"סוס מלחמה", סקירה

החודשים ינואר ופברואר תמיד מביאים איתם את אותה המילה שחוזרת ברוב ביקורות הקולנוע המתפרסמות בתקופה זו של השנה – אוסקר. סרטים מפסיקים להישפט בקנה המידה הרגיל ומתחילים להימדד בעיקר על פי סיכוייהם לזכות בפסלונים מוזהבים של איש עירום. כלומר, במידת התאמתם לטעמה, התמיד שמרני מדי, של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. אולם, כל סרט שנוחת על המסכים שלנו לפני סוף ינואר, אז מוכרזים המועמדים הרשמיים, הוא רק בגדר מועמד פוטנציאלי. אפשר לנסות ולנחש את סיכויי האוסקר של "סוס מלחמה" ("War Horse"), שכרגע נראים לא מזהירים במיוחד. אבל עדיף יותר לדחות מעט את משחק הספקולציות ופשוט להתייחס אליו כאל סרט לכל דבר.

טוב, לא סתם סרט, כי אם סרטו הטרי של סטיבן ספילברג. ולא סתם סרטו החדש של ספילברג, אלא סרטו השני שמגיע אלינו בחודשים האחרונים. אחרי שתיקה של שלוש שנים, מאז "אינדיאנה ג'ונס 4”, חוזר הבמאי המפורסם עם צמד סרטים גב אל גב. שני סרטים שיש בהם יותר מן המשותף משנדמה בתחילה. זאת משום שבדומה ל"הרפתקאות טינטין", ספילברג משלב בין חדשנות קולנועית מרעננת בהקשר לעשייה שלו, לבין קולנוע גדול בטעם של פעם. אך בשונה מ"טינטין" הנפלא לכל אורכו, “סוס מלחמה" סובל מחוסר אחידות קטלני ועודף שמאלץ, תרתי משמע. מחד, הוא עתיר בשומן מבחינת דקות שהיה ניתן לקצץ בחדר העריכה. מאידך, הוא גדוש בקיטש עד להתפקע, ברמה כזו של סחטנות רגשית שבכלל לא בטוח כי תהיה מקובלת על הקהל של שנות האלפיים-עשרה.

ההפקה הקולנועית מבוססת על מחזה בימתי מצליח, שמצידו מבוסס על יצירה ספרותית באותו השם, מאת מייקל מורפורגו. העלילה מתרחשת בימי מלחמת העולם הראשונה, מראשיתה ועד סופה. גיבור הסרט הוא סוס פראי המחליף בעלים רבים לכל אורכו של הסרט, אך נדמה כי תמיד נותר נאמן לנער שגידל וחינך אותו – אלברט נראקוט (ג'רמי אירוויין). אילו זה היה תלוי בשניהם, הם מעולם לא היו נפרדים. אך אבי המשפחה (פיטר מאלן) נאלץ למכור את הנכס עקב צרות כלכליות ולמורת רוחם של בנו ואשתו (אמילי ווטסון ). כך הוא הופך מסוס עבודה לסוס מלחמה, אשר משמש בתחילה פרש בריטי, מתגלגל לידיהם של הגרמנים הנלחמים באנגלים על אדמת צרפת, מוצא את דרכו אל בית צרפתי של סב חביב ונכדתו ולבסוף חוזר אל שדה הקרב כאשר הוא משמש פעם את הבריטים ופעם את הגרמנים. אין איש שלא נופל בקסמיו של הסוס המופלא, אשר ילמד אותנו כי אנשים הם אנשים, בשני צידי המתרס.

סטיבן ספילברג חוזר אל הצוות הקבוע שלו, אשר הביא לו רבים מפסלוני האוסקר בהם זכו סרטיו. יאנוש קמינסקי הוירטואוז אחראי על צילום שמימי וכמובן ספקטקולרי, לעיתים יתר על המידה. ג'ון וויליאמס הגאון אמון על הפסקול, בו המוזיקה שהלחין סוחטת לפחות מחצית מן הרגשות של הצופים ונשארת הרבה אחרי ההקרנה. מייקל קאן הוותיק חתום על העריכה, אשר לראשונה בקריירה רבת שיתופי הפעולה בינו לבין ספילברג נעשית באופן דיגיטלי. במקרה של סרטו האחר של הבמאי מהשנה החולפת, “הרפתקאות טינטין", לא הייתה ברירה אלא להשתמש במחשב, משום שהסרט עשוי בטכנולוגיה החדישה של לכידת תנועה, חציה אנימציית מחשב. אבל אפילו אחרון המשתמשים במוביולה העתיקה, עליה חותכים ומדביקים פילם לפילם – החליט לעבור לעידן הדיגיטלי. חבל רק שבניגוד לאותו "טינטין", התסריטאים הפעם היו שניים שלא מנסים להדק או למנוע פיזור בזמן שהם כותבים אפוס גדול מידות ככל האפשר. אלה הם לי הול (“בילי אליוט”) וריצ'רד קרטיס (“נוטינג היל”, “אהבה זה כל הסיפור”), שרקחו קונספט בסיסי נהדר ואז בחרו שלא להשתמש בו.

לא יהיה זה מוגזם להגיד שהסוס הוא שמוביל את העלילה. ואכן, קצת כמו במקרה של "החבובות", הרגעים הכי טובים בסרט לא מכילים בני אדם כלל. לעומת זאת, הרגעים הכי איומים בסרט נעדרים לגמרי מסוסים. מערכת היחסים האמינה ביותר נרקמת בין ג'ואי, כך מכונה הסוס בפי בעליו הראשונים, לבין טופתורן, סוס קרב של פרש בריטי גבה דרגה. יחסיהם מייצגים את הפרא הצעיר והסוס הזקן, אשר מתחילים בתחרותיות, מתפתחים לכדי הערכה הדדית וסיפור חניכה של ממש ואף מסתיימים בהקרבה אמיתית, מרגשת מאין כמוה. את מרבית הרגש בסרט סוחטות החיות, ולא האנשים. קצת מוזר לכתוב זאת, אבל הם משחקים טוב יותר מבני האדם בסרט והדמויות שלהן מעניינות יותר. זאת בזכות עבודת אילוף מן המרשימות שנראו בקולנוע לאחרונה, ולמרות שישנם בסרט לא מעט שחקנים מעולים בהופעות טובות מאוד. בולט במיוחד נילס ארסטרופ (“נביא”) הצרפתי, לצד דמויות משנה מרשימות כמו מייג'ור סטיוארט (בנדיקט קמברבץ'). אך ככל שמבחינים בעוד ועוד פרצופים של שחקנים מוכרים, כך גובר הגעגוע אל הגיבור האמיתי של הסרט. זאת משום שספילברג מנסה לרגש בכל סצינה וסצינה, עניין שמתחיל להעיק כאשר דמויות שהכרנו רק לפני דקה כבר מספרות על גורלן האכזר עקב המלחמה, אחרי שכבר שמענו זאת מספר פעמים מפי דמויות קודמות. רובם הגדול של הנסיונות הללו אכן עובד, אך רק כל אחד לחוד. לא נבנה שום מהלך רגשי אמיתי וכתוצאה מכך עוצמת ההתרגשות לא מתגברת, אלא מתאפסת בכל כמה דקות כאשר אנו מחליפים עלילת משנה אחת באחרת.

נדמה כי ספילברג וצוותו היו יכולים לייצר את הסרט המושלם לאוהבי סוסים, ואם לא הייתם כאלה לפניו נראה אתכם יוצאים מהאולם ללא רגשות הערצה כנים לחיות האציליות והחסונות האלה. אולם, הם התעקשו לדחוס אל תוך 146 דקות סרט נוסף, על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטם של כל הנוגעים בדבר. מה גם שבסצינה אחת מנסה הבמאי לשחזר, ללא הצלחה, את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין", סרט שהוא עצמו ביים לפני 14 שנים. קיצוץ של שעה שלמה ולפחות שני קווי עלילה חסרי תוחלת או תועלת, היה מועיל לסרט עד מאוד. ובנוגע לאוסקר אפשר לנבא לו דהירה אל עבר מועמדויות בקטגוריות הראשיות, אך ללא זכייה בהן. הנה מירוץ שסוס המלחמה הזה כבר כנראה לא יינצח בו, אז נותר לו רק להילחם על ליבותיהם של הצופים והצופות.