פסטיבל חיפה 2011: היום הראשון

והנה זה התחיל. במזג אוויר די מושלם החל פסטיבל חיפה ה27 (או 29, אם אתם ראש העיר יונה יהב) ואיתו חגיגת הסרטים השנתית. הסרטים הראשונים הוקרנו משעה 18:00. אני הספקתי לראות שניים מהם.

כזכור, במהלך הפסטיבל יעלה מאוחר בלילה/מוקדם בבוקר פוסט סיכום על היום שהיה, כלומר קצת על הסרטים שראיתי באותו יום, זמני ההקרנה הנוספים שלהם והמלצות ליום הבא. אתם יותר ממוזמנים להכנס, לקרוא, להתעניין, לשאול שאלות ולהמליץ (או להזהיר) אם יצא לכם לראות משהו.

אז כאמור, ביום הפתיחה הקצר והעצבני של הפסטיבל הספקתי שני סרטים. ולפני שנתחיל, משהו שגם היה לי חשוב להגיד שנה שעברה: פסטיבל קולנוע, כמו כל פסטיבל קולנוע, הוא מרתון סביב השעון של סרטים. זה מקביל ללהכנס לסופר-מרקט שבו הכל בחינם כשאתה במצב של רעב תמידי. על הסרטים אני משתדל לא לכתוב ברגע שהסתיימו, אלא כמה שעות אחר כך, אחרי שכבר היה זמן עיכול סביר. אבל לפעמים, בעיקר עם סרטי פסטיבלים שלרוב (לא תמיד) נוטים לכיוון הארטיסטי יותר מהבידורי, נדרש זמן רב יותר לרדת לעומקם. הסיקור שלנו בחיפה הוא מהיר ועצבני כמו הפסטיבל עצמו. אך אני מבטיח, סרטים שארגיש שמגיע להם יחס מעמיק יותר, יקבלו אותו ויותר מכך. פלוס, בעקבות השעה המאוחרת בה אני כותב, ייתכן שיהיו בעיות ניסוח קלות. קבלו בהבנה…

having said that-

סוף הסתיו
Late Autumn
נתחיל במשהו לא קשור לסרט עצמו. "סוף הסתיו" הוקרן באולם רפפורט, זה שסמוך לאודיטוריום ולסינמטק. מה שהדהים אותי היתה איכות ההקרנה המושלמת. אני לא יודע באיזה פורמט דיגיטלי הסרט הוקרן, אבל כבר זה היה חוויה ושאפו פסיכי לפסטיבל על כך.
לגבי הסרט. ובכן, אני חושב שמדובר בפספוס גדול למדי. בתאכלס יש פה גרעין לסרט מקסים על שתי דמויות שצריכות לשלם מחיר כבד על התאהבות שלא הייתה בשליטתן. שתי הדמויות הן אנה, אסירה בת למשפחת מהגרים מסין שיוצאת לחופשה מהכלא לטובת הלווית אימה, והון, ג'יגולו חלקלק ומסתורי מקוריאה. הסרט מתרכז בעיקר במערכת היחסים המרירה-מתוקה שנרקמת בינהם.
"סוף הסתיו" יכל להיות נפלא אם מישהו היה טורח לערוך אותו. נדמה שהבמאי היה כל כך מאוהב בחומרים שלו (ובצדק. הצילום נפלא ויון בין, שמגלם את הון, עושה תפקיד כובש שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים) שהוא לא נשאר נאמן לקצב שהסיפור הקטן והצנוע מכתיב. ככה יוצא שבסרט יש כמה סצינות נפלאות ממש, אשר נמשכות איזה 2-3 דקות יותר ממה שהן היו אמורות וגוררות איתן למטה את הכל. כשמגיעים לחלק האחרון של הסרט יש הרגשת לאות כה גדולה שקל לשכוח אילו רגעים מקסימים היו עד כה (במיוחד סצינת פארק השעשועים, שמגיעה 50 דקות מתחילת הסרט, ומצדיקה את כל הצפייה בו). את אנה מגלמת טאנג ווי שהדהימה אותי ב"תשוקה, זהירות" של אנג לי מ-2007, אבל בסרט הזה, בדיאלוגים שלה באנגלית, היא פחות מרשימה. כאשר היא עוברת לסינית זה כבר סיפור אחר.

הקרנות נוספות: 15.10 בשעה 10:00

משחקי השלטון
The Ides of March
סרט הפתיחה של הפסטיבל שגם יצא להקרנות מסחריות במקביל. זוהי דרמה פוליטית שנושקת למותחניות ובוימה על ידי ג'ורג' קלוני.
תראו, האמת היא שסרט כמו "משחקי השלטון" (שם מאוד מטעה, אגב) צריך לעבוד מאוד קשה בשביל שאני לא אהנה ממנו. אני מאוד אוהב דרמות פוליטיות, אני מאוד אוהב דרמות פוליטיות אמריקניות, אני מאוד אוהב סרטים שהם פחות משעתיים ואם תזרקו פנימה גם חמישה מהשחקנים האהובים עלי ביותר (ראיין גוסלינג, קלוני, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי וג'פרי רייט, כולם מועמדים ראויים לאוסקר מבחינתי), כבר בכלל קשה לפספס. אי לכך ובהתאם לזאת מאוד אהבתי את "משחקי השלטון" אבל, כאמור, זה לא הפתיע אותי.
קלוני ביים במינימליות יחסית, והתרכז בעיקר בפניהם של השחקנים ובהבעותיהם. במאי אחר – דיויד פינצ'ר או קופולה, למשל – היה עושה מזה אופרה. קלוני לא סוחף אותנו עם עצרות ונאומים פוליטיים, אין צילומי קריין, אין מוזיקה שאומרת לנו מה לחשוב. על סרטו הראשון כבמאי, "וידויים של מוח מסוכן", קלוני אמר שהוא "מבויים יותר מדי". כנראה שהוא למד לקח ושבר את ההגה שמאלה. ל"לילה טוב ובהצלחה" עוד היה את השטאנץ (המוצלח) של צילומי שחור-לבן וצילומי פנים בלבד. בעיני זה גם עבד (את סרטו השלישי לא ראיתי. רנה זלווגר משחקת שם ואני עדיין בגמילה ממנה). בסרטו החדש קלוני מצא איפשהו את האמצע ומביא דרמה מהודקת שעברה לי מהר בלי רגע אחד מיותר או משעמם.
מה שהכי נהנתי לצפות בו בסרט זה איך קלוני הדריך את גוסלינג להיות בדיוק כמוהו. יש במאים כאלה – וודי אלן הוא הדוגמא המיידית והכי מובהקת – שלוקחים שחקנים והופכים אותם לבבואה של עצמם, עם אותן הבעות ואותו חיתוך דיבור. אני נשבע לכם שהיו כמה סצינות שבתחילתן לקח לי כמה פריימים עד שהבנתי שזה גוסלינג ולא קלוני, על אף שאין בינהם דמיון חיצוני רב מדי. בגלל זה הפוסטר הרשמי של הסרט – הפוסטר המצטיין לשנת 2011 – מתאר בעיני לא רק את התהליך שקורה בעלילת הסרט, אלא גם את התהליך שעברו גוסלינג השחקן וקלוני הבמאי בעבודה על הסרט. וזה ממש מגניב אותי.
לא בטוח עד כמה "משחקי השלטון" הוא צפיית חובה או משהו שהולך לשרוד שנים רבות בתודעה, אבל כצפייה בידורית שאינה מביכה את הצופה, עם עוד משהו אקסטרה להגיד על הפוליטיקה והטבע האנושי – סרטו החדש של קלוני הוא מהבולטים באיכותם עד כה ב-2011.

ובפינתנו: מה כדאי לראות מחר, יום שישי?
אוקי, כבכל תחילת פסטיבל, מחר הוא גם יום של הימורים. מה שכבר ראיתי הוא "הבית הדומם" שהוא מומלץ ביותר רק אם יש לכם עצבי פלדה וסרטי אימה הם הז'אנר האהוב עליכם. בנוסף ישנו את "היו זמנים באנטוליה" המופתי שאין שום סיכוי שעדיין יש לו כרטיסים. "חתול בפריס" הוא לחובבי האנימציה, ו-"ילנה", "שומר החוק", "הפלנטה הבודדה  ביותר" ו-"משתף פעולה" הם סרטים שמסקרנים אותי באופן אישי אבל קשה לי לקחת אחריות עליהם כרגע. כמו שאר סרטי היום השני. מחר נראה מי נגד מי…