"החבובות", סקירה

יש משהו שלא יושב לי טוב בלנסות לכתוב סקירה (או ביקורת, לצורך העניין) על "החבובות" ("The Muppets"). לצורך ההבהרה, הנה לכם שאלה תיאורטית: מה יקרה אם הילד שלכם – או כל יצור קטן אחר לבחירתכם – יבוא אליכם יום אחד וייתן לכם ציור שהוא ישב וצייר במיוחד בשבילכם?
קשה לי להאמין שמישהו יביט בציור כמה דקות ויתחיל לדון עם העולל החייכן על השימוש שלו בצבעים, או האם הפרופורציות נכונות או לא, או האם הוא יכול להשקיע יותר בעיצוב הרקע פעם הבאה. יהיה יותר נכון להניח שתביטו בציור, תביטו באמן הפוטנציאלי וכל מה שיקרה לכם הוא שתתמלאו שמחה נטולת גבולות אל מול פיסת הנייר הזאת שאולי לא מעידה על הצלחה אומנותית יתרה אבל כל כולה באה מאהבה טהורה.

ההשוואה הזו לא מדויקת לחלוטין כי אני ממש לא אומר ש"החבובות" לוקה באיזושהי ילדותיות או טיפשיות. בהחלט לא. אני רק אומר שסרט שמגיע ממקום כל כך טוב ונטול ציניות (אך לא משולל אירוניה) של עשייה, הוא לא משהו שקל, או אפילו ראוי, להתייחס אליו בקרירות ניתוחית.
את הציור המדובר מהפסקה הקודמת הייתי תולה על המקרר אך מכיוון שאין לי מקרר פומבי עליו אני יכול לתלות את "החבובות" כל שנותר לי הוא להמליץ עליו מעל פיקסלי סריטה.

 הסברים קצת יותר רציונאליים, אחרי הקפיצה.

ג'ייסון סיגל, בקלות אחד הקומיקאים החביבים עלי, מ"איך פגשתי את אמא?" ועד "קח את זה כמו גבר" ו"מורה רעה", החליט שהוא מקים לתחייה את אהבת ילדותו הגדולה, החבובות של ג'ים הנסון. וזאת על אף שיש פה סיכון לא קטן.
לצורך ההשוואה בלבד:  אם משהו כמו "טינטין" – מעשייה שמחה ועשויה היטב על גיבור ילדים פופולארי – יכול להתקבל באדישות יחסית, גם הפרנצ'ייז הפרוותי מהסבנטיז, שכל מעריציו כבר התבגרו ורבים מהם בעלי ילדים משלהם, יכול לסבול מגורל דומה. הילדים עלולים להיות קצת יותר ציניים היום והמבוגרים קצת יותר… אתם יודעים… מבוגרים. סיגל היה צריך לפייס שני פלחי אוכלוסייה מאוד שונים ואפשר רק לתאר כמה זה קשה.
הבחירה של סיגל והצוות הייתה בחירה מאוד אמיצה ולא מובנת מאליה- הסרט לא מפחד להישיר מבט ולדבר אל החלק שבנו שאהב את החבובות כשגדלנו, ולא לנסות להתאקלם ולהתאים את עצמו לאנשים שאנחנו עכשיו, אחרי שראינו שהחיים הם לא תמיד שיר שמח (גם כשיש לך מישהו לשיר אתו) ושמה שהגניב אותנו בגיל 8 נראה לנו קצת מטופש היום. זאת המלכודת אליה נפלו כל סרט לוני טונס שיצאו בעשרים השנים האחרונות, ולכן כשלו.
באופן נפלא (ספויילר קטן עד סוף הפסקה) בסיום הסרט בו את הרחובות הלוס-אנג'לסיים מציפים מאות מעריצים שאף אחד מהם לא מתחת לגיל 20, הסרט והמציאות מתיישרים באופן מושלם זה עם זה: כל כך חיכינו לסרט הזה, כל כך חיכינו שהחבובות יחזרו, שעל אף שהמופע שכרגע צפינו בו ידע כמה מהמורות בדרך, אנחנו עדיין נלהבים כי יכולנו לזהות את כל הכוונות הטובות שעמדו מאחוריו ולמי שהעניקו לנו כזו שמחה בשלב מוקדם של חיינו לנצח נזכור חסד נעורים.

ולראייה, באחד החלקים המתקדמים של הסרט מתחילה אותה הופעת תיאטרון חבובתית אותה ניסו גיבורינו להרים. המסך עולה ושיר החבובות הרשמי מתחיל להתנגן. בדיוק בשלב הזה הבנתי שאני לא מרגיש יותר את שרירי הלחיים שלי. קלטתי שכבר מעל לשישים דקות אני יושב מחויך בלי להפסיק (תרמה לזה כמובן הופעת החימום הנהדרת של גיבורי "צעצוע של סיפור" שמקדימה את הסרט, אבל גם בלעדיהם סביר להניח שההנאה הייתה גדולה ושלימה).

קרדיט על ההצלחה חייב להגיע גם לצוות שסיגל אסף סביבו. הבמאי הוא ג'יימס בובין שהיה מועמד לאי אילו פרסי "אמי" על עבודתו ב"טיסת הקונקורד" (סדרה שבאופן אישי שעממה אותי כמעט למוות); התסריטאי הוא ניקולס סטולר שהסתפק הפעם בעבודת כתיבה על אף שהוא בעצמו ביים את סיגל ב"קח את זה כמו גבר"; המוזיקה היא של כריסטוף בק, המלחין של הסדרה "באפי" וכמעט כל הקומדיות האמריקניות שראינו לאחרונה ביניהן "טיפש, מטורף, מאוהב", "דייט לילי", "מיליארד סיבות לשוד" ו"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" (סוג של האלכסנדרה דספאלט של הקומדיות); אך הניצחון האמיתי הוא של ברט מקנזי, חצי מאנשי "טיסת הקונקורד", שאחראי על כמה מהשירים הכי נפלאים של הזמן האחרון בקולנוע. "החיים הם שיר שמח" ו"גבר או חבובה?" מלווים אותי מאז ההקרנה בלי להפסיק.
אה, וגם איימי אדאמס ("ספק", "פייטר") מושלמת.

אז נכון, ממש כמו מופע האיחוד שמעלים החבובות במערכה השלישית, לא הכל מתקתק בסרט. האירוניה העצמית קצת מתישה לפעמים, כמה מהבדיחות יכלו להיות מצחיקות יותר, התסריט יכל לקבל איזשהו תחכום קצת מעבר לבדיחות רפרנס והשיאים הרגשיים אולי היו אמורים להיות גבוהים יותר.
אבל באמת שלא אכפת לי.
הסרט הזה כל כך מצחיק ומקסים וכיפי שאני אומר, יאללה, עזבו אתכם מכל השטויות האלה. אני יכול לכתוב 700 מילות ביקורת גם על סרטים פלאיים כמו "החפרפרת" וגם על שטויות כמו "דמדומים". ואני בהחלט יכול לעשות את זה עם סרט יוצא דופן כמו "החבובות". אבל אני לא. אני לא מסכים. כי בשביל סרט קולנוע שנוצר מערימות של אהבה ואומץ, אני אעזוב את כל מה שיש לי ביד ופשוט אחבק אותו בחזרה.