פרוייקט ה-50: חלק א (50-41)

זה היה אמור להיות אירוע נוצץ לקראת חגיגות השנה ל"סריטה" שהתקיימו בספטמבר. אבל העולם רצה אחרת ולכן עכשיו – זמן טוב יותר מאי פעם אם אתם שואלים אותנו – החלטנו ללכת על פרוייקט שאפתני וחגיגי במיוחד. אורון, עופר ואני התקבצנו לכדי יצירת רשימת חמישים הסרטים של הבלוג.
נכון, בדרך כלל ההמשך הטבעי של "50 הסרטים" מצריך איזה שם תואר מרשים. כמו למשל "הסרטים הגדולים", "הסרטים האהובים", "הסרטים המשמעותיים" וכו'. אבל אצלנו זה קצת אחרת.
הרשימה הזאת אינה מורכבת מהסרטים החשובים ביותר שנוצרו. היא גם לא רשימת חובה להשלמות קולנועיות והיא גם לא רשימת אוסף הדי.וי.די האולטימטיבי. אבל היא כן קבוצה של סרטים שאנחנו לא יכולים לחשוב על הקולנוע בלעדיהם. חבורה של סרטים שכל מה שמשותף ביניהם היא שבמהלך אחת הצפיות בהם משהו פרץ החוצה – לעיתים בלי שבכלל נשים לב – ותפס אותנו, הפך לחלק מהדי.אן.איי שלנו. אלו הסרטים שגרמו לנו להיות מי שאנחנו, השפיעו על הדרך בה אנחנו רואים את העולם והדרך בה אנחנו חווים אותו ואת עצמינו. אתם יודעים… בדיוק מה שסרטים צריכים לעשות…

החלק הקשה היה לייצר את הרשימה שתייצג נכון את הטעם של כל אנשי סריטה. משימה לא פשוטה שהצריכה כמה פשרות לא פשוטות ואורך רוח לא מועט. לצורך העניין בנינו שיטת ניקוד ודירוג שלא הייתה מביישת את האוסקר האמריקני. על פני עשרות מיילים התדיינו והתלבטנו, בנפרד כל אחד שבר את הראש, ניסה להתחשב בכל הפקטורים שיש וגם להתעלם מהם באותו הזמן. אבל בסוף הצלחנו. והאמת, אנחנו די מרוצים מהתוצאה.

הסרטים, כך החלטנו, יהיו סרטים מדברים שאורכם 60 דקות ומעלה ושנת יציאתם היא בין 1930 ל2010. לא כללנו סרטים ישראלים כי להם, כך הרגשנו, מגיעה רשימה משלהם. כל השאר – בכל שפה זרה וכל ז'אנר – לגיטימיים.
בכל יום נפרסם עשירייה אחרת. נתחיל, באופן טבעי, עם המקומות ה50 עד 41 ונטפס משם. חזרו אלינו כדי לעקוב אחרי ההתפתחויות של פרוייקט ה50 של סריטה, וכמובן שנשמח לשמוע את דעתכם/ן.

הצעת הגשה: בזמן קריאת הטקסט, נסו לנחש מי כתב מה, עד שתגיע לתשובה המסתתרת בסוגריים בסופו. או קראו הכל כרצף אחד של היישות הוירטואלית שמתקראת סריטה, אותה תלמדו להכיר טוב יותר בתום הפרוייקט הזה, אנחנו מקווים.

פרוייקט ה50 מתחיל ברגע זה.

50.
מלאכים בשמי ברלין
Wings of Desire / Der Himmel uber Berlin
סרטו של וים ונדרס
גרמניה / צרפת,1987

הקלישאה גורסת שקולנוע מצליח במקומות שמילים הופכות לעקרות. מכיוון שהשילוב של סאונד ותמונה יכול להרים ולהפיל את הרוח האנושית למקומות שאי אפשר לתאר, כך אמרו תיאורטיקנים ותיקים, ישנם סרטים שמשאירים אותך עם תחושה שמשהו בגוף שלך מתקתק קצת אחרת, גם אם רק לכמה דקות.
במיוחד כדי לגבות את הטענה הזאת, וים ונדרס יצר את "מלאכים בשמי ברלין". בזמן שבקלות אפשר לתאר את עלילתו, לצטט משפטים או להגות בפילוסופיה שלו – לנסות לתאר ולפצח את התחושה שהוא עוטף את הצופה בה… זו פשוט יומרנות.
לא לגמרי ברור איך כל האלמנטים שוונדרס רקח (יחד עם פיטר האנדקה התסריטאי, יורגן קנייפר המלחין, פיטר פרזיגודה העורך והנרי אלקן הצלם הוותיק) השואלים מכל האלמנטים שהקולנוע יכול להציע, מישן עד חדש, ממלאכים ועד לאנשי קרקס, מעננים שמעטרים את השמיים לחומה שחוצצת בין חיים – הפכו ביחד ליצירה אחת כל כך אורגנית שקשה לחלק אותה לסצינות. מה שכן ברור שכשהסרט מסתיים אפשר להרגיש שהולכים על אוויר, שגילית משהו חדש אם לא על החיים אז על הקולנוע ואם לא על הקולנוע אז על עצמך.
הסרט יכל בקלות לטבוע ביומרנות ארטיסטית מבאסת אלמלא היה פועם בו לב כל כך גדול ועורקיו היו מנותבים על ידי אהבה אמיתית לדמויות, לעולם, לאהבה עצמה. ולראייה, 24 שנים לאחר שנוצר, יושב לו בלוגר ורוצה לכתוב עליו וכל שיוצא מקצות אצבעותיו הם מלמולים סמי-פואטיים פשטניים שנאבקים בלתאר תחושה חמקמקה אך משמעותית שהותיר בו סרט שראה לפני כמעט עשור. והוא לא יודע איך זה קרה, אבל רק זכרון היופי והעדינות של "מלאכים בשמי ברלין" מסיט אותו מהסרקזם, מההתחכמות ומהפאסון, והוא נותר מבולבל ונבוך. כי איך אפשר לכתוב על סרט שמילים נותרות מולו עקרות?
(אור סיגולי)

49.
פלייטיים
Play Time
סרטו של ז'אק טאטי
צרפת, 1967

אף פעם לא התאמתי לעולם הזה. אני מרגיש שנולדתי מאוחר מדי, או מוקדם מדי, או בלי התכונות הדרושות להסתגל לחברה האנושית. למזלי, הקולנוע לימד אותי שלא רק שיש שותפים לצרה, אלא שאפשר למצוא הומור בכל סיטואציה ולהומור אני מתחבר. אחת מן הדוגמאות הטובות ביותר היא דמותו של מר הולו, אותה גילם ז'אק טאטי בסרטיו. הולו תמיד היה נוכח בסביבה המודרנית ולא מסוגלת לתפקד בה, כמו לקוח מעולם אחר. וזו לא רק הדמות – הקולנוע של טאטי עצמו לקוח מזמן אחר. בקצב איטי מאוד, הוא בנה את הגגים שלו בצורה מתמטית ובפנים חתומות, כמו גרסה מוקצנת יותר של באסטר קיטון. מר הולו לא היה גמלוני במיוחד או טיפש, אלא פשוט לא התאים לעולם שסביבו, כמוני, כמו כולנו. כאמן ששואף תמיד להתעלות על עצמו, טאטי כיוון ב"פלייטיים" גבוה הרבה יותר. גם סרטיו הקודמים היו שאפתניים ומורכבים, אך הפעם הוא ברא פרויקט ייחודי ועתיר מימדים, יצירה בלתי מסחרית בעליל העושה שימוש בתקציב גדול ותפאורת ענק על מנת לממש חזון נועז, אישי ונואש, המעורר ייאוש, חמלה ותקווה בו זמנית.
במשך שנים הוא שקד על בניית עיר ענקית באולפן, אליה הוא משליך את הגיבור הקבוע שלו. במשך הסרט מר הולו מנסה להיפגש עם פקיד, אך זה לא הדבר היחיד שמתרחש וגם לא הדבר העיקרי. בעזרת שימוש במצב רחב וצילום מרחוק, טאטי מגלם בצורה קיצונית את חזונו של התיאורטיקן אנדרה בזאן על "דמוקרטיה של הפריים". במשך חלקים גדולים של הסרט יש יותר מהתרחשות מעניינת אחת, כאשר לפעמים מר הולו נדחק לרקע, הביטוי הטוטאלי למחיקה של האדם בעולם העכשווי, להרגשה כי הוא לא רק לא מסוגל לתפקד בעולם, אלא גם לא מסוגל לגרום למישהו לשמוע את זעקתו. לשיא מגיע הסרט בסצנה ארוכה מאוד במסעדה/מועדון לילה, סצנה בה לכאורה לא קורה דבר, אך למעשה יש בה מספר רב של התרחשויות במקביל.
"פלייטיים" מכיל הרבה גגים נפלאים ומחושבים היטב כמיטב המוסרת של טאטי, אך לא מדובר בקומדיה, אלא במשהו גדול יותר. חווית הצפייה בסרט אינה פשוטה, אבל המסר המייאש של הסרט נותר בי לאחר הצפייה. טאטי לא דיבר על העתיד, או על עולם פנטסטי, הוא דיבר על כך שאני לא מסוגל לתפקד בעולם של כאן ועכשיו, עד שאני נותר בשולי הפריים, מבלי שאף אחד מבחין בי. למזלי, תמיד יש בעולם עוד הרבה סיפורים שאפשר להבחין בהם, כמו ההתרחשויות השונות המתחוללות ללא הרף בסרט זה.
(עופר ליברגל)

48.
הנסיכה הקסומה
The Princess Bride
סרטו של רוב ריינר
ארה"ב, 1987

האמת? אני די מבסוט מאיתנו. יצאנו ממש מגניבים. אפילו יותר מרשימות ממוסדות שנעשו על-ידי אנשים טיפ-טיפה יותר בקיאים מאיתנו. למה? כי יש לנו ברשימת חמישים הסרטים של הבלוג סרט קאלט, שעל איכותו הקולנועית יש כאלה המטילים ספק. אז את היריעה הקצרה שניתנה לי כדי להלל את סרטו שופע הקסם של רוב ריינר לא אבזבז על הפעם הראשונה בה צפיתי בו – חולה בבית, מזפזפ בטלוויזיה ונואש לאיזה סיפור טוב שיעביר לי את הזמן. חבל שסבא שלי לא היה שם… בכל מקרה, אני כאן כדי להודיע חגיגית ש"הנסיכה הקסומה" הוא סרט קולנועי עד מאוד, שלא לומר אחד הטובים שראיתי מבחינת אלמנט מסויים – הסאבטקסט. הפער בין המילים הנאמרות לאלה שלא נאמרו.
שנים שאני אוהב ומאוהב בסרט הזה, כמו הרבה מאוד אנשים ואנשות, אבל רק לפני חצי שנה גילו לי למה. זה היה בשיעור תסריטאות של צביקה קרצנר, שהראה לנו את הסיקוונס המופלא בו הנסיכה באטרקאפ (רובין רייט-פן בתפקיד חייה) מבקשת כל מיני דברים מנער החווה ווסלי (קרי אלווס בתפקיד חייו). כל מה שהוא אמר לה היה פשוט "As you wish" אבל מה שהוא התכוון לומר היה "I love you". אני לא יודע איך לא ראיתי זאת קודם, אבל כל הסרט הזה עוסק במה שבין השורות באותו אופן בדיוק. החל מסצינות מפורשות כמו זו בה ויזיני הנבל (וואלאס שון הנהדר) מנסה לנחש איזו כוס מורעלת תוך שהוא חושף את מחשבותיו ומחשבותיו על מחשבותיו וכו', וכלה ברגעים שהם קולנוע על קולנוע. זה קורה עוד משלב יצירת המסגרת הסיפורית, שכן אנו רואים סרט בתוך סרט (או ספר), סוג של דרך מחוכמת להוסיף ערוץ פרשנות בעזרת קריין. חשבתם פעם מיהו הקריין בכל מיני סרטים שראיתם? מאיפה הוא בא? מה רוצה? איך הוא יודע את הדברים שהוא יודע? אז רוב ריינר חשב על זה ויצר את עלילת הסב (פיטר פאלק. עוד לא התחילה רשימת החמישים וכבר הוא מופיע בשני סרטים ממנה) שהגיע להקריא סיפור (הטלוויזיה של פעם) לנכדו החולה (פרד סאבג'), כדי להסתיר עבורנו את סצינת הנשיקה, או למחות על כל מיני אירועים כאלה ואחרים. בזכות הצפת הסאבטקסט המסיבית, מסתבר שהיה זה גם הסרט בו למדתי לראשונה היכן למקם את המצלמה בשיחה עם ענקים (וזה לא שלאנדרה דה ג'יאנט חסרים סנטימטרים במציאות) או כיצד הופכים משפט מסרט לשורת קאלט בלתי נשכחת. פשוט חוזרים עליה המון המון פעמים. הנה כך:
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die
Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die
Stop saying that
(אורון שמיר)

47.
שמש נצחית בראש צלול
Eternal Sunshine of the Spotless Mind
סרטו של מישל גונדרי
ארה"ב 2004

כל-כך הרבה סרטים על "אהבה" יש בעולם. למעשה, בכל שנה נתונה אני מהמר שנעשים לפחות אפנתאלפים כאלה. אבל כמה מעט מהם מדברים אליי, או בכלל מזכירים מערכות יחסים אמיתיות בין בני-אדם. לפחות כאלה שאני מכיר. בסרט "500 ימים עם סאמר" כבר ירדו על העניין כמו שצריך, אז אעצור כאן ורק אומר שבעיניי "שמש נצחית בראש צלול" הוא אחד הסרטים היותר אמיתיים שראיתי, לטוב ולרע, על הנושא הכי חמקמק ובלתי ניתן להגדרה שיש בנמצא. זהו סרט שצפיתי בו יחסית מעט פעמים, משום שכל פעם היא מיוחדת במינה וראויה להיות אירוע חגיגי בפני עצמו. זאת מפני שהסרט הזה נראה מינורי, לעיתים נונשלנט, אבל הוא בעצם רצף של שיאים סבטקסטואליים. וכדאי לראות אותו אם מישהו או מישהי שאוהבים.
מדובר בשילוב הכי פורה ומפרה בין צמד הגאונים מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן. למרות שאני חסיד גדול גם של שיתוף הפעולה הקודם שלהם, “המין האנושי", על הפסגה היצירתית של "שמש נצחית" קשה להתעלות. האם זהו גם התפקיד הדרמתי הטוב ביותר של ג'ים קארי? לדעתי כן, ואני מאוד אוהב את קארי בכל מצב צבירה. ושל קייט ווינסלט? לפחות עבורי, בהחלט כן. האם זו הפעם היחידה בה רציתי לחבק את קירסטן דאנסט במקום לבקש אותה בעדינות שתעוף לי מהפריים? לגמרי. האם זהו הסיום הכי מפלג קהלים שראיתי בקולנוע? לא בטוח שמקום ראשון, אבל כנראה שבעשירייה. אם אתם רוצים לדעת על מישהו (או על עצמכם) האם הוא רומנטיקן או ציניקן, פשוט תשאלו אותו מה קורה בסוף הסרט המופלא, המפליא והממוטט מהתרגשות הזה. יש פחות או יותר שתי אפשרויות, שמעידות על אישיותו של זה שבחר בהן יותר מאשר על מה שבאמת קרה בסרט.
(אורון שמיר)

46.
החותם השביעי
The Seventh Seal / Det Sjunde Inseglet
סרטו של אינגמר ברגמן
שבדיה, 1957

אחד הז'אנרים החביבים עליי עוד מילדות הם סרטי האבירים. מסעות מסעירים, אידיאלים נשגבים, גיבורים גדולים מהחיים. את סרט האבירים הזה תפסתי די במקרה. אני אוהב לראות סרטים בלי לדעת עליהם דבר לפני הצפייה. זו הדרך היחידה להיות מופתע באמת. אז השם היה מגניב, התקציר היה קצת חשוד, אבל הלכתי על זה. את גודל התימהון שחטפתי לא אוכל לתאר. הסרט היה עתיק למדי, מודל 1957. והוא היה בשחור לבן. והוא דיבר שבדית. והוא היה סרט האבירים הכי טוב שראיתי בחיים שלי, ללא מתחרים אמיתיים עד עצם היום הזה. בלי סצינות קרב עתירות משתתפים, אבל עם האביר הקולנועי המזהיר ביותר שנראה על המסך – אנטוניוס בלוק של מקס פון סידוב. פשוט תגלגלו את זה על הלשון – אנטוניוס בלוק. הצמרמורת אצלי היא מיידית למשמע שמו. גם דרקון מגניב במיוחד לא היה שם, אלא האויב האכזר מכל עבור בני התמותה שוחרי תהילת הנצח ושואלי השאלות התמידיים – המוות. לבוש מזעזע וחתיכת שחקן שח-מט מעולה. ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על עלמות במצוקה, כי פנים כמו של ביבי אנדרסון לא גילפו מאז האלים על שום פרצוף נשי.
מספר שנים לא ברור לאחר מכן, רשמתי את עצמי לקורס "הבמאים הגדולים" בסינמטק תל-אביב. מעין העשרה חד שבועית שכזו, למשך מספר חודשים. כאשר הגיע תורו של אינגמר ברגמן, יצא לי לחוות את "החותם השביעי" במלוא עוצמתו האמיתית, בצפייה שנייה ומפוכחת. לאחר מכן הגיעה הרצאה מאלפת של נחמן אינגבר, שהסביר לי על האלגוריה הטמונה בסיפור, על שיטת הקלוז-אפים של המאסטר השבדי ועל הגאוניות האמיתית של הסרט כפי שמלמדים אותה בבתי הספר. אבל בינינו, זה פשוט סרט אבירים ממש ממש טוב. כזה שאין עוד כדוגמתו בז'אנר.
(אורון שמיר)

45.
המספריים של אדוארד
Edward Scissorhands
סרטו של טים ברטון
ארה"ב, 1990

נכון לרגע זה ראיתי את "המספריים של אדוארד" לפחות עשר פעמים. ומה שמדהים אותי כל פעם מחדש זה ראשוניותן של התגובות שלי. אני שוב ושוב נמלא פחד כאשר אדוארד יוצא לראשונה מבין הצללים, אני תמיד נקרע מצחוק לתגובתו הראשונה למשקה אלכוהולי, אני ממשיך להכרך אחרי קים בחירת ליבו, לנצח נמלא דמעות כאשר בוראו טוב הלב נופל על הריצפה ומשאיר לאדוארד ידי שעווה מרוסקות ובדידות שלעולם לא תתמלא, ומתמוגג מאושר באותה סצינה מופלאה בה אדוארד מפסל בגוש הקרח ברגע השמיימי הזה שתוצאותיו הרסניות. כל צפייה בסרט היא צפייה ראשונה.
לגדולתו זו של  הסרט אחראים שלושה אנשים שעל אף שהיו להם ניצחונות גדולים במהלך קריירתם הענפה, הם מעולם ולעולם לא יעלו גבוה יותר מכאן: ג'וני דפ שברא דמות כה חד פעמית שהיא לא נזקקת ליותר מקומץ מילים; המלחין דני אלפמן שבעזרת אותם אלמנטים מוזיקליים שהוא רותם בכל עבודותיו הצליח לחבר כמה תווים שמייצרים תחושה של פנטזיה ומציאות באותו הזמן; וכמובן הבמאי טים ברטון שכנראה הכניס כל כך הרבה לב ונשמה לסרט שכבר לא נשאר לו נותר כלום לאחר מכן וסרטיו הבאים הלכו מדחי אל דחי (להוציא את "אד ווד" ו"באטמן חוזר" שיחד עם "המספריים של אדוארד" הפכו לזיכרון של קולנוען חד פעמי).
אבל אסור לשכוח שבין כל הטכניות ובין כל הרפרנסים לסרטי מופת כמו "פרנקנשטיין" ו"מרד הנעורים" שנשתלו בסרט, יש כאן את הסיפור האולטימטיבי על הרצון להיות שייך. המהלך התסריטאי המדויק מהרגע בו מאמצים אותו אנשי העיירה בגלל מוזרותו ואז מקיאים אותו מאותן סיבות בדיוק, מדבר אל כל אדם שאי פעם שאף להיות חלק ולא הצליח. כלומר, כל אדם שהילך על האדמה. ברטון מייצר עולם בצבעי פסטל בוהקים וכולא בתוכו דמות כרומטית שלעולם לא תשתלב ביופי הקליני והשקרי הזה. הוא נותן לדמותה של האם המאמצת לכסות את פניו של גיבורו בכמויות של איפור שכושלות להסתיר את הצלקות שפצע בעצמו כאשר ניסה להיות כמו כולם, ומתאר במיומנות איך פונים נגדו כל האנשים שאותם ניסה לרצות.
"המספריים של אדוארד" אולי מצטייר כאגדה, אבל הוא הסרט הכי ריאליסטי שאפשר להעלות על הדעת.
(אור סיגולי)

44.
מטאל ג'אקט
Full Metal Jacket
סרטו של סטנלי קובריק
ארה"ב, 1987

בתור נער בן 17 לא הייתה לי השקפת עולם מגובשת יותר מדי ולא היו הרבה דברים שידעתי בוודאות. אבל כלל אחד שהנחה את השקפת עולמי הקולנועית גרס כי לא ייתכן שסרט שקטעים מתוכו ראיתי ביום הכנה לצבא יכול להיות סרט טוב. למזלי, המרצה שהכין אותי לא טרח לציין מאיזה סרט לקוחים הקטעים ולכן שכרתי את "מטאל ג'אקט" מתוך כוונה להשלים את כל סרטי קובריק. ואז נתקלתי בקטעים המוכרים של מפקד המרינס הקשוח צועק על הטירונים ומתעלל בטירון השמן והחלש. מתוך נאמנות לקובריק, צלחתי את חלקו הראשון של הסרט מתוך הכרה שהוא טוב ממה שחשבתי, אבל פחות טוב מן הסטנדרט של המאסטר. החלק השני כבר הימם אותי לגמרי בגיל זה: מול הסדר והמשמעת של החלק הראשון קובריק מציג את המלחמה כבלגאן נטול ערכים וגם נטול מטרות, בו המוות הוא כמעט אקראי אך גם מי שמתהדר בסמל השלום נולד להרוג. סיקוונס הלחימה האחרון שבסרט שילב בתוכו הפתעה זעזוע ואנושיות על רקע לא צפוי. כמו כל סרטיו של קובריק, הסרט מציג את האדם בשיא שפלותו וכיעורו – אך התחושה הסופית היא כי מול הבלגאן הזה יש לאהוב את הדחף האנושי לחיים ולהכיר בכך שעל האדם להיות מוסרי. כמה שנים אחר כך הופתעתי לגלות כי רבות מן הביקורות מהללות דווקא את החלק הראשון של הסרט וטוענות כי החלק השני הוא נפילה. לאחר צפייה חוזרת, הגאונות של התסריט המדויק והבימוי הנקי של החלק הראשון כבשה אותי – אני משוכנע כעת כי שני החלקים של הסרט הם קולנוע גדול והצבתם זה בצד זה הופכת את הסרט לגדול אף יותר. בסופו של דבר, למדתי שני לקחים חשובים מאותו יום הכנה בתיכון: טירונות של ג'ובניקים לא מזכירה בדבר טירונות של מרינס וגם שאנשים שעובדים בלהכין בני נוער לשירות הצבאי בוחרים לפעמים סרטים טובים.
(עופר ליברגל)

43.
אשתקד במריאנבאד
Last Year at Marienbad / L'anee Derniere a Marienbad
סרטו של אלן רנה
צרפת, 1961

אחרי 4 צפיות בסרט מן ההתחלה עוד הסוף + כתיבת עבודה אקדמאית שכללה צפייה שוב ושוב ברבות מן הסצנות, קריאת התסריט ומספר של מאמרים אודות הסרט – עדיין אין לי מושג מה מתרחש ב"אשתקד במריאנבאד" או אם בכלל מתרחש בסרט משהו. אולם זה לא משנה כלל – הסרט עדיין גורם לי לבכות בכל צפייה, לעיתים גם בעת מחשבה עליו. זהו סרט שמתרחש בכל זמן ובאף זמן, סרט שקופא ברגע, נזכר במשהו שקרה או בונה סיפור פיקטיבי. אני לא חושב שזה סרט "זרם תודעה" כפי שמקובל לחשוב – פשוט בגלל שהסרט הזה כל כך ייחודי וקולנועי שלא יאה לתת לו מונח שמקורו בספרות (אף כי התסריטאי, אלן רוב-גרייה, ידוע בעיקר כסופר מהפכן) וגם בגלל שלא ברור בתודעה של איזה דמות אנו צופים. הסרט הזה שובר כל ניסיון לבניית נרטיב אחיד ומציאותי ובורא עולם בו אפשרי יותר מפירוש אחד, אפילו יותר מעשרות פירושים, דבר די קשה בסרט שיש בו פחות או יותר שלוש דמויות ניתנות לזיהוי. אך כאשר מתמסרים לסרט, האמת הרגשית שלו הופכת להיות לא רק חזקה, אלא גם ברורה ומובנת. זה סרט על ניסיון נואש להשיג בת זוג, על פחד לאבד בן זוג ועל הרצון להיבלע בתוך אהבה טוטאלית. זהו רגע שקפא בזמן וסיפור על זמני שמתרחש בין שלושה אנשים ואולי בין כל האנשים, בעבר הרחוק, לפני שנה או עכשיו. במריאנבאד או במקום אחר. נדיר לצפות בסרט קולנוע ולחשוב שדבר כזה עוד לא ראיתי. נדיר עוד יותר לצאת מסרט בתחושה שדבר כזה לעולם גם לא אראה.
הסרט נולד מתוך מפגש בין שני יוצרים אדירים שלא חששו להתנסות, אך פעלו מתוך שאיפות שונות. רוב-גרייה התסריטאי (שהפך אחר כך לבמאי טוב מאוד) ניסה לכתוב ספרים בזמן הווה תוך תיאורים סותרים ונתינת תשומת לב שווה לתפאורה ולדמויות. אלן רנה הבמאי התעסק ברבים מסרטיו בחמקמקות של זיכרון. אבל אחרי הלידה נוצר סרט שלא רק מבטא את המפגש בין שני היוצרים השונים, הוא בעיקר מבטא את המפגש של הצופה הבודד עם הסרט הזה, שמתרחש כנראה בשנות העשרים המאוחרת, צולם בשנות הששים, מקדים בהרבה את הקולנוע של ימינו ומיושן יותר מסרטים אילמים.
(עופר ליברגל)

42.
ממנטו
Memento
סרטו של כריסטופר נולאן
ארה"ב, 2001

איך אפשר בכלל להתחיל ולגשת אל כתיבה על הסרט האהוב עליי בכל הזמנים? לא הכי טוב, לא הכי מרשים ולא הכי הכי משום בחינה אובייקטיבית. אבל הכי הסרט שלי. כבר חמש שנים שאני מתפרנס מכתיבה על קולנוע ובכל פעם שמישהו מבקש ממני לנסח את דעתי על "ממנטו", אני קופא, מגמגם ומוותר. על כתיבת ביקורת, סקירה, ניתוח או אפילו הגיגים אין בכלל מה לדבר. זה פשוט אישי מדי. ככה זה עם הפעם הראשונה – לא שוכחים אותה. ובגיל 15, בפעם הראשונה בתור צופה קולנוע הבנתי שסרט יכול להיות גם בידור וגם אמנות. שאין סיבה לבחור, אפשר גם וגם. אני יודע שעשו זאת יובלות לפניו, אבל קולנוע הוא חוויה סובייקטיבית. עבורי, “ממנטו" היה הסרט הראשון שהעניק לי את המעבר, את האקסטרה, את מה שסרט קולנוע טוב באמת אמור לתת לצופיו. “ממנטו" הוא הסיבה בזכותה התחלתי לאהוב קולנוע קצת יותר מהצופה הממוצע, להתעניין באמנות התסריטאות ולרצות לצרוך כמה שיותר סרטים. אבל קצת כמו שמכורים לקוק תמיד ייחפשו לחיות שוב את הריגוש של המנה הבכורה, בידיעה שזה בלתי אפשרי, כך גם לני (גאי פירס בתפקיד חייו) ימשיך בשלו, בעוד אני אמשיך בשלי. “ממנטו" גם היה גם היכרותי עם כריסטופר נולאן, הקולנוען האהוב עליי. שוב, יש טובים ממנו, אבל אף אחד לא עושה סרטים אך ורק בשבילי ולמעני כמו נולאן. ואני יודע שזו אמירה אבסורדית, אולי מתנשאת, אבל כך אני מרגיש. וזה ממש לא סותר את העובדה שעוד אנשים יכולים להרגיש כך. למעשה, זו כל המהות של הסרט עבורי.
אם תשאלו אותי, "ממנטו" הוא סרט על אדם שקם בבוקר, מסתכל במראה ומשקר לעצמו. ואז ממשיך עד הערב, חי בהדחקה. והכי מטורף – הוא מודע להכל ובכל זאת ממשיך! מצטער, אבל עד היום לא ראיתי כזו כנות וישירות מצידה של שום יצירה של אמנות הזיוף, החיקוי לחיים, האשליה הקולנועית. ביום שבו כולם יבינו שהם חיים בסרט ושאין דבר כזה "מציאות" בכלל, העולם יהיה מקום קל יותר לחיות בו. לפחות עבורי. וביום שכולם גם יבינו שזה בסדר גמור לחיות בסרט, המשיח יגיע רכוב על חמור בשם "אוטופיה". ברוורס, ברור שברוורס.
(אורון שמיר)

41.
סינקדוכה ניו יורק
Synecdoche, New York
סרטו של צ'ארלי קאופמן
ארה"ב, 2008

הסרט הזה בסך הכל בן 3, כלומר נולד ב-2008. כך שאני לא יכול לספר לכם על כמה אהבתי אותו בתור ילד או כיצד הוא עיצב את שנות ההתבגרות שלי. כי האמת היא שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים של אותה השנה, אחרי ציפייה בלתי נסבלת. הרי את כל יצירותיו הקודמות של התסריטאי הגאון צ'רלי קאופמן, כבר גמעתי מזמן. בכורת בימוי שלו, שליטה מוחלטת על הכאוס היצירתי שלו, נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. אני זוכר הכל מההקרנה הזו לא פחות טוב משאני זוכר את הסרט עצמו. החל מהאנשים שיצאו בדקה הראשונה כי הבינו שאין תרגום, וכאשר הם יצאו באה לי ההבנה שהתרגום רק מפריע לי בסרטים של קאופמן (בדיקה לאחר מכן הוכיחה שצדקתי). ההמשך, ברגע המאוד מסויים בו המוח שלי הפך לדייסה מהבילה, בו נכנעתי ללא תנאים לסרט והפסקתי לצפות בו כי פשוט חוויתי אותו באופן טהור ומזוקק יותר (זו הייתה סצינת “אנחנו פה כבר 17 שנה, אולי נכניס קהל?”). וכלה ברגעי הסיום של ההיפנוזה הקולנועית המופלאה הזו, הפעם הראשונה בה ידעתי את שורת הדיאלוג שהולכת להגיע אבל לא היה לי אכפת – כי הייתי מאושר. קצת מוזר בהתחשב בדיכאון העמוק בו שרוי הסרט, אבל כך הרגשתי. התעלות רוח. אני גם זוכר את היציאה מהאולם – שקט מוחלט, אפשר היה ממש לשמוע את ההרהורים. בהקרנה הנוספת צילמתי בטלפון הנייד את היוצאים, ההמומים והתועים בדרכם. “הייתי משלם כל סכום שבעולם בשביל סיור מודרך בראש של צ'רלי קאופמן", נדמה לי שחשבתי לעצמי אז. אבל מיד הבנתי שבעצם יוצא סיור כזה פעם בכמה שנים. מחירו נע סביב ה-35 שקלים לשעתיים. די הוגן. בשנים שלאחר מכן, יצא לי לצפות בסרט תוך כדי קריאת התסריט, סצינה אחר סצינה, ביט אחר ביט, פאוז, פליי, פאוז, פליי. היה זה בית הספר הכי טוב לתסריטאות בו למדתי.
(אורון שמיר)