סקירת די.וי.די: "Red State"

פניית הפרסה המרשימה של השנה שייכת ללא ספק לקולנוען האמריקאי קווין סמית'. מי שאחראי על קומדיות קאלט רבות בנוסח "מוכרים בלבד" ו-”ג'יי ובוב השקט מכים שנית", מגיש דרמת אימה בשם "Red State". במאי שהסגנון הקולנועי שלו נחשב עצל וטלוויזיוני מבחינת העמדות מצלמה שכל מטרתן היא להנציח איזה דיאלוג קומי שנון, שולף את המצלמה מן החצובה ומצלם סרט שכל כולו מצלמת כתף תזזיתית ורועדת. הכל דרך איזה פילטר עכור, בגוון כרום, המקביל לנושא העיסוק של הסרט – השקפות עולם באמריקה של ימינו. סמית' הולך ומזכיר שזה שלכל אמריקאי יש מחסן תחמושת צבאי בבית זה בהחלט די מפחיד, אבל לא כמו הדבר היחיד שמבעית יותר מרובים – קיצונים דתיים עם רובים.

העלילה מתרחשת במרכז ארה"ב, בעיירת פרברים שהדבר היחיד שמפריע לה לנמנם הן הפגנות של כת נוצרית בשם "The Five Pointers”. בדרכו לבית הספר, תיכוניסט בשם טראביס (מייקל אנגראנו) מבחין בעוד התקהלות של מפגינים מן הקבוצה ליד מסע לוויה היוצא מביתו של חבר לתיכון, הומוסקסואל. גם בבית הספר הדבר הופך לשיחת היום, אבל לחברו של טראביס יש עניין בוער יותר – הוא ארגן לשניהם ולחבר נוסף אורגיה מטורפת עם מישהי מאתר זימה אינטרנטי. השלושה שואלים את הרכב של הוריו של טראביס ומגיעים אל מקום המפגש, שם ממתינה להם אשה מבוגרת (מליסה ליאו). עד כאן הכל הולך לפי התוכנית – אבל של מי התוכנית הזאת? שלושת הנערים מוצאים את עצמם לפתע כפותים באיזו כנסייה משונה, בה מתקיים טקס דתי מאוד לא שגרתי, בהנהגת הכומר אבין קופר (מייקל פארקס). הוא מאמין שעל כל החוטאים להישלח לגיהנום, כי אין מחילה. והוא מתכוון לקחת אותם לשם בעצמו. הדבר היחיד שעומד בינו לבין הגשמת ייעודו הוא הסוכן המיוחד ג'וזף קינן (ג'ון גודמן בהופעה מופלאה) שאמור להיפטר אחת ולתמיד מהכת המסוכנת.

צריך לראות כדי להאמין עד כמה הסרט הזה לא מזכיר ויזואלית את סרטיו האחרים של סמית'. למרות שמדובר בצלם הקבוע שלו, דייויד קליין, הסרט מושפע מאוד מגל סרטי האימה הנוכחי שדוגל במצלמה זריזה, בתנועה מתמדת ושוטים סגורים ומרובי תקריבים. הדבר נועד כמובן להגביר את תחושת האותנטיות ומכאן גם את תחושת האימה, אבל במקרה של הסרט הזה היא מוצדקת כפליים – בשיאו של הסרט מתפתחת מלחמת גוג ומגוג בין הקיצונים המתבצרים בכנסייה לבין כוחות החוק המשוריינים שרוצים לפרוץ פנימה. הסגנון הויזואלי כמו מכין את הקרקע לסיקוונס האקשן הזה ומאפשר צילום תחת אש צולבת. זהו הרגע בו הופך הסרט מדרמת אימה לאקשיונר לכל דבר, מוותר על הריאליזם המאיים להתפוגג לאורך כל הסרט והולך על הכיוון החביב יותר על סמית' – ההטפה.

מאז צילומי "דוגמה", סרטו של הבמאי משנת 1999, סמית' מרבה להתעסק ולדבר על דת ודתיים באמריקה. סרטו השנוי במחלוקת גרם לחיכוכים רבים עם אנשי הכנסייה בכלל והפלגים הרדיקליים שלה בפרט. ייתכן והסרט הנוכחי נולד מתוך סיטואציות אלה, למרות שכל רגע בו נוטף מביקורת מדממת על אמריקה בכל מיני נושאים. הכוונה היא לא רק לתמות המרכזיות בסרט – הסכנה שבכתות, הנוער שהושחת בידי האינטרנט ואנשי החוק שממלאים פקודות מטעמים של יחצנות כמו "זה לא ייראה טוב אם נשאיר כאן מישהו חי והוא יילך להתראיין בתקשורת וייוציא אותנו החבר'ה הרעים".

הביקורת של סמית' מגיעה גם ברגעים פחות חשובים עלילתית, כמו כאשר ההורים של טראביס מתלהבים בפניו באופן לא פרופורציונאלי שהם עומדים להופיע בטלוויזיה למשך מאית השניה. אצל סמית' הכל באמריקה קשור להכל ואין עניינים בוערים יותר ופחות. עם זאת, העובדה שהסרט יוצא במובהק נגד מטיף דתי מסובב על כל הראש דווקא באמצעים של הטפה קולנועית מרובת מלל, קצת מחלישה את הטיעונים שלו. לפחות דבר אחד לא יכול להשתנות בסרטים של קווין סמית' – הדמויות ורבליות מאוד, מקללות ללא הרף ובאופן יצירתי. ותמיד יש להן משהו מעניין להגיד.

"Red State”. בימוי: קווין סמית' (תאמינו או לא), ארה"ב 2011, 88 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-15.12 ובאתר עכבר העיר אונליין.