על "חוקי המשיכה" והפחד מההתבגרות

הסיפור שלי עם "חוקי המשיכה" הוא סיפור משונה שנמשך על פני כמעט עשור. אני מתייחס כמובן לסרט שביים רוג'ר אייברי בשנת 2002 על פי ספרו של של ברט איסטון אליס ושמו הלועזי הוא "The Rules of Attraction". וזה סיפור אישי שלי על התאהבות ושאיפות ומה שקורה אחר כך.
אני לא זוכר מתי שמעתי על הסרט לראשונה אבל הייתי מודע לקיומו בשלב די מוקדם. אחרי "אמריקן פסיכו" פיתחתי עניין בסופר האמריקני ברט איסטון אליס וקראתי שניים מספריו שתורגמו לעברית: "פחות מאפס" ו"המלשינים". על הספר "חוקי המשיכה" לא ידעתי דבר ועל הסרט ידעתי רק שעל פניו ג'יימס ואן דר ביק מנסה לשבור בו את תדמית הילד הטוב שדבקה בו בעקבות "דוסון קריק". מקורות המידע המועטים שלי באותו זמן (שהתרכזו רובן בפינתה של דבורית שרגל ב"רייטינג" עליו השלום) יצרו אצלי סקרנות רבה לגבי הסרט שלפי השמועות לא עומד להגיע למסכי הקולנוע בארץ מה שבאותם ימים – טרום היסטריית ההורדות ו"האוזן השלישית" – הצביע על כך שלא אראה אותו לעולם. ממש כמו סרט אחר שלימים יתייצב כנקודת מפנה בחיי, "דוני דארקו".
ב2003, בהיותי בן 20, ביקרתי לראשונה בסינמטה סיטי שם הלכתי לצפות ב"האסונות של נינה". הלכתי לשם עם רתם, מחברותי הטובות. לפני הקרנת הסרט רץ הטריילר "חוקי המשיכה". זה היה טריילר מהיר ועצבני שלא חשף הרבה מעלילת הסרט, אבל משהו בי נתפס. "האסונות של נינה" היה באותו הלילה מבחינתי אירוע משני.

"חוקי המשיכה" יצא בארץ כשנה לאחר שנכשל בארצות הברית. לא ברור מה גרם לסרט להשתחל תחת עינם הפקוחה של מפיצי הסרטים הבררניים מדי בארץ אבל הוא הגיע לסיבוב קצר וסתווי בבתי הקולנוע. באותו הזמן עוד הייתי קצין צעיר בחיל הים שמייחל לשחרורו ומפנטז על לימודי קולנוע. באחד מסופי השבוע בהם הייתי בבית ארזתי כמה מחברותיי לרכב ונסעתי לקולנוע בקניון חיפה שהיה אהוב עלי עד מאוד כי הוא תמיד נתן הזדמנות לסרטים אנטי-קניוניים כמו "בלתי הפיך" ו"המסור" שהמסחריות היא מהם והלאה. אם היה איזשהו קולנוע בצפון שהיה אמיץ או טיפש מספיק להקרין את "חוקי המשיכה", זה היה המקום. חברותיי לנסיעה היו בטוחות שאנחנו נוסעים לראות את "מיסטיק ריבר" וכאשר הטלתי וטו על העניין, הדבר התקבל במרמור. אבל אני לא זזתי מעמדתי. כל מה שאני זוכר זה שפחדתי לפספס את ההזדמנות לראות את הסרט (ידעתי שהוא לא יחזיק הרבה שבועות בקולנועים) ולא עניין אותי העולם. ידעתי שאני והסרט הזה הולכים להסתדר.
הסרט התחיל לרוץ. פרצופה של שחקנית יפייפה ואנונימית (אנונימית עד היום, לצערי) בשם שאנין סוסאמן נכנס ויצא מפוקוס: "וזה סיפור שעלול לשעמם אתכם," הזהירה אותנו, "אז אתם לא חייבים להקשיב. כי תמיד ידעתי שככה זה יסתיים". אלו היו מילות הפתיחה. משהו בגוף שלי נחצה לשניים והבפנים שלי נשפכו החוצה. העולם חדל מלהסתובב.

תראו, קשה לי להסביר את זה. אני יכול לכתוב בתחילת כל פוסט ש"אפוקליפסה עכשיו" הוא הסרט האהוב עלי ופאסבינדר הוא הבמאי שאני הכי רוצה להיות כמוהו. וזה גם נכון. אבל דווקא סרט נעורים אקסטרימי למדי, עם בעיות מכאן עד הודעה חדשה, דיבר אלי ברמה שכמעט אף סרט אחר לא עשה ("החולמים" הצליח גם כן). ואני עלול להסכים עם כל המקטגרים על הסרט אבל זה לא משנה במאום את העובדה ש"חוקי המשיכה" יקר ללבי כאילו היה היומן שלי בכבודו ובעצמו, מבלי שתהיה לי שום נגיעה ביוגרפית למעללי שלושת הצעירים סביבם נטוותה העלילה. אז זה נראה כמו תמונה קיצונית של כל הפנטזיות שיש לי מתקופת לימודי שתבוא בקרוב.
שבע שנים אחר כך "חוקי המשיכה" תקף שוב – בשנה שעברה, שנתי החמישית בסם-שפיגל ובירושלים, שכנראה תזכר כנקודת השיא של חיי הסטודנטיאלים, הכל נפל למקום. זו השנה שבה חייתי את העיר יותר מהשנים שעברו וזו השנה שכל יום בה היה מאבק בתסריט הגמר שניסיתי לאשר. עברתי לגור לבד בדירה גבוהה במרכז העיר, חצי צעד מהפאב האהוב עלי, ביליתי כל רגע נתון בבית קפה בשם "נוקטורנו" שהפך לבסיס האם של חיי החברתיים. עישנתי כמו קטר סגריות מגולגלות שלמדתי להכין למופת. לא היה לילה אחד שהסתיים בלי חצי ליטר גולדסטאר. זה היה מפואר ומחריד באותה מידה (אם להיות כן, רוב הדברים האלה נכונים גם לעכשיו). דווקא אז, מקסים, בצלאלניק מתולתל עם יותר חורים מג'ינס, שם לי ביד את העותק של הספר "חוקי המשיכה". סיימתי אותו תוך כמעט שבועיים. ואם הצפייה בסרט הקדימה את זמנה בכרונולוגיה של חיי, הקריאה בספר נפלה לי בדיוק בזמן הנכון. אמנם הייתי מבוגר בכמה שנים מגיבורי הספר שון, פול ו-ויקטור, אבל החיים שלי הסתנכרנו בדיוק עם חוויות הקולג' שלהם. הקריאה בספר שינתה את הדרך בה אני מתנסח, בה אני חושב. המוח שלי תרגם את מחשבותיו למונולוגים בקצב רצחני והעולם נראה קצת אחרת. קצת יותר קיצוני ורווי צבעים. בכל פעם שנתקעתי עם כתיבת התסריט, הכנסתי את הסרט לדי.וי.די ועוד לפני שסיקוונס הפתיחה המושלם של הסרט הסתיים כבר התפוצצתי על ה'וורד'. התסריט שכתבתי באותו זמן לא הצליח להכיל את הכל ומצאתי את עצמי פותח קובץ חדש ומקיא לתוכו עשרות מילים שינסו לתאר מה שעובר עלי באותה תקופה. הקובץ הזה יושב כרגע על הדסק-טופ ומחכה שאמשיך להזין אותו.
הבנתי שכל מה ששאפתי מהחיים שלי עד לנקודה זו התממש. אלו היו החודשים הכי מרהיבים מאז שאני זוכר את עצמי.

אבל לאחרונה כל פעם שאני שולף את הדי.וי.די מהמדף ומתכוון להכניס אותו למכשיר הגוף שלי מתכווץ בפחד. מכיוון שאני יודע שהיום הזה יגיע. אני יודע ומפחד פחד מוות מהיום הזה שבו אצפה בסרט ולא אבין על מה הם מדברים. אני בן 28 עוד מעט, גדול בכמעט עשור מגיבורי הסרט. בקרוב תקופת הלימודים שלי תסתיים ואצטרך לחשוב על לחיות באמת. על השלב בו החיים שלי יפסיקו להסתובב סביב דרמות של רגשות. היום שבו אצטרך להתחיל את השלב הבא בחיים שלי. שלצערי אף סרט בסגנון "חוקי המשיכה" לא תאר בכזו ויטאליות חסרת מעצורים עדיין.
"חוקי המשיכה" הוא הטוטאם שלי לגבי הנעורים. זה לא בדיוק נעורים אלא השלב הקצרצר והמופלא הזה בין הנעורים לבגרות. אני לא מכיר מילה לזה. זו התקופה שכל מה שחשוב זה העולם שלך, שהלב השבור שלך הוא כל מה שמשנה, שהימים נקבעים על פי הטירוף חסר האחריות שרק כמה שנים מעטות מתירות לך לחוות. כאשר אפסיק להתרגש באופן כל כך עמוק מסצינת הפתיחה של הסרט, מפול ולורן חולקים סגריה בחצר המושלגת בסיום, מההטחה של לורן בשון שאף אחד אף פעם לא יכול באמת להכיר מישהו אחר, מסצינת המסך המפוצל עם השיר "קולורס" של דונובון מלווה את הזוג שאהבתם לעולם לא תתממש בדרכם לקמפוס הנטוש, מהמבט העצוב והכל כך יפה של פול, מהמסע של ויקטור באירופה שכנראה כבר פספסתי את ההזדמנות לעשות – אז אדע שזה נגמר. שאני בשלב אחר בחיים שלי. שאולי יהיה טוב יותר, אולי יהיה רע יותר. אולי שניהם ביחד. אבל הוא יהיה אחר. ופאק איט אני כל כך מאוהב בחלק הזה בחיים שלי שאני לא רוצה שיסתיים. וזאת הטרגדיה של צופה הקולנוע – שון, פול, ויקטור ולורן תמיד ישארו באותו הגיל. אני לא. אני מתקדם בלי שמישהו שואל לדעתי בנושא, והם יהיו יפים עד שהסרט יישכח.
בקרוב אצפה ב"חוקי המשיכה" ואבין שאני כבר לא שם. והרגע הזה, שקשור בסרט שהגדיר את מי שאני רוצה להיות ולו רק לתקופה קצרה ומהירה, נראה לי כמו מכה כבדה מדי. כמו געגוע למשהו שאולי לא היה שם אף פעם.