"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 1", סקירה

האמת היא שאני לא יודע מתי התחיל אצלי כל העניין הזה של "דמדומים". את הראשון בסדרה ראיתי בשבת בצהריים בסינמטק ירושלים כי לא היה משהו אחר לעשות, ואני זוכר שיצאתי מהסרט וחשבתי לעצמי "היי, רגע… זה היה די כיף…".
לא ברור לי אם אני באמת ובתמים מחבב את העניין או בז לו בכל כוחי. אני רק יודע שאני לגמרי מאמין שהשניים הקודמים היו אשפה קולנועית, אבל איכשהו, רגע לפני שיצאתי את ירושלים לכיוון הקרנת הבכורה בסינמה סיטי ביום חמיש של הסרט הרביעי בסדרה, משהו בי הרגיש קצת כמו שמחה. אני צריך לחשוב  על זה.

זו הסקירה שלי על "דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 1" (The Twilight Saga: Breaking Dawn – Part 1) כפי שגם הופיעה בעכבר העיר און-ליין:

לפני שנתחיל ישנו גילוי נאות שצריך להיעשות: כותב שורות אלו משתייך לטים אדוארד.
במלחמת החורמה שניצתה בין אלו שתומכים בג'ייקוב איש הזאב (טיילור לאוטנר) לבין מעריצי אדוארד הערפד (רוברט פטינסון) במאבק על ליבה של בלה (קירסטן סטוארט), אין ספק מי מקבל את הקול שלי. לעומת ג'ייקוב, אדוארד גם הרבה יותר הורס, גם היה שם קודם, גם אין לו משהו עקרוני נגד חולצות וגם לשחקן פטינסון יש לפחות הבעת פנים אחת יותר מאשר ללאוטנר (כלומר, שתיים). הפור נפל.
באופן כללי הייתי מייעץ לבעלי בתי הקולנוע לעשות הפרדה בין ההקרנות. אחת לטים אדוארד ואחת לטים ג'ייקוב. כמו שכל אחד שנכח בהקרנה של אחד מסרטי "דמדומים" יודע, כאשר הילדות המתבגרות משני המחנות המנוגדים נמצאות באותו אולם, הדבר משול להכנסת קבוצת לוחמים ספרטנים וקבוצת אוהדי מנצ'סטר שיכורים לאותו חדר ולהגיד לכל קבוצה שהשנייה קיללה את אמא שלהם. זה עלול להיגמר בדם.
כדי שהתמונה תהיה ברורה – רגע לפני הקרנת הסרט עלה אחד הסדרנים לבמה ואיים על הבנות שלא יצרחו שמא יגורשו (דוגרי, הכי ביאס את ההקרנה). זה הצליח לו עד גבול מסוים. סצנת החתונה שבתחילת הסרט הייתה קשה מדי בשביל הבנות לחוות בשקט ופרצי זעקות של התרגשות בקעו גם בקעו מגרונן.

הכל התחיל למעשה ב2005 כאשר סטפני מאייר, אישה מורמונית בת 38 עם דעות מאוד נחרצות על מיניות, הוציאה לאור את הספר הראשון על הנערה המתבגרת בלה שמתאהבת בערפד מסתורי ובדרך מסתבכת עם עוד כל מיני מפלצות. לפעמים נדמה שכל מטרת הספרים הייתה אחת: לשכנע בנות צעירות שמין מחוץ לנישואין זה דבר רע. כפי שאנחנו מבינים מהסרט החדש והרביעי בסדרה, גם מין אחרי החתונה זה לא כזה דבר מוצלח אבל נגיע לזה בהמשך. על פי מאייר כל גבר בחייך שאינו אביך הוא או איש זאב או ערפד וכולם רוצים רק דבר אחד: "להיטמע" בך (אנשי זאב) או לנשוך אותך (הערפדים).
כמו שאמרו במחזמר "שיקאגו": "One of those Mormons, you know"

מתוך הרפתקאותיה הפוריטניות של בלה יצא בשנת 2008 הסרט הראשון בבימוייה של קת'רין הארדוויק. על אף ההצלחה המשוגעת של הסרט, הארדוויק הודחה מבימוי הסרט השני, "דמדומים: ירח חדש", והתפקיד ניתן לכריס וייץ, החלק הפחות מוצלח של צמד האחים כריס ופול, שעשו את "אמריקן פאי". ההמשכון בניווטו של וייץ היה כל כך נורא שצפייה בו בפנים רציניות הייתה משימה בלתי אפשרית ונדמה היה שזוהי קרקעית נמוכה מספיק בשביל שהעניינים לא יתדרדרו עוד יותר. וייץ גם הוא הוחלף עת הגיע שלב הצילומים של הבא בסדרה, "דמדומים: ליקוי חמה", והתפקיד ניתן לדייויד סלייד, במאי מבטיח שמאחוריו שני סרטים מרשימים ומטרידים: "הארד קנדי" ו"40 יום של לילה". על אף עברו המרשים, סלייד איכשהו הצליח להתעלות מעל קודמו ביצירת אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים. כל דבר שהיה נורא ב"ירח חדש" הפך להיות נורא עוד יותר ב"ליקוי חמה" וכל דבר שהיה מהנה וכיפי בסרט הראשון התפוגג כלא היה.
בנוהל, גם הסרט הרביעי והחדש זכה לבמאי שונה. הפעם נשכר הבמאי והתסריטאי ביל קונדון ("קינסי", "נערות החלומות") שאפילו זכה באוסקר בשנת 1998 על התסריט שכתב לסרט המעולה "אלים ומפלצות", המתאר את ימיו האחרונים של הבמאי ג'יימס ווייל, והיה מועמד שוב על התסריט ל"שיקאגו". זה כנראה הדבר הכי קרוב שסדרת "דמדומים" תגיע אתו לאוסקר.

על פניו הבאת במאים חדשים בעלי מוניטין היא החלטה מוזרה. הרי מכונת הכסף הלא תאומן שהיא "דמדומים" ממש לא צריכה שם של במאי חזק על הפוסטר, אפילו להפך. קשה לי להאמין שאי פעם נאמר המשפט: "מעולם לא ראיתי אף סרט בסדרת "דמדומים" אבל נורא אהבתי את סרטו הקודם של קונדון, זה על הבמאי ההומוסקסואל המזדקן. עכשיו אני חייב לראות את זה!".
"דמדומים" הוא פרנצ'ייז שלא צריך במאי ידוע או ביקורות מהללות כדי לפרק את כל הקופות שנקרות בדרכו, אז מה הטעם להשקיע בבמאי יוקרתי כאשר אפשר למצוא במאי זול שרוצה להוכיח את עצמו מול האולפנים ולעשות לכולם חיים קלים יותר?
ובכן, התשובה היא "דמדומים 4: שחר מפציע".

העניין הוא כזה: הסרט החדש בסדרה הוא סרט לא רע בכלל. שזו דרכי להגיד שהוא לא קטסטרופה קולנועית ותרבותית כמו השניים שקדמו לו. קונדון והתסריטאית מליסה רוזנברג ("דקסטר") הביאו לממלכת יצורי האופל המתבגרים שלושה דברים שלא היו בו מאז הראשון: אקשן, הרבה דם ולא מעט קטעים מפחידים. קונדון גם פוצץ את פס-הקול של הסרט בשירי גלגל"צ באופן שלא היה מבייש עונה שלמה של "האנטומיה של גריי" ועל ידי זאת הביא משהו שמזכיר עומק רגשי. בהקשר הזה "שחר מפציע – חלק 1" שונה מאוד מהסדרה עד כה, ולכן מצטיין מעט יותר. כמובן שחלק מהבעיות האקוטיות נשארו בעינן: המשחק מחריד (סטוארט ולאוטנר פשוט איומים. פטינסון עוד מצליח להתעלות עליהם במעט. אבל אתם יודעים… טים אדוארד והכל…), הדיאלוגים מגוחכים ברובם המכריע ובעיקר השמרנות הקיצונית של העלילה – שהפעם יכולה להסתכם במשפטים "הפלה זה רע" ו"מי שמתבוללת שלא תתפלא אם חייה יהיו תלויים על בלימה בהמשך" – שמבעבעת גם מתחת לדם ששוטף את המסך במערכה האחרונה, מונעים מהסרט להתעלות מעל סיפור מוסר די רדוד וקצת מרגיז לעיתים רבות.

"דמדומים 4: ליקוי חמה, חלק 1" מביא איתו רוח אופטימית להמשכה של הסדרה (קונדון גם יביים את החלק הבא) אבל למי שלא הבין מה העניין הגדול בסרטים הקודמים – כלומר כל אחד מעל גיל 15 – עדיף לו שיתרחק גם מזה. מי שחוזר לסיבוב הרביעי אחרי שני הסרטים הקודמים, גם ככה לא מעוניין בביקורת.
מעלליה של בלה, אדוארד וג'ייקוב ימלאו אולמות לא משנה מה, צווחות היסטריה יישמעו בווליומים שלא נרשמו בארץ מאז ביקורו של מייקל ג'קסון והביקורות יכולות להמשיך ולצוד את כל השטויות שמטביעות את הסרטים –"דמדומים" פה בשביל להישאר.