המדריך לסרטי האימה האמריקאיים של שנות ה70

היה מגניב בסבנטיז. כל הקטע הזה שאין איידס או תוכניות ריאליטי עבד מעולה עד שקופים מאפריקה וקופים מלוס אנג'לס החליטו להרוס את זה. אבל שנות השבעים השאירו לנו דבר אחד נפלא (חוץ מפרוגרסיב רוק) – אסופת סרטי אימה שעיצבו מחדש את הז'אנר ונשארו מצודה של עולם קולנועי הולך ונעלם, וגם אם חלקם התיישנו למדי, עדיין הצפייה בהם לוכדת איזשהו רגע בהיסטוריה הלא רחוקה.
הסיבה שאני כל כך אוהב את הז'אנר בשנות השבעים דווקא היא שיש לו ניחוח כזה של חדשנות (novelty) ושל כישרון. אלו סרטים שנעשו ברצינות גמורה אבל עדיין ידעו באילו מים הם דורכים והשתמשו בזה.

המהפכות החברתיות בארה"ב של שנות ה60 פיררו את חומות הצנזורה המהודקות והחדירו אל תוך החברה מתירנות למין ואלימות כפי שלא היו לפני. יוצרי הקולנוע מיהרו לאמץ זאת אל חיקם. דבר שני ומרתק עוד יותר, הוא הההתנהלות האמריקנית בימי מלחמת וייטנאם שהיא ממש כמו ספר הדרכה לזיהוי פוסט טראומה. ארצות הברית התנהלה לראשונה בתוך קרב אבוד מראש במלחמה שאין לה הצדקה. האומה האמריקנית, כשהטלוויזיה הייתה אז בכל בית, לא הבינה עד הסוף על מה נלחמים וכמות הארונות מכוסי הדגלים שחזרו במטוסים טלטלו כל בית אב. האמון בשלטון נפגע באופן שאינו בר תיקון והאוכלוסיה הרגישה שכבר אין על מי לסמוך.
הסרטים המשמעותיים על ויטנאם ("הכומתות הירוקות", "צייד הצבאים") יצאו לקולנועים רק כעבור כמה שנים מסיום המלחמה הארוכה. בזמן הקרבות, ארצות הברית הדחיקה. זה היה חייב לצאת איפשהו. סרטי האימה היו המקום הנכון.
אחרי סרטי המפלצות של שנות ה30, סרטי החייזרים של שנות ה50, האימה של סרטי שנות 70 באה מבפנים. לא עוד אויב חיצוני, לא מפלצת ולא ייצור. בן אדם. ממש כמו זה שגר בדלת ממול, ממש כמו זה שמביא את המצרכים, ממש כמו זה ששומר על הילדים.

אז למתעניינים וללא מכירים – הנה סרטי האימה החשובים והמשמעותיים שיצאו בשנות השבעים ונשארו בפנתיאון עד היום (מי בצדק ומי לא), מסודרים כרונולוגית.

1972
"הבית האחרון משמאל" – Last House on the Left
אז: אחד מסרטיו הראשונים של ווס קרייבן שהצליח לטלטל את הז'אנר שלוש פעמים בקריירתו הענפה: בשנות ה70 עם הסרט הנ"ל, בשנות ה80 עם "סיוט ברחוב אלם" ובשנות ה90 עם "צעקה".
"הבית האחרון משמאל" צונזר קשות עת יציאתו ורק כעשור לאחר מכן, עם הגעת הוידיאו, חזר לצורתו המקורית. הכותרת הפותחת מבשרת על כך שמדובר בסיפור אמיתי אך למעשה זו גרסה מודרנית ומחוספסת ל"מעיין הבתולים", זוכה האוסקר של אינגמר ברגמן.
שתי צעירות יוצאות ללילה של בילויים. על אף ששתיהן נראות בנות 25, אחת מהן מתעקשת לדבר על כמה שרק עכשיו, כששדיה גדלו, היא מרגישה אישה. ברור. בהיגיון ששמור רק לכוכבות של סרטי אימה, השתיים ניגשות לבחור המוזר הראשון שהן פוגשות ברחוב לשאול אם יש לו גראס. אם זה לא היה מבריק מספיק, הן גם נכנסות לדירה שלו. מה שהן לא יודעות זה שבדירה הזאת נמצאים עוד שלושה פסיכופטים נמלטים. בעוד חצי שעה סרט יעקרו למישהי מהן את הטחול.
במה שיאפיין את סרטי האימה של העשור, הסרט עמוס עירום נשי (ציצים מופיעים כבר בדקה השנייה), הטרור האמיתי מתחיל יחסית מאוחר, שחקנים צעירים שלא עברו יותר מדי אודישנים מככבים, מצלמה מגורענת, הסאדיזם הגופני חוגג ויותר מפעם אחת נראה כאילו יוצרי הסרט נהנים יותר מהזוועות מאשר כל דבר אחר. קרייבן גם השתמש בפס-קול של שירי קאונטרי אמריקאיים באופן הכי מופרך שאפשר לעלות על הדעת. כך לדוגמא אחרי סצינת אונס אכזרית, המצלמה מתמקדת באנס הפסיכופט כשברקע נשמעים משפטי זמרה כגון "מדוע אני מרגיש כה בודד". קל להבין למה הסרט זעזע כל כך את העולם ואין ספק שהוא הקדים את זמנו.
היום: בצפייה עכשווית בולט למדי כמה הסרט השפיע על כל תנועת האימה האמריקנית שבאה מאז. מבנה העלילה סוג של הועתק על ידי טרנטינו ב"חסין מוות" (הומאז' לסוג הסרטים הזה) והסגנון נלמד היטב אצל במאים עכשויים כמו רוב זומבי ("דחויי השטן") ואיליי רות' ("קדחת הבקתה"). אמנם אחרי שסף הגירוי הכללי של הקהל כל כך עלה בעקבות סרטים כמו "מרטירים", "הוסטל" ו"המסור", הסרט קצת איבד מאפקטיביותו, אך הסגנון המחוספס והריאליסטי של הסרט מייצר עדיין את אותה תחושה. לא באמת חוויה משמעותית לצופים הקשוחים של היום, אבל עדיין סטאדי-קייס של הז'אנר.
הסרט זכה לרימייק בשנת 2009 בהפקתו של קרייבן והוכרז על ידי סטיבן קינג כאחד מסרטי האימה הטובים ביותר של אותה שנה.
רגע מכונן: אחד הרוצחים חולם בלילה על ניתוח דנטאלי שמבצעים בו עם מברג, פטיש ושתי שיניו הקידמיות.

1973
"מגרש השדים" – The Exorcist
אז: פחות או יותר נודע כ"האזרח קיין" של סרטי האימה. מעבר לסיפורים על אמבולנסים מחוץ לאולמות שאספו אליהם את הצופים שהתעלפו בהמוניהם במהלך ההקרנה, כמו מתיחת יכולות הסיבולת של הצופים (ילדה קטנה שמחדירה לעצמה צלב תוך כדי צווחות "תנו לישו לזיין אתכם"), הסרט זכה לאהדת הביקורת והיה מועמד לפאקינג 10 אוסקרים, כולל הסרט, הבמאי ושלושה משחקניו. הוא זכה בשניים (סאונד ותסריט). וויליאם פרידקין הבמאי ליהק שחקנים ידועים כמו אלן ברסטין ("רקוויאם לחלום") ומקס פון סידוב ("פלה הכובש"), והצלם היה אוון רויזמן, מהצלמים הבולטים של העשור ("הקשר הצרפתי", "רשת שידור") כך שמלכתחילה לא היה מדובר באיזה פרוייקט צדדי שמיועד להקרנת חצות. הסרט נחשב לאחד מהטובים שנעשו אי פעם ובוודאי לאחד המצוטטים. הוא השריץ שלושה סיקוולים, פריקוול והמון המון אגדות אורבניות.
היום: "מגרש השדים", על אף איכויותיו הקולנועיות, התיישן. לא עזרה לו הוצאה מחודשת ונוצצת בשנת 2000 לשכנע מישהו אחרת, על אף סצינת העכביש המפורסמת (רייגן יורדת במדרגות על ידיה ורגליה כאשר בטנה מופנית כלפי התקרה ופיה מגיר דם).
רגע מכונן: ראשה של רייגן מסתובב 360 מעלות. אף אחד לא ראה את זה בא.

גיל ההתבגרות סאקס אס!

1974
"המנסרים מטקסס" – The Texas Chainsaw Massacre
אז: קולו המונוטני של ג'ון לארוקט ("בית דין לילי") מקריין את תחילת הסרט ומכניס אותנו לאחד מהסרטים המשפיעים ביותר. האם הפלוט-ליין הבא נשמע לכם מוכר?: חבורת צעירים יוצאת לנופש במקום לא מוכר. הם חרמנים ולא תמיד הכי… בואו נגיד, לא הכי חריפים שיש. לאחר מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום, חלקם מתחילים להיעלם וחלקם מופיעים מחדש במצב קצת שונה ממה שהתחילו אתו. לאט לאט הם נקצרים בזה אחר זה, ורק אחד (או אחת) תשרוד. אולי.
מוכר תחת, הא? זה בערך הבסיס לכל סרט אימה שני שיוצא מארצות הברית. וכולם צאצאים של סרטו המכונן של טוב הופר משנת 1974. אבל מעבר לקביעת חוקי הז'אנר, הסרט גם הציג את לת'ר-פייס (פני-עור) מהאנטגוניסטים הכי פופולריים בז'אנר האימה, ממש באותה ליגה של פרדי קרוגר, מייקל מאיירס וג'ייסון וורהיס.
הסרט משמש כסאטירה חריפה על ערכי המשפחה ששלטו בתרבות האמריקנית בשנות החמישים ובעקבות סצינת הפתיחה כנראה מנע מאלפי טרמפיסטים לזכות בהסעה למחוז חפצם.
היום: על אף שאיש מיוצרי הסרט לא זכה לתהילת עולם בעקבותיו, זהו אחד מאירועי הקאלט הגדולים של עולם הקולנוע. מהסוג שמייצר אין ספור סיפורי מאחורי הקלעים וסיורים מודרכים בלוקיישנים של הסרט. לדעתי מדובר גם באחד הסרטים הגדולים ביותר של כל הזמנים.
לסרט שלושה המשכים, רימייק ופריקוול. אף אחד מהם לא מגרד את רמתו של המקורי, ואפילו אפשר להגדיל ולטעון שכמעט כל סרט אימה הוא רימייק מסוג כזה או אחר- "בית השעווה", "בית אלף הגופות" אם למנות שניים.
רגע מכונן: רק תבחרו. למשל: הסבא של שבט לובשי המסכות מקבל את הכבוד להרוג את הגיבורה בשחיטה בסגנון אולד-סקול, כלומר פטיש לראש. אך חולשתו הפיזית מונעת ממנו להצליח. שוב ושוב ושוב.

לת'ר-פייס הורס עוד שוט של מג'יק האוור.

1975
"מלתעות" – Jaws
אז: זה התחיל כסרט אימה קטן להקרנת חצות על ידי במאי אלמוני בשם סטיבן שפילברג, אבל די מהר נקלע לקשיי הפקה, שילש את תקציבו, גרם לכל המעורבים בדבר לפחות התמוטטות עצבים אחת במהלך ההפקה וסופו של דבר שינה את פני הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו.
"מלתעות" (כזכור לנו, מספר על כריש אימתני שמטיל טרור על עיירת חוף קטנה ועל שלושה גברים שיצאו לעצור אותו) כבר מזמן הפך לאחד הסרטים הגדולים של כל הזמנים. ובצדק רב. התסריט המעולה שמספק אימה לרוב אך גם רגעים אנושיים נפלאים, יחד עיצוב דמויות חד פעמיות וטכניקות צילום ועריכה שרק מאסטרים יכולים לעשות בשלב כל מוקדם בקריירה שלהם, הפכו את "מלתעות" להצלחה קופתית כל כך חסרת תקדים שרק לאחריו הבינו ראשי האולפנים כמה כסף סרט יכול להכניס. "מלחמת הכוכבים" שיצא שנתיים אחריו סגר את העניין סופית – מעתה, התוצרת ההוליוודית צריכה להביא רווחים, גם ובעיקר על חשבון יומרה אומנותית כלשהי. אירוני שסרט כל כך טוב הוא שמוטט את התפיסה האומנותית ששלטה בהוליווד מאז שנות השישים. הפס-קול שהלחין ג'ון וויליאמס הפך לנכס צאן ברזל בתרבות הפופולרית ומי האוקיינוס לעולם לא יחזרו להיות בטוחים.
היום: "מלתעות" מסרב להתיישן. סצינת הפתיחה שלו מחרידה גם בצפייה המיליון, הופעת הכריש לראשונה בשלב מאוחר בסרט עדיין גורמת לדם לזרום הפוך, והרגעים הקטנים בין השיגועים הפירוטכניים, כמו הסטירה שמקבל השריף (רוי שיידר) מאמא שבנה הקטן נאכל בדמי ימיו או סצינת הקירבה של השריף עם בנו הקטן בארוחת הערב, הם מופת של עשייה קולנועית. צפיית חובה בכל אופן שאפשר להעלות על הדעת.
רגע מכונן: איזה לא. נגיד רק את זה: "אתה תצטרך סירה גדולה יותר".

טוודום טוודום טו טו טו טו טו

1976
"אות משמיים" – The Omen
אז: דיפלומט אמריקני ברומא מתבשר שבנו מת בלידה. מתוך חשש לאשתו שלא מודעת לכך הוא מקבל את עיצת הכומר ולוקח לעצמו תינוק חסר משפחה שנולד לפני רגע, ומסתיר את הסוד מאשתו. תאכלס, הכל יכל ללכת כמו שצריך, אילולא התינוק החדש היה בנו של השטן.
גרגורי פק (אוסקר על "מות הזמיר") הוא האבא המתוסכל ולתפקיד דאמיין הילד, לוהק הארווי סטיבנס בן השש שגם אם תהפכו את כל ספריות הדי.וי.די בעולם לא תמצאו ילד מלחיץ ממנו בתולדות הקולנוע. אני חותם על זה.
מכירים את הרגע המלחיץ הזה ב"הניצוץ" של קובריק כשדני נוסע ברחבי המלון על תלת-אופן? תנחשו איפה זה היה קודם.
היום: המקרה של הבמאי רי'צארד דונר – שזה היה סרט הקולנוע הראשון שלו לאחר קריירת טלוייזיה פורייה – הוא אחד המעניינים. דונר ביים כמעט בכל ז'אנר פופולרי שאפשר לעלות על הדעת: אימה, גיבורי-על ("סופרמן"), אקשן ("נשק קטלני"), הרפתקאות ("גוניס"), ועוד. את כל הסרטים האלה הוא הפך לסרטים מצטיינים בתחומם, אך כל אחד מהם כל כך שונה מקודמו שבלתי ניתן לעלות על כך שמדובר באותו במאי. אפילו קובריק והווארד הוקס, שזיגזגו בין כל הז'אנרים האפשריים, תמיד השאיר איזה משהו אחיד ביצירתם. את דונר זה לא מעניין. הוא פשוט עושה את זה יעיל. על אף שאני מעריץ גדול (מדי) של "נשק קטלני" אני מאמין ש"אות משמיים" הוא סרטו הטוב ביותר – האקספרסיוניזם הסבנטיזי, המוזיקה זוכת האוסקר, העיצוב האומנותי, הפריימים ההדוקים והמוקפדים והפחד שמבעבע מכל סצינה, כל אלו מכניסים את "אות משמיים" עמוק לתוך רשימות הגדולים אי פעם בעיני.
רגע מכונן: בכל פעם שאני נתקל במישהו שמגיב בדרמטיות לסיטואציה כלשהי אני מבקש ממנו להפסיק להתנהג כמו דאמיין בדרך לכנסייה. רוב האנשים לא מבינים על מה אני מדבר, אבל כל מי שטרח לצפות בפאקינג מאסטר-פיס הזאת לא ישכח את זה.

אני דאמיין ואני הולך לבוא לכם בחלומות. שלא יהיו לכם ספקות לגבי זה.

"קארי" – Carrie
אז: "קארי" מבוסס על הספר הראשון שסטיבן קינג כתב אי פעם. סיסי ספייסק, אז ילדה מתבגרת וכעורה למדי, היא קארי, מישהי שאוכלת יותר מדי כאפות במהלך שנת לימודיה בתיכון שברגע שמגיעה שעת כושר – ובשעת כושר אני מתכוון לנשף סיום הלימודים כששופכים עליה דלי מלא דם חזירים – היא משתמשת ביכולות הטלקינטיות שיש לה במקרה כדי לטבוח בכל תלמידי התיכון שהרעו לה, וגם בכמה שפשוט היו בסביבה. אין מישהו אחד שלא צולק בתיכון
שלא התפלל לנקמה כמו שהגיעה לידיים של קארי.
בראיין דה-פאלמה (עוד סרט בן זונה שלו שאמור להיות ברשימה הזאת הוא "הזעם" מ1978), בשנים בהם היה עוד רלוונטי, ביים בסבנטיזיות אין סופית וסידר לספייסק ופייפר לורי מועמדות לאוסקר. הוא המשיך לעשות כמה סרטי היצ'קוק בשנות השמונים, דרמות פשע בשנות התשעים ובדרך עוד יצירת מופת אחת על שמו ("הבלתי משוחדים").
היום: דה-פאלמה בעיקר מבאס. אבל עדיין, על הפילמוגרפיה שלו אי אפשר להתווכח ובשורה הראשונה עומד "קארי" על אף מבנה התסריט המוזר שלו, על חוסר הסלחנות שלו לדמויותיו ועל אותה סצינת סיום שתפסה דור שלם של צופים לא מוכן. לא לגמרי מפחיד אחרי כמעט 40 שנה אבל היי! ג'ון טרבולטה שם, והוא בן 18.
רגע מכונן: האינסטינקט הוא ללכת עם סצינת הסיום. אבל לא. זה הטבח בנשף שלא משאיר מנוחה. מסך מופצל, פאניקה על רחבת הריקודים, סיסי ספייסק נוטפת דם חזירים נותנת מבט חודר שנכנס לך לנשמה. החומר שממנו עשויות קלאסיקות.

ושתבינו שזו עוד סצינת הפתיחה של הסרט...

1977
The Hills have Eyes
אז: על פינת מ"המנסרים מטקסס" עם הגרסה האיכותית לאותו סיפור מעשה "גברים במלכודת" (צפיית חובה שביים ג'ון בורמן משנת 1972), גם זהו סיפור הישרדות של משפחה עירונית שנאלצת להשרוד בעולם הטבע הפראי. הפעם "הטבע" מייוצג על ידי שבט שלא ממש התאים להם לקחת חלק בציליוויזציה. ווס קרייבן אחראי על ההתקפה החתרנית הנסופת הזאת על ערכי המשפחה האמריקניים.
היום: למרבה הצער, הסרט ממש לא התבגר טוב. האמת היא שהוא די משעמם. מה שכן, הסרט חייב את יצוגו בפנתיאון לדמות של פלוטו. קרייבן ליהק את מייקל בארימן ובכך מנע מהסרט להיעלם בתודעה. חברים, זה לא איפור.
אלכסנדרה אז'ה, זוכה פרס המלך של 2010 בזכות "פיראנה", ביים רימייק לפני חמש שנים שאמור להיות סבבה.
רגע מכונן: כשזה נגמר. לא שאני זוכר מה הלך שם, פשוט שמחתי שזה נגמר.

1978
"ליל המסכות" – Halloween
אז: מייקל מאיירס לא היה כל כך מרוצה מאיך שאחותו שמרטפה עליו כשהיה עולל ולכן החליט לרצוח אותה. קורה. עשרים שנה אחר כך הוא בורח מבית המשוגעים שבו נכלא וחוזר לעיירתו האדונפילד שבאילינוי, שם הוא ייצא במסע קטל של שמרטפיות וחבריהם החרמנים. ורק אחת יכולה לו – ג'יימי לי קרטיס.
אם "המנסרים מטקסס" הוא האבא של סרטי האימה האמריקניים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, "ליל המסיכות" הוא האמא. ואת האמא תמיד יותר קל לאהוב. הסרט הפך להצלחה משוגעת יחסית להשקעתו וג'ון קרפנטר הבמאי ייצב את עצמו כמאסטר של אימה מה גם שהוא הלחין את המוזיקה המדהימה של הסרט.
היום: מעבר לדברים הנקודתיים ש"ליל המסכות" הכניס לתרבות הפופולרית, כמו המסיכה המלחיצה של מאיירס וסצינת הפתיחה שכולה מצולמת מנקודת מבטו של ילדון קטלני, הסרט העניק לז'אנר האימה כמה מהמאפיינים הויזואליים הדומיננטים שלו: המדשאות הירוקות של העיירה האמריקנית (שדיויד לינץ' קיבע בשלמות של "קטיפה כחולה" שמונה שנים לאחר מכן), עלי השלכת, הרוצח שלנצח יקדים את טרפו לא משנה כמה מהר היא תרוץ, הפראנויה שמישהו צופה בך דרך החצר האחורית ועוד. בנוסף לכל אלה, "ליל המסיכות" מצליח להפחיד גם היום בצורות הכי קמאיות אך רחוק מהכי נמוכות.
הסרט טונף בשבעה המשכים (למעשה, השישי, "הקללה של מייקל מאיירס", עוד סביר) ורימייק סופר-מאכזב מבית היוצר של רוב זומבי.
רגע מכונן: לורי (קרטיס) חוזרת מבית ספר ובטוחה שמישהו עוקב אחריה ברחוב. אולי הוא מאחורי הגדר החיה ששם. אולי לא. הפרבר האמריקני לעולם לא יראה אותו דבר.

ככה נראה פריים מושלם

"אני יורקת על קבריכם" ("יומה של האישה") – I Spit on Your Grave a.k.a Day of the Woman
אז: על הגדרתו כסרט אימה אפשר להתווכח (הסרט פחות מפחיד מאשר מזעזע) אבל דבר אחד ברור – מדובר באחד הסרטים הכי בעייתיים שנוצרו מאז ומעולם. אני הייתי מרחיק ואומר שאולי הסרט הזה כלל לא היה אמור להיעשות.
זה מתחיל בניו יורק. סופרת צעירה ונורא יפה יוצאת מבית הדירות שלה ונכנסת לאוטו. היא נוסעת לבית הקיץ הפסטורלי שלה על שפת האגם שם תסתגר בקיץ ותכתוב רומן. מה שהיא לא יודעת שבעוד עשרים ושלוש דקות סרט היא תעבור את אחד מסיקוונסי האונס המחרידים ביותר בתולדות הקולנוע (חשבתם ש"בלתי הפיך" נתן לכם בראש? חכו לחצי שעה של האונס הארוך והמחליא ביותר שבוים). ואם זה לא מספיק כדי לגרום לכל צופה באשר הוא למות, הצעירה האומללה לא תישאר חייבת ותנקום את נקמתה בכל אחד מארבעת האנסים.
סרטו של מאיר זרחי (אני רציני) שגם מתהדר בתואר התסריט והעריכה, הוא כל כך בעייתי ולווא דווקא מבחינת המסר שלו – שאישה שנאנסה עד לאיבוד צלם אנוש תמצא סיפוק רק בנקמת דם שתדרוש ממנה סקס נוסף עם כמה מאותם הגברים – אלא בכך שהסרט כל כך גרפי, כל כך משתהה באופן קליני על האונס, שאתה מתחיל להרגיש כאילו מישהו שם נהנה מזה יותר מדי. אולי היה פה איזה רצון לגרום לצופה להרגיש אשם, מכיוון שהוא התענג באופן לא ראוי על גופה של הגיבורה כל תחילת הסרט, אבל הרגשת נצלנות קיצונית מטביעה את הסרט.
היום: זוועתי ממש כפי שהיה בעת יציאתו, "יומה של האישה" הוא בקלות אחד הסרטים האכזריים ביותר שנעשו. חלקו הראשון מוקדש לאונס, וחלקו השני לנקמה, ואין בו נחמה. הריאליזם שיוצרי הסרט הגיעו אליו בחלקו הראשון באמת מטריד. הטירוף שמגיע אחר כך נראה נסבל יחסית למה שהקדים אותו. וזו גם בעיה. וכן, אם אתם רגישים מספיק, ודאי שמתם לב שיש אי אילו רגשות אשם אישיים שלי מכורבלים בתוך הטקסט הזה.
רגע מכונן: נקמה מספר 2 – האמבטיה: עירום, קצף, חרמון קל, סכין, תנועה מהירה, דלת ננעלת, מוזיקה קלאסית וצווחות "אני לא יכול להפסיק את הדימום" מהקומה למעלה.

התסרוקת שלה פה היא הדבר הכי מפחיד בסרט

"שחר המתים" – Dawn of the Dead
אז: את כל תת-הז'אנר המופלא של סרטי הזומבים אנחנו חייבים לג'ורג' א. רומרו. נכון, סרטי הזומבים היו שם מאז ומתמיד ("הקבינט של דוקטור קאליגרי") אבל את המתכון הקלאסי והאהוב רקח רומרו ביצירת המופת שלו מ1968 "ליל המתים החיים". הסרט המפואר הזה פתח את סדרת סרטי הזומבים שרומרו שיכלל ובשנים שלאחר מכן גם החריב. הסרט השני בסדרה היה "שחר המתים" שמעבר להיותו קלאסיקת אימה, הוא נותר גם אחת מהסאטירות החברתיות הכי טובות בנמצא.
נמלטים ממגיפת הזומבים, מתבצרים חבורה עשוייה ללא חת בקניון שורץ זומבים. כל תרבות הצריכה משופדת בסרט הזה באופן שבלתי אפשר שלא להעריך. אחרי ההצלחה הזאת רומרו סיים את הטרילוגיה עם "יום המתים" שאני מצאתי די משעמם, ואז ב2004 פתח אותה שוב עם "ארץ המתים", שהיה עוד סביר, ואז "יומן המתים" ו"השרדות המתים" שלגמרי עדיף להתעלם מהם.
היום: באותה 2004 קרה דבר לא יאומן – לא רק שרומרו ניסה להחיות את הז'אנר שיצר ללא הצלחה, אולי לראשונה נעשה רימייק לסרט אימה סבנטיזי שהתעלה על המקור. זאק סניידר הביא בראש בסרט הביכורים שלו, דחף את הסאטירה, האימה והאלימות כמה שיותר רחוק, נתן בפס-קול בן זונה והוציא את "שחר המתים" שלו. ואם זה היה רק זה אז נגיד. באותה שנה, ביבשת אחרת לגמרי, חברו אדגר רייט, סיימון פג וניק פרוסט ליצירת אחת הקומדיות המכוננות של העת החדשה Shaun of the Dead. שנה של היסטוריה בהתהוות

1979
"הלילה ה-19" – The Amytivlle Horror
אז: הסרט שפתח את סדרת הסרטים (9 סרטים, רובם ישר לוידיאו) מבוסס על רב מכר היסטרי מ1977 ובו סיפורה האמיתי של משפחה למופת שעוברת לבית יפה ומבודד בלונג איילנד. במקרים כאלה ישנן שתי אפוציות: או שהוא נבנה על בית קברות אינדיאני, או שהתרחש שם רצח אכזרי לפני המון שנים (אם אתם סטנלי קובריק, אין סיבה שלא תלכו על שתי האופציות. רק בגלל שקובריק יעשה מה שהוא רוצה). במקרה שלפנינו האופציה השנייה היא הרלוונטית.
הסרט בויים על ידי סטוארט רוזנברג והיה להצלחה משמעותית בקרב הקולנוע העצמאי של סוף הסבנטיז. מככבים בו ג'יימס ברולין (שנראה בדיוק כמו הבן שלו, ג'וש), מרגו קיידר ורוד סטייגר.
היום: והנה לכם וידוי – כאשר גיששתי את דרכי לתחילת שנות העשרה שלי, המקום היחידי לפגוש סרטים מהסוג הזה הייתה רצועת השידור המיתולוגית של ערוץ 6 בכבלים "הצגה שנייה", שאני אתן במתנה כילייה למי שיחזיר אותה בתפארתה ללוח השידורים. כאשר עברתי על מדריך השידורים נתקלתי בסרט "הלילה ה-19" ומוחי המתפתח לאיטו תרגם את הכותרת דווקא ל"יום שישי ה13". כל כך התרגשתי מכך שסוף סוף אצפה באימת ג'ייסון וורהיס ומסכת הסקי שלו, שאפילו לא טרחתי לבדוק בשנית. הגיע הליל, ואני נשארתי ער כדי לצפות. סרט שלם חיכיתי שהרוצח של מחנה הנוער קריסטל לייק יקום ויתחיל לקצור צעירים לבושים למחצה. כל מה שקיבלתי זה סרט על איזה אבא עם גרזן שרואה כל מיני צורות מלחיצות בבית שלו. ארור תהיה ממיר אנאלוגי!
"הלילה ה-19" אולי נחשב מכונן כשזה מגיע לסרטי ה"משפחה עוברת לבית חדש ומגלה שעדיף היה להם לעשות כמה בירורים לפני", אבל הבעיה העיקרית היא ששנה אחר כך יצא "הניצוץ" והפך את הסרט הנ"ל למשהו שבקושי ייצפה ברצועת שידור לילית בכבלים על ידי ילדים שחושבים שהם רואים סרט אחר.
רגע מכונן: חמש שנים לאחר מכן ראיתי סוף סוף את "יום שישי ה13". אלוהי, כמה שהרגשתי אידיוט.

סרטים לא אמריקניים משנות השבעים שחשיבותם לגיטימית:
"סספירייה" של ארג'נטו שנראה ממש מפגר כיום יחד עם כל תנועת ה"ג'יאלו" האיטלקית; "איש הקש" הבריטי עם הסיום המדהים לסרט שמגדיר מחדש את השעמום; "המבט" של ניקולס רוג שישנה את איך שאתם רואים קולנוע; "חג מולד שחור" ו"the brood" מקנדה.