"טיפש, מטורף, מאוהב", סקירה

לפני כמה שבועות התבקשתי על ידי עורכי ב"עכבר העיר און-ליין" לכתוב ביקורת על "מורה רעה" (שגם, כמובן, הופיעה כאן). מצד אחד, חשבתי, אין כל כך הרבה טעם באקט הזה. קומדיות כמו "מורה רעה" עובדות או כושלות על דבר אחד – האם הסרט מצחיק או לא. אין שם הרבה יומרנות או עניין, והומור הוא גם ככה עניין של טעם. אז לכתוב עליו ביקורת? מה כבר יש להגיד על סרט כזה?
מצד שני, אם כבר כותבים על סרט אז מגיע לו יחס של כבוד. בכל זאת כמה אנשים עבדו עליו קשה. אז ניסיתי. ניסיתי למצוא מה הסרט מנסה להגיד, מה עובד בו ומה לא עובד בו והכי חשוב – למה. זה מעבר ללהרים אגודל. זה לנסות להתייחס לסרט – מטופש ככל שיהיה – באופן ראוי.
הטוקבקים חלקו אתי את התהייה הזו בדיק, רק עם קצת יותר שגיאות כתיב. "לא כל סרט צריך לנתח" היה סוג של קונצנזוס בתגובות. זה אולי נכון אבל לך תסביר לאנשים שמשלמים לי כסף כדי לעשות את העבודה שלי ברצינות. "הסרט הזה מצחיק לפעמים" זו לא ביקורת. זה סטטוס בפייסבוק.

אז עכשיו אני עומד להתייחס אל "טיפש, מטורף, מאוהב" ("Crazy, Stupid, Love"). קומדיה רומנטית שלא שונה במהותה מ"מורה רעה". סרט יומית שרק מנסה לבדר. אני מתכוון לכתוב עליו כמה מאות מילים ולהתדיין על מה שטוב בו ומה שרע בו. אם אתם חושבים שזה לא רלוונטי לסרט מסגו כזה אז הנה שורת הסיכום: הסרט הזה מצחיק לפעמים. אם בא לכם להינות ולשכוח לכו לראות.
אם מעניין אתכם לשמוע למה – כנסו כנסו.

"טיפש, מטורף, מאוהב" הוא כנראה קומדיה רומנטית. הרי אם זה מבויים כקומדיה רומנטית, מלוהק כקומדיה רומנטית ומשווק כקומדיה רומנטית, זו סביר להניח קומדיה רומנטית או פאדיחה מאוד גדולה של מישהו נטול כשרון. כשרון בסרט הזה יש לא מעט, הבעיה אתו זה שהוא לא תמיד כתוב כקומדיה רומנטית. ושם אני הפכתי להיות קצת מבולבל.

זה קורה ממש בהתחלה. זוג לא צעיר (סטיב קארל וג'וליאן מור) יושב במסעדה בסצינה שמזכירה במעט את סצינת הפתיחה של "דייט לילי", קומדיה מובהקת הרבה יותר. קארל מעלעל בתפריט וחושב בקול מה להזמין. מור מפתיעה אותו באינפורמציה חדשה: היא רוצה להתגרש. מעבר לזה שהסצינה הזו הזכירה לי את אחד הפאנצ'ליינים היותר טובים של "ארץ נהדרת" (טל פרידמן בתפקיד מירי אלוני: "לי ולשמואל היו חילוקי דעות אומנותיים. הוא רצה שנעבור יותר לכיוון של פופ ואני רציתי להתגרש". ציטוט מאוד לא מדוייק), הרגע הזה – בו אישה מספרת לבעלה אחרי 20 שנות נישואין שהיא לא מעוניינת בו יותר, והבעל ההמום לא מצליח להבין איך כל מה שחשב שיציב בחייו התפוגג ברגע – פשוט לא מצליח להצחיק אותי. וזה לא שזרקו אותי לאחרונה או שאני נורא רגיש לעניין, הסצינה הזו פשוט לא כתובה כקומדיה. ידענו כמה פרידות מצחיקות בתולדות הקולנוע – "שון אוף ד'ה דד", "ידידים פלוס", כמעט כל סרט של וודי אלן, אבל סצינת הפתיחה של "טמ"מ", יחד עם סצינה שמגיעה לא מעט אחר כך, בו האישה גם טורחת להתוודות על רומן שהיה לה והבעל משליך את עצמו מהרכב הנוסע, פשוט לא קומית. ברצינות, עם אותם חומרים בדיוק סם מנדס ביים את "חלון פנורמי", מהסרטים המדכאים ביותר של העשור הקודם.
לכן התחלתי את ""טמ"מ" מבולבל. זה נכון שכל קומדיה חייבת מנגנון דרמטי כדי לשרוד, אבל כאשר זה מגיע בסצינת הפתיחה זה הופך לקצת מערער. חשוב לציין שהקהל מסביבי לא הסכים. אני ישבתי באולם, ראיתי גבר נשבר לרסיסים בזמן שעשרות צופים מסביבי נקרעים מצחוק. הם כנראה קראו איפשהו שמדובר בקומדיה רומנטית והבינו שהם אמורים לצחוק.
עוד רגע שביאס אותי בתחילת הסרט היה השלב בו הבייביסיטר של ילדי אותו זוג שוברת בטעות תמונה של השניים בזמן שהיא משגיחה על ילדיהם. קלוז אפ על תמונה של זוג לא מאושר מתחת לזכוכית שבורה היא אחד מהסימבולים הקולנועיים הכי עבשים בעיני, ולראייה – אחד הסרטים הישראלים הכי גרועים של פסטיבל ירושלים השנה משתמש בדיוק באותה קלישאה בתחילתו.

הכל מתחיל לקבל מימד של קומדיה אמיתית כאשר מתחיל סיפור המשנה של הסרט – ובמרכזו גברבר רב קסם (כנראה תיאור הדמות הכי זקן שכתבתי מימי. נשבע לכם שאני בן 27) שיכול להשכיב כל אישה בעולם ומוצא את עצמו מתאהב בבחורה היחידה שלא רואה אותו ממטר (אמה סטון). שני הסיפורים יצטלבו פעם אחת כאשר הגברבר (ריאן גוסלינג) ייקח את הפרוד הטרי והמאובק תחת חסותו וילמד אותו את רזי כיבוש המין הנשי, ואז יצטבלו שוב בסצינת קליימקס מעולה לקראת תחילת המערכה השלישית של הסרט.

"טמ"מ" טומן בחובו כמה רגעים נפלאים. סצינת הקליימקס הנ"ל שמתרחשת בחצר האחורית של המשפחה ומפגישה בין כל דמויות הסרט; מונטאז' עשוי מבריק של סטיב קארל כובש בחורה אחרי בחורה במועדון; וסצינת ההתקרבות בין הבחור הכריזמטי ובחירת ליבו, שאמורה להוביל לסקס אבל סופה שתביא לנבירה רגשית משעשעת ויפה.
יש בו רגעים כמובן קצת פחות טובים, כמו דמותה של מריסה טומיי שמתנהגת כמו מסרט אחר (תפקידה הנפלא בקומדיה המרירה "סיירוס" משנה שעברה היה משתלב פה הרבה יותר טוב); וסצינת הנאום המסכם לקראת הסוף שאין בה ולו טיפת אמינות אפילו בעולם האגדתי של הקומדיות הרומנטיות.

את הסרט ביימו גלן פיקארה וג'ון רקוואה, ששנה שעברה הצליחו לבלבל אותי הרבה יותר עם "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" שהוציא ממני קריאות התפעלות והתכווצויות מבוכה כמעט שווה בשווה. מי שראה את זה, ודאי זוכר את גרסת הגיי של "תפוס אותי אם תוכל" בו ג'ים קארי עושה הכל כדי לזכות בליבו של חברו לתא המאסר בגילומו של איוון מקגרגור. כן, עדיין קשה לי להאמין שהמשפט הזה הוא אשכרה תיאור של סרט אמיתי.
רוב האנשים שאני מכיר שראו את "פיליפ מוריס" אהבו אותו ממש. אני הייתי מסוייג. "טמ"מ" קצת יותר מיושב מסרטם הראשון, אבל הוא מזכיר אותו ביתרונותיו וחולשותיו.

בתחום המשחק הסרט כולל כמה מהשחקנים האהובים עלי בעולם כרגע. סטיב קארל עושה את מה שהוא עושה הכי טוב ולי עדיין כיף לראות אותו; ג'וליאן מור הייתה יותר טובה בהרבה תפקידים אחרים ורוב הזמן מתנהגת כמו בסרט של פול תומאס אנדרסון; השחקן המופלא והלא מוערך דיו ג'ון קארל לינץ' (שהשתתף בכל סרט שראיתם לאחרונה בלי שידעתם כמו "פול", "זודיאק", "שאטר איילנד", "גראן טורינו" ועוד) מצויין גם פה; וראיין גוסלינג – בקלות אחד השחקנים הכי מוכשרים שפועלים כיום – מנסה את כוחו לראשונה בקומדיה. דווקא הוא אכזב אותי יחסית.
את כולם אוכלת בלי מלח אמה סטון. שנה שעברה היא הפילה אותנו ב"באה בקלות" ופרסי הקולנוע של MTV. כרגע היא מופיעה גם ב"העזרה" שטרם ראיתי. אני לא בטוח האם סטון עוד תרהיב אותנו באיזה תפקיד א-לה קייט ווינסלט בעתיד הקרוב, אבל כמות הקסם והחינניות שיש בבחורה הזאת מבהיר לי שספק אם יהיה סרט בהשתתפותה שאסרב לראות. היא נפלאה הילדה הזאת.

אז זהו. זה מה שיש לי להגיד על "טיפש, מטורף, מאוהב", ואני אומר את זה רק כי אני יכול. זה לא סרט רע וזה לא סרט טוב. זה סרט מהנה בחלק משמעותי מזמן המסך שלו, מספיק כדי להמליץ עליו לאנשים לראות בדי.וי.די. או בדייט או כשממש חם בחוץ. סיכוי סביר שתצחקו. אני, אם שאלתם, צחקתי פה ושם. כנראה שזו הייתה המטרה.

אם הגעתן והגעתם עד כאן, קבלו סיבה לראות את הסרט