תולדות פרסי האוסקר: הטקסים של 1930

בהמשך לסקירה שלי את תולדות הפרס, אנו מגיעים לשנה השנייה בה הוא הוענק, שהיא גם השנה היחידה בה התקיימו שני טקסים. טקס האוסקר השני בהיסטוריה, נערך באפריל 1930. הוא הוענק לסרטים שיצאו עד יולי 1929, פער זמנים די גדול מאז הקודם. האקדמיה החליטה אם כן לקיים את הטקס הבא כעבור זמן קצר יותר, בראשית נובמבר של אותה שנה. שני הטקסים ביטאו את השינוי הגדול ביותר שהתרחש בהוליווד – המעבר לסרטים מדברים.

הטקס של אפריל

בניגוד לטקס שקדם לו, או לכל הטקסים שיבואו אחריו, לא פורסמה רשימת מועמדים רשמית והזוכים נבחרו למעשה בסיבוב אחד (כמו שנבחרו הזוכים בפרסי האקדמיה הישראלית עד לפני מספר שנים). כתוצאה מכך נרשם מגוון מרשים של זכיות – אף סרט לא זכה ביותר מפרס אחד. רשימה לא רשמית של מועמדים כן פורסמה לקראת הטקס והיא הכילה את הסרטים שהיו קרובים לזכות בפרס.

מעבר לשיטה, העניין העיקרי הוא במעבר של הוליווד להעדפת הסרטים המדברים. בשנים 1928-1929 עדיין הופקו הרבה סרטים אילמים. לצידם, הופקו גם סרטים "חצי מדברים" בהם חלק מן הגלגלים אילמים וחלק מכילים סאונד (זמר הג'אז, הסרט המדבר הראשון וזוכה בפרס המיוחד בטקס הקודם היה כזה) וגם סרטים שהיו 100% מדברים, ואשר היו פופולריים בקרב הקהל ובקרב האקדמיה.

אולם, המעבר לסאונד יצר עבור הוליווד מספר רב של בעיות טכניות: המצלמה יצרה רעש אשר חייב להציב אותה בתא במיוחד, מה שמנע כמעט לגמרי תנועות מצלמה או זוויות מעניינות. בסרטים רבים רואים כי השחקנים מנסים בכוח לדבר לעבר המיקרופונים – וחלק מן השחקנים גם היו בעלי קול בעייתי שסתר את התדמית שיצרו בימי הקולנוע האילם.

כמעט את כל הבעיות הללו ניתן למצוא בזוכה הפרס לסרט הטוב ביותר של אותה שנה – מלודיות ברודווי (The Broadway Melody). המיוזקול הראשון שיצרה חברת MGM, החברה שהצטיינה בז'אנר הזה לאורך כל שנות הקולנוע הקלאסי. לעיתים מביך להתסכל בסרט הזה: סצנות רבות מצולמות מרחוק וללא תנועות מצלמה, הקלוז-אפים מוכנסים בצורה מלאכותית מאוד ולא כוללים דיבורים, חלק מן הדיאלוגים פשוט לא טובים, קטעי הריקוד מצולמים כמו הצגת תיאטרון, דבר המוריד מעט מן הרושם שהביצוע המקצועי שלהם היה עשוי להותיר. בסצנות רבות ניתן לנחש די בקלות את מיקום המיקרופון. קשה לי להאמין שהיה עוד סרט זוכה פרס הסרט הטוב ביותר עם כאלו בעיות.

אבל אלו היו כמעט בכל הסרטים המדברים באותה תקופה, אם לא בכולם. ולמרות כל הבעיות, מלודיות ברודווי היה הצלחה גם מחוץ לטקס, הוליד שלושה המשכים והגדיר את הקו האמנותי והבידורי של האולפן ההוליוודי הגדול ביותר. סרט מוזיקלי אחר של אותו אולפן, The Hollywood Revue of 1929 היה מועמד אף הוא לפרס הסרט.

עלילת מלודיות ברודווי גם היא הועתקה לעשרות, אם לא מאות, סרטים מאוחרים יותר: הסרט משתייך לז'אנר "מיוזקול מאחורי הקלעים" כלומר הוא עוסק בהכנות למופע ובשחקנים/רקדנים המנסים להתמודד עם המפיקים ולייצר מופע איכותי. בכך גם קל יותר לשלב את קטעי המחול/שירה בתוך הריאילזם היחסי שדורש הקולנוע מול התיאטרון. הסרט המדובר עוסק באחיות המגיעות מעיירה קטנה על מנת להצליח בברודווי. אין להן הרבה סיכוי, אבל יש להן יתרון יחסי.

היתרון הוא שאהוב נעוריה של האחות הגדולה האנק הוא כבר כוכב בברודווי. אם המשפט הקודם היה לא מובן, אני רוצה לציין כי האנק הוא השם של הבחורה (המגולמת בידי השחקנית באסי לאב, שהביאה את השם היותר מוצלח שלה מן הקולנוע האילם). אלא שהגבר (המגולם בידי צ'ארלס קינג) מעיף מבט אחד באחות הצעירה (אניטה פייג') ומתאהב מעל הראש. למעשה, כל הגברים בסרט מתאהבים באחות הצעירה, אולי בגלל שקוראים לה קוויני, שם שיותר קל להתאהב בו. התפתחות העלילה היא צפויה ובלתי סבירה כאחד ועל הבעיות הטכניות כבר דיברתי. למרות כל אלו, ככל שהסרט מתקדם התרגלתי לסגנון ונהנתי ממנו יותר ויותר. זהו אולי הסרט שהמילה "התיישן" הכי הולמת אותו, אך הוא אינו נטול חן ובסופו של דבר מוכיח כי בהוליווד כמו בברודווי ידעו כבר אז איך לבדר.

השאלה היא, האם אף אחד מן הסרטים האילמים לא היה יותר טוב? כנראה שכן, אבל הוליווד שידרה בבחירות שלה את ההעדפה שלה לחידוש הטכנולוגי החדש – סרטי הסאונד, שלא זכו למועמדויות בטקס הראשון. מבין חמשת הפיינליסטים, היה רק סרט אילם אחד: The patriot של ארנסט לוביטש. הסרט נשמע מרתק: אמיל יאנינגס (זוכה פרס המשחק בטקס הראשון) מגלם את דמותו של צאר רוסי, בבימוי אחד מגדולי הבמאים בהיסטוריה. הייתי מאוד שמח לצפות בסרט הזה, אלא שאף עותק שלו לא שרד עד ימינו.

הסרט הזה זכה בפרס התסריט והיה מועמד גם לפרס הבימוי, אשר גם בו היה זוכה אילם: The Divine Lady של פרנק לויד. הסרט אומנם הכיל אפקטים קולים, אך לא דיאלוגים ולכן הוא נחשב אילם. זו בכלל הייתה השנה של לויד: הוא היה מועמד גם על הסרטים  Drag ו  The Weary River שדווקא הכילו דיאולגים. שלוש מועמדויות בשנה אחת וזכייה, זהו הישג יוצא דופן. מעניין כי אף אחד מן הסרטים של לויד לא היה מועמד לפרס הסרט. הוא זכה להערכה רבה כבמאי, אך את הסרטים שלו פחות אהבו. כיום המעמד של לויד בקרב שוחרי הקולנוע הוא נמוך יותר. אבל זה עניין לדיון רחב יותר.

פרס השחקן הוענק לוורנר בקסטר על תפקידו במערבון In Old Arizona. נכון שמעתם פעם על כך שהאקדמיה לא מרבה להעניק פרסים למערבונים? מכיוון שזוהי סקירה כרונולוגית, צפו לעיסוק נרחב בעניין בפוסטים הבאים. פרס השחקנית הוענק לכוכבת הראשונה והגדולה ביותר של הקולנוע האילם, מרי פיקפורד. הסרט עליו היא זכתה בפרס היה סרט מדבר – Coquette. מה שמראה כי לפחות בתחילת המעבר לסאונד, פיקפורד שרדה. בלעה של פיקפורד, הכוכב הגדול (ומנחה הטקס הראשון) דאגלאס פיירבנקס, נודע כאחד מן השחקנים שהכי התנגדו למעבר לקולנוע מדבר.

בפרס הצילום זכה סרט אילם, דבר המגדים את ההרגשה כי בהיבטים הטכניים, הקולנוע המדבר עדיין היה בפיגור. הסרט הוא White Shadows in the South Seas דרמה רומנטית אשר צולמה בטהיטי. על הסרט התחיל לעבוד  האתרופולוג והבמאי  הדוקומנטרי/דוקו-דרמטי רוברט פלארטי, אבל הוא הוחלף בשלב מוקדם בידי וו.אס וואן דייק, במאי קונבנציונלי יותר ושדי נשכח בימינו. אבל הניחוח האקזוטי נשמר והצילום של הנופים הזרים והמרתקים תרם ודאי לזכייה בפרס.

הטקס של נובמבר

כמה זמן לקח להוליווד להתרגל לגמרי לסרט המדבר? אומנם סרט אחד עדיין אינו הצלחה מלאה, אך ניתן לומר כי הזוכה הגדול של הטקס השלישי, במערב אין כל חדש (All Quiet on the Western Front) חף מן הפגמים שציינתי לגבי הזוכה הקודם. הצילום של הסרט הזה תזזיתי ויצירתי כמו גדולי הסרטים האילמים, גם כתוצאה מטכנולוגיה חדשה, כגון שימוש בפריים. הדיאלוגים כתובים היטב עד האחרוןן שבהם, הסאונד הוא ריאליסטי לפרקים ומוסיף על המתרחש בחלקים אחרים. הסיבה היחידה שהסרט קצת התיישן היום, נטועה בכך שהוא לא ויתר על דבר מן השפה של הקולנוע האילם – לכן גם מדובר בסרט שהסימבוליות שלו מעט בוטה לפעמים, מה שעלול להיראות מעט דביק היום. הדבר נכון גם לגבי הדימוי הידוע ביותר מן הסרט – אחד הדימויים המוכרים והמצוטטים ביותר מן הקולנוע הקלאסי – גיבור הסרט מושיט את ידו לעבר פרפר הנגלה לפתע באמצע שדה קרב.

כפי שהובן מן הפסקה הקודמת, מדובר בסרט מלחמה. הסרט מבוסס על ספרו של אריך מריה רמרק, שיצא בגרמנית שנים ספורות קודם לכן. בעקבות הספר הפופולרי, הסרט האמריקאי עסק במלחמת העולם הראשונה מנקודת המבט של הגרמנים, האויבים של האמריקאים בשלב האחרון של המלחמה. כבר בבחירה זו יש אמירה אנטי-מלחמתית. האמירה מחוזקת על ידי הסרט עצמו, אשר מציג את החיילים המתים בזה אחר זה בגלל סיבה אשר אינה ברורה להם בדיוק, למרות נאומי המורל של המורים שלהם שנותרו בעורף. את הסרט ביים לואיס מיילסטון, אשר זכה בטקס הראשון בפרס על הבימוי הקומי. הפעם הוא זכה בפרס הבימוי בלי סיוג ז'אנרי, עבור סרט שקשה לקרוא לו קומי, אף כי הוא מצחיק מאוד ברגעים הנכונים.

למעשה, בשלושת הטקסים הראשונים זכו בפרסים 2 סרטי מלחמה אודות מלחמת העולם הראשונה. לא שכנפיים, הזוכה הראשון, תמך במלחמה בגלוי, אבל הביקורת  הגלויה של במערב אין כל חדש נראית חזקה נוכח האדרת הגבורה של הסרט ההוא ושל סרטים נוספים. בהערה שלא קשורה ישירות לאוסקר, אציין כי שנה לפני מיילסטון יצר ג'ון פורד את 4 בנים (Four Sons) שהיה גם הוא סרט על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבט גרמנית והכיל גם הוא מסרים דומים. הסרט של פורד היה אילם פרט למילה אחת והוא אחד משיאי הקרירה של הבמאי הגדול הזה. אולי בגלל האהדה לסרטי סאונד, חברי האקדמיה דילגו על סרטו של פורד, כפי שהם דילגו על אינספור סרטים ראויים. אבל הם יפצו את הבמאי בעתיד.

מתוך "במערב אין כל חדש"

סרט בולט אחר בפרסים של אותה שנה היה The Big House סרט שנחשב לאב הרוחני של סרטי הכלא, גם אם לא היה הראשון מביניהם. הסרט עוקב אחר ניסיון בריחה מן הכלא ומשלב גם סיפור אהבה בין אסיר לאחותו של אסיר אחר. הוא כולל גם דילמה מוסרית של האסירים לגבי נאמנות לחבריהם האסירים או לערכי המוסר שכמובן יש להם, כי הם, אחרי הכל, בסרט אמריקאי. הסרט היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר וכן לפרס השחקן (וולטר ברי), הוא זכה בשני פרסים: התסריט הטוב ביותר (הסרט המדבר הראשון שזוכה בפרס) והסאונד הטוב ביותר, קטוגריה חדשה.

למי שחשב שהחיבה של האקדמיה לסרטים אודות ההיסטוריה הבריטית היא דבר חדש, סרט בולט נוסף בטקס היה Disraeli. לא, הסרט לא עסק באזרח של מדינתנו שטרם קמה, אלא בראש הממשלה האגדי של בריטניה בתקופה הויקטוריאנית. ג'ורג' ארליס גילם את המנהיג הידוע וזכה בפרס על משחקו. הסרט גם היה מועמד לפרס הסרט ולפרס התסריט. ארליס היה אחד מן הכוכבים הגדולים של תחילת הסרט המדבר וזכה למועמדות נוספת על משחקו באותה שנה, על The Green Goddess.

הזוכה בקטגורית השחקנית הראשית הגיע גם היא מסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. השחקנית היא נורמה שייריר והסרט עליו היא זכתה The Divorcee לא היה מופק מן הסתם אם היו מנסים ליצור אותו כעבור שלוש שנים, בתקופה שקוד ההפקה מנע יצור סרטים המציגים תוכן לא מוסרי. עצם הכותרת של הסרט הוא מרתיח העבור השמרנים – כי הוא עוסק באישה גרושה והרי הוליווד תמיד רוצה שנאמין שנישואים הם לנצח ומבוססים על אמינות. עוד לפני הגירושין, הגיבורה מגלה כי בעלה בוגד בה. לאחר מכן, היא חולקת את מיטתה עם יותר מגבר אחד וכמעט הורסת נישואיים אחרים. מעניין לדעת שבהוליווד של 1930 לא רק שעשו סרטים כאלו, אלא גם נתנו להם פרסים. מלבד פרס השחקנית, הסרט זכה למועמדות בשלוש קטגוריות מרכזיות: סרט, במאי, תסריט.

שייריר התמודדה על פרס השחקנית בין היתר מול עצמה, על משחקה בסרט Their Own Desire. היא לא הייתה היחידה עם מועמדות כפולה: גם גרטה גרבו אוזכרה פעמים, על Anna Christie ו Romance. למי שחשב שהקרירה של גלוריה סוונסון הסתיימה עם המעבר לסרט המדבר, היא זכתה למועמדות עבור The Trespasser. למעשה היא הייתה כוכבת גדולה לעוד מספר שנים.

נורמה שייריר והאוסקר שלה

גם בקרב הגברים נרשמו מועמדויות כפולות נוספות (מלבד ארליס שהזכרתי). רונלד קולמן היה מועמד עבור  Bulldog Drummond ו Condemned. מוריס שבלייה זכה למועמדות כפולה אף הוא, על The Big Pond ועל הסרט שיהיה הנושא לפסקה הבאה. את הפסקה הזאת ברצוני להקדיש למבטא הזר. בניגוד למיתוס, מסתבר שהוא לא היה סוף העולם. המבטא הצפוני של גרטה גרבו נתן לה לשחק את כל הדמיות המיוסרות, כל עוד הן רוסיות, גרמניות או שבדיות – דבר שהלך טוב מכיוון שממילא הוליווד תפסה את הלאומים הללו כמיוסרים. שבלייה היה כמובן המאהב הצרפתי בשורה של קומדיות רומנטיות וסרטים מוזיקלים. יש לי תחשה די מבוססת שמכל השחקנים שהזכרתי בפוסט זה, אלו השניים שהכי מוכרים היום. המבטא כן היה סוף של חלק מן הקריירות בהוליווד, אבל ניהול תפקידים נכון איפשר להפוך אותו ליתרון.

המועמדות השנייה של שבלייה הגיע עבור הסרט מצעד האהבה (The Love Parade) של ארנסט לוביטש, סרט שהיה גם נציג המיוזקול בקרב המועמדים לפרס הסרט הטוב. סרט זה אינו חף מן הבעיות של ראשית הסרט המדבר וחלק מן הקטעים המוזיקלים סובלים מסטטיות יתרה. אבל בניגוד למלודיות ברודווי, הסרט הזה מהנה לכל אורכו גם היום. כל מה שאתם שומעים על "המגע של לוביטש" הוא נכון. עדות לפופולריות של הסרט בתרבות הפופולרית ניתן למצוא בספרו של מייקל שייבון נערי הפלא (Wonder Boys) בו דמות של סופר צעיר ומבריק מכנה את כל סיפוריו בשמות של סרטים קלאסים ואת הכבוד לסרט אשר על שמו יקרא הרומן הראשון שלו הוא נותן לסרט הזה. נדמה לי שגם בעיבוד הקולנועי של קרטיס הנסון המחווה נשמרה, אבל אני לא בטוח.

אבל מה אני מתעסק באירועי העתיד הרחוק של שנות התשעים והאלפיים. בחזרה לטקס שלנו ולפרס הצילום. גם הפעם, מיקום אקזוטי מתגלה כיתרון בפרס: With Byrd at the South Pole סרט דוקומנטרי (לא לגמרי, אבל המונח "דוקומנטרי" אפילו לא היה קיים אז) על מנהיג משלחת מחקרית לקוטב הדרומי. בקטגורית העיצוב האמנותי זכה King of Jazz. פרס למנחשים את הז'אנר של הסרט.

אבל ברצוני לסיים בקטגורית הבמאי, ממנה הזכרתי רק את הזוכה ואת המועמדים שסרטם היה מועמד גם לפרס הסרט. על מנת להשלים את התמונה, אציין כי לא רק גרטה גרבו זכתה במועמדות כפולה, אלא גם הבמאי שלה בשני הסרטים שלה שאוזכרו, קלרנס בראון. שיתוף הפעולה בין הכוכבת לבמאי לא הסתיים בסרטים אלו. המועמד האחרון לפרס הבימוי הוא אחד מן הבמאים הגדולים בתולדות הוליווד והוא זכה למועמדות עבור אחד מן הסרטים היותר יוצאי דופן בקריירה יוצאת דופן ואמיצה בפני עצמה.

הבמאי הוא קינג וידור והסרט נקרא הללויה! (Hallelujah). העלילה של הסרט היא מלודרמטית ועוקבת אחר מגדל כותנה המתאהב בבחורה השודדת את כספו. בעקבות הניסיון להשיג את הכסף בחזרה מפושעים הקשורים לבחורה, אחיו נרצח. הגיבור מתחיל בחיים חדשים, הופך למטיף דתי ומגלה כי הבחורה שרימתה אותו עדיין מאוהבת בו. הייחוד הוא שכל השחקנים בסרט הינם אפרו-אמריקאים והסרט צולם בטקסס, לב הגזענות של ארה"ב. סרט הומניסטי ההולך למקום הכי עני ומקופח בארה"ב – הסיפור שלו גדול הרבה יותר מן העלילה אותה הוא מציג. אולפני MGM סירבו להפיק את הסרט, עד שוידור התנדב לצלם אותו בלי תשלום. מבחינה מסחרית, החשש של האולפנים היה מבוסס: הסרט הצליח קופתית הרבה פחות מסרטים אחרים של וידור, כאשר היו אוכלסיות שלא רצו ללכת לסרט על האוכלוסיה הזו, או אפילו לא חשבו שהיא ראויה להיות מיוצגת בתרבות האמריקאית.

זאת הייתה המועמדות השנייה של קינג וידור מתוך חמש לפרס האקדמיה. הוא הפסיד בכל פעם. בשנות השבעים הוא זכה פעמיים לאחוז בפסלון בסופו של דבר – פעם אחת כשוודי אלן לא הגיע לטקס ו-וידור , אשר הגיש את הפרס לבמאי, קיבל את הפרס בשמו. שנה מאוחר יותר, לאקדמיה סוף סוף נפל האסימון ול-וידור הוענק פרס על מפעל חיים. מעניין שאדם שכינה את עצמו מלך התגלה כאחד מן הבמאים הרגישים ביותר למצוקת של האנשים המצויים בתחתית החברה.