מהדורת שבת: 3 בדצמבר 2011

הצרור השבועי של הגיגים על כל מה שלא הספקנו ללהג עליו במהלך השבוע. והפעם: עונת אוסקר, הרימייק של "הדבר", עוד חיפושי גוגל מרתקים, עדנה בליליוס, ערוץ MGM, סרטים נדירים של לוקינו ויסקונטי ובאד בוטיצ'ר, "הטרמפיסט", עוזי נבון וטריילר חדש של "ג'ון קארטר".

אורון

שבוע מרגש עבר על הבלוג, בו כל הפוסטים (למעט בולמוסי האוסקר של אור) הוקדשו לפרוייקט החמישים שלנו. מקווים שהיה כיף ואל דאגה – את כל מה שהחסרנו מכם במהלך השבוע תקבלו במנות גדושות מתמיד בזה המתחיל עוד מעט. שיט, ביאסתי את סוף השבת של עצמי. בכל מקרה, נושא אחד שדווקא לא אכתוב עליו בהרחבה יתרה יהיה הביקור המיוחל שלי במשכן החדש של סינמטק תל-אביב, אשר התרחש סוף סוף בליל שבת האחרון.

הייתה זו ההקרנה ה-15 במספר של "הטרמפיסט", השניה בה אני עצמי נוכח והראשונה שלי בה מלווה את הסרט כוכב הזמר החיפאי עוזי נבון. אין ספק, מדובר בשדרוג רציני לאירוע. עוד תרמו לאווירת הטראש תקלות טכניות חריפות במיוחד, כמו גם העובדה שהסרט הוקרן לכל אורכו בגייט לא נכון. אפילו כשהוא היה ללא גייט כלל, כלומר עם גייט פתוח, עדיין משהו ביחס בין הסרט למסך היה מעוות. מה שגרם לי לתהיות, ייתכן שמרחיקות לכת מדי, לגביי אולם 3 החדיש והבהחלט מפואר. הצצתי פנימה גם אל אולם 5 הגדול יותר ממה שחשבתי בתחילה ואל אולם 4, הלא הוא אולם האקורדיון התכלכל (שבכלל לא מסתיר את המסך, אגב. יש שם עמוד שלקח לו את התפקיד). בסך הכל, נדמה לי שהייתי מסכם את הרושם שלי מן המקום כאחת מתחנות הרכבת הכי נוצצות שהייתי בהן. קחו את זה לאן שתרצו.

האמת היא שגם בשבוע שחלף לא ממש ראיתי סרטים, בעיקר כתבתי כמו מטורף ופסחתי על הקרנות שידעתי על קיומן או הוזמנתי אליהן. לא יודע, משחק ההפסד של ארסנל למנצ'סטר סיטי ביום שלישי (בגביע הליגה) היה נראה חשוב יותר בשעתו מאשר "מלנכוליה" של לארס פון טרייר. וכאשר הבנתי ש"סילבסטר בניו יורק" אינו סרט חדש של הלוני-טונס, החלטתי לוותר גם עליו. על "מים לפילים" ("Water for Elephants"), אחד הסרטים שכן ראיתי השבוע, תוכלו לקרוא בקרוב, עת תעלה הסקירה עליו.

אסיים עם הטריילר החדש של "ג'ון קארטר" ("John Carter"), זה שרשמית הפך את שמו של הבמאי, אנדרו סטנטון ("וול-אי") לסיבה היחידה שאני אצפה בסרט הזה, לכשייצא:

אור

אז, כאמור, החלה עונת האוסקרים. לא הרבה השתנה ממה שחשבנו עד כה על המירוץ, אבל מה שכן אפשר לראות זה ש"היורשים" ("The Descendents") של אלכסנדר פיין בכיכובו של ג'ורג' קלוני קצת פחות חזק ממה שחשבו ו"הוגו" ("Hugo") של מרטין סקורסזה שחקן מאוד משמעותי בכל זאת. "מאניבול" התחיל טוב עם שני פרסים מניו יורק, ובקטגוריות המשחק אפשר להיות אופטימיים לגבי אלברט ברוקס (שעל אף שאהבתי מאוד את תפקידו ב"דרייב" אני בהחלט לא חושב שהוא אחד המצטיינים במיוחד של השנה), ג'סיקה צסטיין, מריל סטריפ ובראד פיט. גלן קלוז מאבדת כוח כאשר תפקידה ב"אלברט נובס" ("Albert Nobbs") לא זוכה להתייחסות.

השבוע יצא לי בעיקר לראות מחדש סרטים שלא ראיתי מזה זמן מה. "ג'יי.אף.קיי", "בלייד ראנר", "כלבת", שני סרטי רייט-פג-פרוסט, "הכישרון של מר ריפלי", "לילות בוגי" ו"רומן לא חוקי" הרכיבו את רשימת הצפייה השבועית שלי. בקטגורית החדשים יצא לי לראות רק את הרימייק לסרט האימה "הדבר" ("The Thing"), שלא רק שהוא אחד הגרועים של השנה, הוא אחד הגרועים בכל הזמנים. הישמרו לכם!

בפינה האהובה עלינו "חיפושי הגוגל התמוהים של השבוע", אלו שמשום מה מביאים קוראים לסריטה, היו כמה הברקות. ביניהן: "ישראלים שונאים ג'ינג'ים", "האם יש רובים אמיתיים בסרטים", "ילדים שלא חיבקו אותם מספיק" (שבאופן מביך למדי מוביל לסקירת סרטי האימה שלי) ו"שיער כמו של אמה סטון ב'העזרה'", למי שחשב שאופנה וקולנוע כבר לא משפיעים זה על זה.
בקטגוריית הWTF היו לנו "סרטים סקס קבוצתי בין חיות וצעירות" שהטריד את מנוחתי לא מעט זמן וההקלדה של המחפש ההחלטי של השבוע – "סרט יפה זה יהיה באמצע הסרט סקס בחינם". אה, ובל נשכח את צמד המילים הפואטי "פוסים שקבל" שגם הביא קורא טוב לבב לבלוג השבוע.
ומילה אחרונה לקוראת עדנה בליליוס – לפי הנתונים של סריטה את השחקנית המחופשת ביותר ברשת. כלומר, ברור שלא ברשת כולה, אבל קשה להיזכר ביום אחד השבוע בו לא חופשת לפחות פעם אחת. תמשיכי בעבודת הקודש שלך. צוות סריטה מפרגן.

עופר

משהו ממש טוב עובר לאחרונה על ערוץ MGM שגם בימים רגילים הוא כנראה ערוץ הסרטים האהוב עליי בטלוויזיה, פשוט בגלל שהקו המנחה שלו פרוע מאוד: יש שם הרבה קלאסיקות לצד סרטי B הזוכים ליחס די שווה. דוגמא לדרך בה הערוץ חושף סרטים מעולים שלא זוכים להערכה מספקת, ניתן לראות בשני סרטים שיוקרנו השבוע בשעה 22:00. ביום ראשון זה יהיה סרטו של באד בוטיצ'ר The Tall T אשר לוח השידורים של הערוץ גילה לי כי שמו העברי הוא פרש ללא סוס (שם שמתאר אירוע שולי יחסית בסרט, אבל לעומת השם הלועזי, אני מבין למה הוא מתייחס). מסופר כי סרג'יו ליאונה ניגש פעם אל בוטיצ'ר בפסטיבל וצעק לעברו כי הוא (ליאונה) גנב מבוטיצ'ר את כל הקולנוע שלו. מעניין, כי הסרטים של בוטיצ'ר מזכירים לי בקצב האיטי שלהם ובדיוק שלהם בפרטים דווקא את סרטיו של קלינט איסטווד. בכל מקרה, הסרט הוא הזדמנות נדירה יחסית להכיר את הבמאי הנפלא הזה, שיצר מערובנים בשולי התעשייה ובתקציב נמוך, אבל הוא ההוכחה כי מערבונים איכותיים ומורכבים משנדמה ניתן לייצר גם בתקציב קטן. הסרט הזה מתאר שוד של כרכרה בידי שלושה שודדים, כאשר בכרכרה שלושה נוסעים. עד מהרה, נוצר מצב בו אנו חוזים רק באינטרקציה בין שני בני ערובה לשובים שלהם.

ביום שלישי בערוץ זו כבר תהיה אופרה אחרת: Sandra של הבמאי האיטלקי הגדול לוקינו ויסקונטי. כאשר נערכה בסינמטקים רטרוספקטיבה לבמאי, סרט זה לא הוקרן ולא זכור לי שידור טלוויזיוני שלו. כשעשיתי עבודה על כל סרטי ויסקונטי זה היה אחד מן הסרטים שהכי התקשתי להשיג. גם הביקורות לא אהבו אותו. ובכל זאת, זוהי יצירה מרתקת בה צעירה איטלקיה שבה לאחוזת משפחתה בחברת בעלה האמריקאי ומתעמתת עם שדים מן העבר של משפחתה ושל התרבות האירופאית בכלל. זהו סרט עם מספר קטן של שחקנים, אך גם בו הסגנון הראוותני אך ריאליסטי של ויסקונטי בא לידי ביטוי. הוא מתעסק בו בין היתר בשואה, בסרט שהוא בדיעבד סוג של תמונת ראי לסרטו הידוע יותר, הארורים, שדן בריקבון של משפחה גרמנית על רקע עליית הנאצים. כאן העיסוק מתבצע במבט לאחור ונשען לא מעט על המשחק של קלודיאה קרדינאלה, אחת מן הנשים היפות ביותר שידע הקולנוע ושחקנית מחוננת. בדרך כלל ויסקונטי נתן לה תפקידי משנה, כאן כל הסרט נע סביבה והתוצאה אולי לא אחידה ברמתה, אבל מרתקת לכל אורכה, אולי דווקא בזכות החלקים בהם נראה כי הסרט מנסה לעשות יותר מדי דברים.