"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", סקירה

בסוף החודש שעבר נתבקשתי לכתוב לעכבר העיר אונליין כתבה על הקריירה הדועכת של טום קרוז. הבעיה היא שמלבד העובדה שאני מחבב את האיש, אני לא מסכים עם הקביעה האחרונה. נכון, המניות שלו קצת בירידה. אבל קרוז ממשיך לעשות סרט בשנה כבר כמה עשורים והרזומה שלו הוא מן המרשימים שתמצאו בדורו, אם לא המרשים מכולם. יצא לי איזה משהו כזה באמצע, שאמור לרצות את כולם – העורכים שלי מבסוטים, אני לא מרגיש שהכפשתי, והטוקבקיסטים יקראו מה שבא להם ויגידו שאני דביל. העסקה הרגילה. אלא שהכל קרה טרום הצפייה ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (Mission: Impossible – Ghost Protocol) , הפרק הרביעי והטרי בסדרת סרטי האקשן בכיכובו של טום קרוז כאיתן האנט.

המשימה שלי הייתה לנסות להגיע אל הסרט ללא שום ציפיות מוקדמות. משימה שהתבררה כבלתי אפשרית, כמובן. המשימה שלכם, אם תבחרו לשלם עליה כ40 שקלים לא כולל מזון ומשקה, היא לסלוח לכל הרגעים בסרט שאינם קטעי אקשן פר אקסלנס. ובמקרה שלי, למשל, זה אומר גם כמה וכמה קטעים שאנשים קוראים להם בטעות "סצינות פעולה". הסברים בהמשך.

לפני הביאורים, ניגש ישר לאקשן ממש כפי שעושה הסרט, אשר נפתח בסצינת פעולה קצרה ואינטנסיבית שמכניסה אותנו מיד לעניינים. כאילו לא חלפו חמש שנים מאז הניסיון הקודם (והכושל, לטעמי) של ג'יי ג'יי אברהמס לסגור טרילוגיה. אנחנו מתחילים עם מבצע אשר השתבש לכוח המשימה המיוחד, אולי משום שלא נטל בה חלק הסוכן האנט. הוא היה יותר מדי עסוק בלהיות כלוא בבית סוהר רוסי, משם חבריו ליחידה, ג'יין (פאולה פאטון) בנג'י (סיימון פג), יחלצו אותו בסיקוונס מרהיב. בדיוק כשמסבירים להם מה המשימה שלהם, אם יבחרו לקבל אותו, הכל משתבש עוד יותר. תקרית בינלאומית בין ארה"ב לרוסיה גורמת, לכאורה, להחשכת המסך על כוח המשימה המיוחד שאמור מעתה לפעול באופן עצמאי וללא סיוע ממשלתי (כן בטח). עליהם לנסות ולנטרל תוכנית של מטורף אחד בשם הנדריקס (מייקל ניקוויסט) שבא לו על מלחמה גרעינית בין שתי המעצמות בעלות היחסים המתוחים. לרשותם ירושה שטיבה לא ברור – פקיד-על בשם ברנדט (ג'רמי רנר) המשלים רביעיית כוח משימה לסרט הרביעי בסדרה.

בתקצירון זה השתדלתי לא להיכנע להנחה שבסרט חוזרת על עצמה שוב ושוב כמנטרה שבורה, לפיה כוח המשימה באמת עובד עצמאית וחסר כל סיוע. אבל זה לא שאין להם ציוד שבנאס"א היו חולמים עליו, או יכולת לחבר את הלפטופ של סיימון פג לכל חי/צומח/דומם שבנמצא על כדור הארץ או בחלל החיצון. או אינסוף כסף, ביגוד ותחבורה. את כל זה יש להם, אבל במקרה. משימת גרילה אולד-סקול סטייל? הצחקתם אותם. הנחת היסוד הזו אולי מספק תירוץ לאיזו השתבשות קלה פה ושם, אבל ממש ממש לא ניכרת בסרט. אגב, בעיניי זה דבר חיובי שיש להם ציוד מדהים, כך שאני ממש מתקשה להבין את ההתעקשות על קו העלילה הזה. מצד שני, זה לא שהסרט יכול להתגאות בקווי עלילה מוצלחים יותר. ככה זה כשהתסריטאים שלך הם ג'וש אפלבאום ואנדרה נמק. אתם (וגם אני) אולי לא שמעתם עליהם, אבל בואו נגיד שהם עובדים אצל אברהמס, עד כה רק בסדרות כמו "זהות בדויה". ובואו נגיד שהסיום של הסרט הזה נראה כמו "בדרך לחתונה עוצרים לבירה" יותר מאשר "משימה בלתי אפשרית". אבל להתלונן על תסריט מטופש או מעליב בסרט אקשן זה קצת כמו ללכת למסעדת בשר ולהזמין קיש – אז תרשו לי לשוב אל האקשן.

יש לי הרגשה שהסרט הנוכחי מכיל הכי הרבה קטעי פעולה פר זמן מסך בתולדות הסדרה. העובדה שזמן המסך הוא שעתיים ורבע קצת הפריעה לי, אבל אני מנסה להישאר חיובי עכשיו. אז יש מספיק אקשן, הוא מגוון מאוד הן מבחינת לוקישיינים והן מבחינת תתי-סוגים וגם על האיכות ראויה למחמאות. ככה זה כאשר הבמאי שלך הוא בראד בירד. זהו אמנם הסרט הראשון בקריירה שלו שאינו מונפש, אבל בין אם זה "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" או אפילו "רטטוי" – בירד הוכיח פעם אחר פעם שהוא במאי אקשן מבריק וגרנדיוזי. נחמד לגלות שגם מצלמת הקולנוע הופכת תחת הדרכתו ובידיו האמונות של רוברט אלסוויט (הצלם הקבוע של פול תומאס אנדרסון) לכלי יעיל להאצת הדופק. או ללחיצה ארוכה וממושכת על כפתור פחד הגבהים של הקהל, במקרה של הקטע שודאי יהפוך למפורסם בסרט.

בירד גם ודאי אחראי לכותרות הפתיחה המרהיבות של הסרט, העשויות בסגנון שמאוד מזכיר מעברים של סרטי אנימציה. עוד לזכותו של הבמאי ייאמר שלראשונה בתולדות הסדרה נעשה שימוש אמיתי בהומור, שוב בכמויות נדיבות. מוצלח במיוחד הוא פג, שהפעם הוחלט להשתמש ביכולות הקומיות שלו (בניגוד לסרט השלישי ולתפקידו הקטנטן והדי מביך שלו שם). פג שולט בכל רפליקה ובכל הבעת פנים שנדרשת ממנו כדי לחלץ מן הקהל חיוך או אפילו צחוק. אבל גם כאן יש בעיה הנוגעת להגדרות, משום שאותו צחוק עלול לבקוע מבטנם של הצופים גם ברגעים שאין סיכוי כי יוצרי הסרט הינדסו אותם מראש ככה שיצחיקו. פג גם קשור, שוב שלא באשמתו, לבעיה הכי גדולה של הסרט בעיניי – ההגדרה הרחבה מדי של מושג האקשן.

נדמה כי המונח של "סצינת אקשן" השתנה מעט בהוליווד של עשר השנים האחרונות. סרטי הפעולה מהסוג של "משימה בלתי אפשרית", או ג'יימס בונד לצורך העניין, תמיד ניהלו רומן עם שיא הטכנולוגיה של התקופה. אבל היום, בעידן האינטרנט והוירטואליה, קברניטי הוליווד כמו התבלבלו לגמרי ונשאבו פנימה אל אשליית המציאות הבוהקת מתוך מסכי המחשב. כך, למשל, קיבלנו האקרים מאוד לא מפחידים בתור הרעים ב"מת לחיות 4". חבר'ה שבאחד על אחד ברוס וויליס רק צריך לפהק עליהם בשביל שירימו דגל לבן. באותו אופן זכינו לראות את מיקי רורק קורע מכונית מירוץ לגזרים בתחילת "איירון מן 2" ואז יושב מול מחשב ומקליד במרץ, בסצינת האקשן הגרנדיוזית של הגראנד פינאלה.

אז רק כדי להזכיר ולהבהיר: בחור (או בחורה) שמרביץ או יורה בבחור אחר – אקשן. חבר'ה שרודפים אחד אחרי השני בעזרת כל כלי רכב שניתן להעלות על הדעת – אקשן. בחור יושב ומחכה שאיזה לווין יוריד איזו שורת קוד למחשב שלו – לא אקשן. סיימון פג נגרר עם הלפטופ והאייפד שלו למשימות שטח בזמן שהנבל מפעיל מכל מחשב רנדומלי צוללות גרעיניות בצד השני של כדור הארץ – לא אקשן וגם ממש ממש מטופש. ואחרי סצינה כזו אני עוד אמור לאכול את הבולשיט על זה שהם ארבעה חבר'ה מנותקים ממקורות סיוע? מה עם קצת אלתור לואו-טקי, או אפילו – יירחם ה-iShem – סצינת פעולה הכוללת שימוש אך ורק ביכולות הגוף והשכל האנושי? אולי תסריטאים צריכים לחזור לכתוב במכונות דפוס או משהו, באמת שאני לא יודע.

לא אקשן

או שאולי בראד בירד היה צריך להיות אחראי גם על הפן הכתוב. כלומר, מדוע להביא את בירד, שהוא גם אמן כתיבה, אבל להפקיד את התסריט בידי צמד שכל מטרתו היא לסבך לנו את החיים בלי לבדוק את ההיגיון של הסצינה הקודמת שכתבו? מצד שני, גם אם בירד יעשה הכל בעצמו או יבחר את האנשים בעצמו, התוצאה עלולה לא להשביע את רצוני, כך מסתבר. לגביי המלחין, למשל, לא נראה שהייתה שום התלבטות בקרב מקבלי ההחלטות. מייקל ג'יאקינו עבד גם פיקסאר בכלל ובירד בפרט (“רטטוי”) וגם עם אברהמס (“אבודים”, “סטארטרק”, “סופר 8”), כך שאין סיכוי שהיו בוחרים מישהו אחר. ברם, המלחין הבאמת כשרוני הזה בחר ללכת על האופציה הנלוזה ביותר מבחינת הגנריות שלה – עיבודים מבוססי פולקלור. נחתנו ברוסיה? נשמע משהו אופראי בשפת המקום. הגענו לדובאי? מיטב צלילי העולם הערבי ינעימו את האוזן. אנחנו בהודו עכשיו? קבלו את הנעימה המפורסמת של "משימה בלתי אפשרית" המבוצעת בידי כלי מיתר עם סאונד של בוליווד. כמה מעט השראה, בחיי. ואיזה בזבוז של מלחין זוכה אוסקר.

ייתכן שעד כה כבר הצלחתם להבין שמעולם לא הייתי מאוהדי סדרת הסרטים הזו. ושאני די מתעב כל דבר שאברהמס נגע בו, גם אם הפעם הוא רק הפיק ובחר כמה אנשי מפתח. אבל אני די בטוח שזה היה אמור להתאזן עם האנשים שאני כן מחבב בסרט הזה – קרוז, פג, בירד. איכשהו זה לא קרה, אז אני מאשים רק עצמי. כי הסרט בסדר. סביר כזה. מצדיק את מחיר הכרטיס, אבל לא את זמן הצפייה הארוך מדי. בקיצור, משהו שהיה נחמד יותר לראות בקיץ. של 2006, נגיד.