Je T’aime, Je T’aime בסינמטק הרצליה

בין פסטיבל חיפה לפסטיבל אייקון, יתכן שאחד מן המקומות המעניינים ביותר לחובבי קולנוע בחג הסוכות יהיה דווקא סינמטק הרצליה. עם רטרוספקטיבה לטרנס מאליק, הקרנה של סרטים נפלאים מן השנים האחרונות כגון רעב, משמר הלילה והאלוהי וגם כמה הקרנות שהיו יכולות (ואולי היו צריכות) להיות חלק מפסטיבל אייקון: קלאסיקת הבי-מובי !Them ערב מיוחד המוקדש לשני העיבודים הקולנועים של סולאריס מאת סטניסלב לם, כולל הרצאה של יאיר רוה. הערב הזה צריך להיות מעניין גם לקראת העיבוד המתקרב של ארי פולמן לספר אחר של לם אבל בעיקר מפני ששני העיבודים מרהיבים ויזואלית וצריכים את המסך הגדול, בייחוד זה של טרקובסקי. ואולי אחד השיאים – הקרנה של סרט המדע הבדיוני היחסית נדיר והמאוד קסום של אלן רנה Je T’aime, Je T’aime  (יש לא מעט קווי דמיון בין הסרט הזה לסולאריס, לא רק בשיוך הז'אנרי). הקרנת הסרט תיערך ב-18 לאוקטובר.

אני לא כותב את השם של הסרט בעברית כי הצליל של המילים האלו בצרפתית פשוט נשמע הרבה יותר יפה – תגידו אותם בקול רם והיום שלכם כבר ישתפר. אכתוב זאת שוב:  Je T’aime, Je T’aime. 

רנה הגיע לעשיית Je T’aime, Je T’aime, בשנת 1968, כשהוא כבר נחשב לאחד מן המעמיקים והייחודיים שבאמני הקולנוע, מעמד שהוא צבר בפחות מעשור של עשיית סרטי עלילה ארוכים (ועוד עשור נוסף של סרטים תיעודים קצרים וחשובים) לרוב הוא שיתף פעולה בתסריט עם סופרים מן השורה הראשונה ויצר סרטים מורכבים, קשים לפענוח, החודרים לתודעה ומנסים ללמד משהו חדש על השנים. בנוסף רנה הוא מעריץ גדול של ספרי קומיקס ומדע בדיוני ורצה לעשות סרט שמצדיע לסוג זה של אמנות, שאז עדיין זכתה לפחות כבוד מהיום. התוצאה הייתה כישלון ביקורתי בזמן אמת, שהוביל לכך שרנה התקשה להפיק את סרטיו הבאים (אבל, תדוה לאל, הוא הצליח לייצר עוד כמה סרטים יוצאי דופן).

עלילת Je T’aime, Je T’aime עוקבת אחר גבר המתאושש מניסיון התאבדות כושל. קבוצה של מדענים, שהצליחו להחזיר תודעה של עכבר אל העבר למשך דקה, מעוניינים להתשמש בו כמודל אנושי לניסוי. הגבר חוזר לפרשת אהבים מעברו – ולא ממש מצליח לחזור להווה. ההשראה מן הקומיקס והמדע בדיוני מצויה בעיצוב הסט בו נערך הניסוי ומן הסתם גם בנקודת המוצא העלילתית, אבל מהר מאוד הסרט הופך להיות טיפוסי לרנה – סרט המתרחש ברובו בתודעת הדמויות ומנסה להגדיר את המושג החמקמק של תודעה וזיכרון. כמו רבים מגיבוריו של רנה, גם הגיבור של סרט זה למעשה כלוא בזיכרון מן העבר, כישלון אותו הוא מנסה לתקן באופן בלתי אפשרי ובלתי נמנע.

רנה אולי אוהב ספרות מדע בדיוני, אבל הוא לא יכול להתחמק מלהעניק לכל אחד מסרטיו את חותמו הייחודי ואת הטיפול הלא-קונבנציונלי שלו בנושאים הגדולים של זיכרון ואהבה. איכשהו, בניגוד לכמעט כל במאי המנסה לגעת בנושאים גדולים אלו, הסרטים של רנה לא נראים כיומרנות לשמה אלא כמעט כסוג של מבט מצטנע. סרטיו דורשים הרבה מאוד פעולות של השלמת מידע מצד הצופה, עליו סומך רנה שישלים בעצמו את הפערים. אבל הסרט הספציפי הזה נגיש ומובן יותר מסרטיו האחרים של רנה עד ראשית שנות השמונים. למרות שכמותם, אף הוא מכיל משחקי עריכה די מורכבים.

בסופו של דבר, גם בסרטין האינגמטיים ביותר, רנה שואף לפנות קודם כל לרגש. גם אם באמצעות השכל. לכל אחד יש רגע בחיים בו חמק ממנו רגש גדול, רגע שהוא היה שמח לשחזר או להפוך. הסרט הזה הוא מחווה לאותו רגע השב לפקוד את הזיכרון – אבל לא בצורה נטולת ביקורת וכאב על חוסר היכולת להמשיך בחיים.

לסיום, אכתוב שוב Je T’aime, Je T’aime.