"אחינו האידיוט", סקירה

בקיץ האחרון, במהלך פסטיבל הקולנוע של ירושלים הוצג בהקרנות חד-פעמיות סרט אמריקאי בשם "אחינו האידיוט" ("Our Idiot Brother"), של במאי ממוצא יהודי בשם ג'סי פרץ (“האקס המיתולוגי”). במסגרת הפסטיבל, מילא את הסרט את משבצת האינדי הקבועה של הפסטיבל – התקציר והליהוק הבטיחו קומדיית פיל-גוד חביבה וחסרת יומרות נוספות. וזה בדיוק מה שהסרט סיפק, כמו שקורה בדרך כלל עם סרטים מסוג זה. דבר נוסף שסרטים כאלה חולקים במשותף, הוא גורלם. קרי, הפצה מסחרית רחבה יותר ברחבי ארץ, באותה השנה בה נחשפו לקהל של פסטיבל ירושלים. כעת, מגשים הסרט את ייעודו ומגיע אל בתי הקולנוע, שם ינסה להתחבב על ליבותיהם של רוכשי הכרטיסים. וסביר שיעשה זאת בהצלחה יתרה.

זהו סיפורו של נד (פול ראד במראה ישועי), היפי ניו-יורקי נאיבי ומלא כנות. הוא מגדל ירקות אורגניים וחי בשלווה בחווה אקולוגית עם חברתו לחיים (קתרינה האן) וכלבו הנאמן ווילי נלסון. ואז הוא מוכר מריחואנה לשוטר ומושלך לכלא. כאשר הוא יוצא, מסתבר שהאשה המשיכה הלאה ולנד ידידנו אין ממש לאן ללכת. בצר לו, הוא פונה אל המשפחה. כלומר, מתרסק אצל כל אחת משלוש אחיותיו המיושבות והמסודרות – ליז (אמילי מורטימר), מירנדה (אליזבת' בנקס) ונטלי (זואי דשנל, החותמת הרשמית שמדובר בקומדיית אינדי). כל אחת מהן נמצאת בשלב רגיש בחייה, אותה ידאג אחיהן האידיוט לחרב בקלמזיות חיננית. בין אם זוהי עבודה שמירנדה חושקת בה, חיי הנישואין של ליז ודילן (סטיב קוגן) או הזוגיות הלסבית של נטלי וסינדי (ראשידה ג'ונס). אבל כזה הוא, אידיוט, אז איך אפשר להאשים אותו?

בסרט מקופלים יחדיו שני קצוות של ההוויה האמריקאית – התמימות שגובלת בטמטום מצד אחד, והצביעות היומיומית מצד שני. המפגש בין פצצת התום והפתיחות שמגלם פול ראד לבין כל התנהגות אמריקאית מזוייפת-מודחקת שנקראת בדרכו, מוליד יופי של סיטואציות קומיות. והמסקנה אליה מגיעות הדמויות בסופו של דבר היא שאולי חיי השפע כרוכים ביותר מדי שקרים עצמיים, אך גם שהנאיביות של דור ההיפים קמלה ומתה מזמן. במילים אחרות, יש למצוא את שביל הזהב שעובר אי שם באמצע, רצוי במיינסטרים. מנת יתר של איזושהי התנהגות אמריקאית מדי זה בהחלט מסוכן.

בעניין בדיקת גבולות ונסיונות זליגה אל השוליים החתרניים מעט יותר, נרשמו כמה וכמה נשיקות די אמינות בין זואי דשנל וראשידה ג'ונס והופעת אורח של שק האשכים מבית סטיב קוגן. אם זאת, הסרט נזהר מאוד שלא לחצות את גבול הטעם הטוב ושומר את ההומור שלו נקי מהפרשות. זאת בניגוד לרוב הקומדיות האמריקאיות של העת האחרונה, שמנסות בעיקר לזעזע את הצופה, משום מה. “אחינו האידיוט" מתבלט ביניהן, גם אם הוא מכוון בכך לקהל רחב ככל הניתן, ומזכיר שאפשר להצחיק גם בלי להגעיל או לקלל בלי הרף.

נקודת המשען האיתנה ביותר של הסרט הן ההופעות המוצלחות של כל השחקנים והשחקניות, במיוחד בתפקידים הראשיים. מיותר לציין שקוגן הנפלא, נציג בריטניה בקאסט, משמש בתור גנב הסצינות הסדרתי של הסרט. הצוות כולו מפיח חיים בתסריט המבדח של דייויד שיזגל וייבגניה פרץ (כן, אחותו של הבמאי) אשר לא חף משבלוניות אבל מכיל מספיק בדיחות בכדי שיהיה ניתן לסלוח לו. קצת כמו לגיבור שלו. וכך, למרות שהסיפור קצת חוזר על עצמו והדרמה לא נוסקת לרמה של הדאחקות והשנינות, מדובר בסרט מתוק ומקסים, אשר ודאי יעצבן הרבה פחות אנשים מהכמות שאותה הוא ישכיל לשעשע.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.