סת' רוגן: סוג של כוכב קולנוע + "50/50", סקירה

סת' רוגן הוא סוג של בובת פיתום עבור הקולנוע האמריקאי: הוא שמנמן (אם כי רזה מאוד בשנים האחרונות), בעל קול ייחודי וגס מאוד, בכלל הוא גס מאוד, ובעיקר אומר דברים שאנשים אחרים לא אומרים. אני מדבר גם על ההופעות שלו בתוכניות אירוח, בהן הוא מספר בהנאה על שימוש בסמים, גם על התסריטים שהוא כותב ובעיקר על הנוכחות שלו בסרטים.

רוגן מגלם את הדמות שהייתה בעבר בקולנוע דמות המשנה של החבר האידיוט וגס הרוח ביותר בקרב חבריו של הגיבור. אלא שרוגן תופס מקום מרכזי יותר בסרט – גם אם הוא לא תמיד בתפקיד הראשי, הוא תמיד ממלא חלק מרכזי בשיווק של הסרט.

גם מבלי להתייחס למראה שלו, הקול שלו לבדו אמור היה למנוע ממנו להפוך לכוכב. יש בו משהו חצוף מדי, לא ריאליסטי, משהו שמתאים מאוד לדיבוב (ורוגן עושה הרבה עבודות דיבוב) אבל לא לדמות בה הגיבורה מתאהבת. כאשר מצרפים לכך את הנטייה של הדמויות שהוא מגלם לדבר על דברים שלא נהוג לדבר עליהם בפירוט ובחיוך, מקבלים דמות שעד שנות השבעים לא הייתה יכולה בכלל להופיע בקולנוע האמריקאי ועד שנות התשעים לא הייתה מקבלת בו תפקיד משמעותי/חיובי. ובשנות האלפיים רוגן הוא כוכב, למרות שהאסוציאציה שהשם שלו מעלה עבור לא מעט אנשים היא סוג של גועל, סוג של מישהו שאולי היית רוצה להיות מיודד עימו, אך לא להודות בכך. הדבר בא לידי ביטוי בקליפ הבא, שהוא חלק מקמפיין שיווקי לסרט בו רוגן מגלם את התפקיד הרומנטי הראשי (אזהרה: איכות הוידאו נמוכה. איכות השפה בשיר נמוכה עוד יותר וגרפית למדי. זה גם היה יותר מצחיק ב-2008)

מצד שני, באותו הסרט, זאק ומרי עושים פורנו (Zack and Miri Make a Porno), הדמות של אליזבת בנקס אכן מתאהבת בזו של רוגן – והקהל (או חלקו) יחד איתה. בסרט Knocked Up – זה שהפך את רוגן משחקן המוכר לחובבי סדרות קאלט בטלוויזיה לכוכב הוליוודי – התחושה בסיום הייתה כי לא רק שהוא השיג את הבחורה, אלא שהיא גם קצת לא ראויה לו. למרות שהיה בשיא גועליותו לאורך הסרט. הכל נזקף גם, או בעיקר, לזכותו של  ג'אד אפאטו, מי שביים את Knocked Up ועוד קודם לכן גילה את רוגן בסדרה פריקים וגיקים (Freaks and Geeks).

אפאטו מייצג קולנוע המקדש תרכובת חדשה בעלת ערכים ישנים: הסרטים שלו גסים בהרבה מן המקובל בהוליווד, אך הסוף שלהם הוא טוב לא רק במובן של שמח, אלא במובן שבו הגיבורים עושים את המעשה הנכון. לא נראה לי שבחיים תמיד ניתן לעשות את המעשה הנכון, אבל הוליווד לא רק שמאמינה בכך, אלא מנסה לגרום לנו להבין מהו המעשה הזה. והיא מתכוונת קודם כל למקרה הקיצון, לבחור הנהנתן ביותר, הגס ביותר והבז לחוקי החברה ביותר – לסת' רוגנים של החיים האמיתיים.

רוגן אינו מטומטם, ללא ספק. הוא כתב את סופרבד (Superbad), פיינאפל אקספרס (Pineapple Express) והצרעה הירוקה (The Green Hornet). למרות שכל התסריטים הללו לא היו מושלמים (במקרה של האחרון, מדובר בבעייה הגדולה של הסרט, שמכיל כמה הברקות בבימוי) הם ללא ספק מעידים על כותב שיש לו חוש הומור מגוון, המבוסס לא רק על גסויות. אם צריך עוד הוכחה, הוא גם כתב פרק במשפחת סימפסון – פרק שבהחלט עמד בסטנדרטים של הסדרה. כמו כל שחקן, הוא גם רוצה לעבור לביים. זה אמור לקרות בשנה הבאה.

אני לא בטוח אם הייתי רוצה להתחבר עם רוגן, או דמותו הקולנועית, לו הייתה לי אפשרות. הוא בוטה ואכזרי גם ביחס לחבריו. מצד שני, יש בו משהו כן שבכל זאת עובר וברגע בו הוא חווה את השינוי אתה מאמין להתרחשות, משום שחשת בפוטנציאל הטוב מבעד לרתיעה ממנו כל הזמן. ויכול להיות שהוא החבר שצריך במידה ואתה חולה בסרטן. זה עבד מצוין באנשים מצחיקים  (Funny People) הדרמה הלא מוערכת מספיק של אפאטו.

זו גם העלילה של 50/50, שהתסריטאי וויל רייזר כתב בעקבות חוויות שעבר במציאות, בה סת' רוגן היה החבר שעזר לו להתמודד עם מחלת הסרטן בגיל צעיר. אחת מן העצות שרוגן נתן לו היא לכתוב זאת כתסריט והתוצאה היא הסרט שעלה כעת לאקרנים בארץ. מטבע הסיפור האמיתי, השם של רייזר בולט יותר בעיסוק בסרט משמו של הבמאי ג'ונתן לוין. ורוגן מעורב בקידום הסרט יותר מג'וזף גורדן-לוויט, המגלם בסרט את התפקיד הראשי. לדעתי, יש גם מעט יותר מן הקירבה לנושא, בכל הקשור לטקטיקת קידום המכירות: גורדן-לוויט הוא שחקן לא פחות טוב מרוגן, ודאי שמגוון יותר ממנו, אך הוא עדיין לא פיתח מעמד או כריזמה של כוכב קולנוע. למרות הופעה בלא מעט להיטים גדולים. לוויט הוא שחקן טוב וברוגן יש את הקסם הלא מוגדר ההופך שחקן לכוכב. עבור רוב הכוכבים, זו היכולת לגרום לקהל להתאהב ולהתהפנט מיד. אצל רוגן, זו היכולת להגעיל את הקהל בראשית, רק על מנת להתאהב בו בהמשך.

ידוע שהרגע בו הדמות של רוגן תחשוף את פניה האמיתיים והטובים, יגיע. זה הרי קורה בכל סרט. הקהל נהנה לראות זאת בכל פעם מחדש וזהו גם אחד מן השיאים הרגשיים של 50/50, דבר קצת מוזר שכן סרט שעוסק בהתמודדות עם סרטן אמור להיות רכבת הרים רגשית לגביי היחס של הגיבור אל מצבו. והמאבק של הגיבור אכן מעורר הזדהות, אבל רובנו לא התמודדנו עם מחלה בסדר גדול הזה. אבל רובנו כן עזרנו למישהו להתמודד. ורובנו גם הרגשנו לא פעם (לאו דווקא בהקשר של מחלה) כדוחים וגסי רוח – לכן כולנו נהנים לחזות שוב ושוב במטאמורפזה של רוגן.

אבל יש עוד דברים להגיד על 50/50 מלבד העיסוק בכוכב (המשנה) שלו. זהו סרט על סרטן. והוא מאוד מצחיק. לא מצחיק בכך שוהא לוקח את המחלה בזלזול, לא מצחיק בכך שהוא נגרר לגסויות (ולמרות הנוכחות של רוגן, הסרט עושה זאת פחות מרוב הסרטים האמריקאים של תקופת אפאטו וממשיכיו) ולא מצחיק בזכות עלילות המשנה. פשוט מצחיק. קשה אף לקרוא לזה הומור שחור – זו פשוט התמודדות כנה וכובשת עם חלק מן החיים, עם הרבה הבנה לכאב ולחוסר היכולת להתמודד, אך גם עם קבלה של הלא שגרתי, של המגוחך שיש בסיטואציה, כמו בכל סיטואציה.

מלבד שני השחקנים הראשיים, הקאסט התומך הוא נקודת חוזק של הסרט. אי אפשר שלא לציין את פיליפ בייקר הול הנצחי, חולה נוסף, אבל בראש בראשונה הקאסט הנשי בסרט משוחק ומלוהק בצורה מושלמת: אנג'ליקה יוסטון עושה, ולא בפעם הראשונה, את תפקיד האמא המטורפת. היא מצליחה יותר מפעם אחת לרומם סצנות באמצעות מבט בלבד. ברייס דאלאס האוורד היא בת הזוג מהגיהנום, והיא באמת טובה בלהיראות ביצ'ית. אנה קנדריק מוצלחת גם היא בתור פסיכולוגית מאוד לא מוצלחת. אבל מכיוון שמדובר בשחקנית ידועה הסרט גם פותח את האפשרות שקשר בעל אופי דומה עימה היה יעיל יותר, ויש לציין כי קשה מאוד לא ללכת רחוק מדי עם קו העלילה הזה בכמה אופנים, אבל הסרט עומד במשימה.

"עומד במשימה" היא גם השורה התחתונה לגבי כלל הסרט – הוא מרגש ומצחיק כמעט בלי הפסקה, נוגע בקלישאות במינון הנכון ולא מכיל סצנות שאפשר היה להסתדר בלעדיהן. הוא גם לא מכיל רגעים ייחודיים ובלתי נשכחים, אבל לא נראה שזו הייתה המטרה שלו. יותר מכל, נראה כי היה חשוב לכל העוסקים במלאכה לספר את הסיפור הזה. וכאשר בהוליווד עובדים באהבה, יודעים לספר שם סיפורים.