סקירה משולשת: "הפלישה למערב", "קונאן" ו-"יום אחד"

הנה שלושה מתוך חמשת הסרטים החדשים שעלו בסוף השבוע בבתי הקולנוע מרוכזים בסקירה אחת, הכוללת הקשרים מפתיעים ביניהם.

"הפלישה למערב" ("Cowboys and Aliens")

"המערבון הוא צורה בחיפוש אחר תוכן" כתב פעם הוגה הקולנוע הדגול אנדרה באזן (תרגום חופשי, מתוך הזיכרון) – המערבון הוא לא רק סביבה גיאוגרפית, הוא גם תבנית עלילתית, דמויות מוכרות ומוטיבים ויזואלים – שלאורך ההיסטוריה הקולנועית במאים שונים השכילו ליצוק לתוכם תוכן האומר משהו עמוק ומסקרן לגבי טבע האדם, או המצב הפוליטי בעת עשיית הסרט.

מחשבה זו הופכת את השילוב בין מערבון לסרט מדע בדיוני למסקרן, כי מדע בדיוני הוא לא פעם תוכן (או רעיון מבריק) בחיפוש אחר צורה. כמו דמותו של קילגור טראוט, גיבור ספריו של קורט וונגוט שמייצג לא מעט מכותבי המדע הבדיוני בספרות ובקולנוע – הרעיונות שלו מבריקים, אבל הוא לא תמיד יודע איך לספר אותם.

יש שתי דרכים לגשת לניסיון לשלב בין הז'אנרים, לשתיהן פונטציאל גבוה: האחת, המפתה יותר, היא ללכת לכיוון הפארודי-קומי ולספק סרט מהנה. השנייה היא לנסות לייצר סיפור עתיר תוכן ואמירה. ייתכן כי דרך הזהב היא לשלב בין השניים, מה שאני מאמין שהפלישה למערב שאף לעשות. הצרה היא שששת התסריטאים החתומים על הסרט (וכיוון שאנחנו בהוליווד -סביר להניח שעוד כמה תסריטאים תרמו לסרט מבלי לקבל קרדיט) לא הצליחו לייצר במהלכו ולו בדיחה ראויה אחת – והרי גם במערבונים הרציניים והקודרים ביותר, תמיד היה מגע של הומור שתרם לחווית הצפייה וההיכרות עם הדמויות.

בהעדר הומור, הסרט תופס טון רציני (ואיטי) שאמור לשרת את המסר שהוא מנסה להעביר. רק שלא ממש ברור לי מהו המסר – הסרט לא מבקר את האלימות הטבועה באדם, לא אומר משהו חדש על הגזענות (אם כי זו כן נוכחת במידה מסוימת בסרט) ואולי מנסה לומר משהו על רדיפה אחרי זהב. כאשר הכל נעשה בצורה לא מעמיקה ולא מקורית, התוצאה היא צורה נטולת תוכן. והתוצאה הנלווית היא שעמום במשך פרקים ארוכים מן הסרט.

אגב, הסרט מנסה לייצג גם צורות קולנועיות מתחומים אחרים. למשל, סרטי ההרפתקאות על ידי הליהוק של הריסון פורד, הלא הוא אינדיאנה ג'ונס, וגם סרטי ריגול, שכן גיבור הסרט הוא ג'יימס בונד האחרון (דניאל קרייג) הסובל מבעיה של אובדן זיכרון בסגנון ג'ייסון בורן, כאשר עברו האלים רודף אחריו ומתגלה בהדרגה במהלך הסרט.

העלילה מתמקדת בפושע ידוע לשמצה, המגיע כזר לעיירה חצי נטושה ומחפש רמזים על זהותו, תוך הפגנת כישורי לחימה מזהירים. כאשר חייזרים תוקפים את העיירה, מתגלה כי על ידו מותקן נשק רב עוצמה. אישה סקסית ומסתורית (אוליביה וויילד) מנסה לשכנע אותו כי יש לו ידע שיעזור לנצח את הפלישה החייזרית. רוב הזמן, כל זה לא ממש מצליח לעניין.

אבל בשליש האחרון של הסרט הדברים לפתע מתחברים. דומה כי דרך סרטי "איירון מן", הבמאי ג'ון פברו הפך מבמאי סביר של סרטים המבוססים על משחק (תוך ניסיון לא ממש מוצלח להיות ממשיך דרכם של אטלמן/קאסווטס) לבמאי המצטייין דווקא בקטעי האקשן. אז כן, קטעי האקשן בהפלישה למערב טובים מאוד. הבעיה היא שמה שמסביבם ריקני מצד אחד ולוקח את עצמו ברצינות יתר מאידך. התוצאה היא סרט שהוא לא רק מאכזב מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם כישלון במבחן ההנאה והיכולת שלו להעביר את הזמן בכיף.

"קונאן" ("Conan the Barbarian")

הנה סרט שלא לוקח את עצמו ברציונת לרגע, לא מנסה לומר משהו יותר מתוחכם מ"צריך גם אש וגם קרח על מנת לייצר חרב" ועדיין מצליח להעביר את הזמן בדרך מהנה למדי, בתנאי שבאים אליו במצב רוח הנכון.

שלא יהיה ספק: הרימייק בניצוחו של הבמאי מרקוס ניספל לסרט אשר הפך את ארנולד שוורצנגר לכוכב, הוא טראש טהור – העלילה שלו מגוחכת, הדיאלוגים מגוחכים אף יותר, יש בו חגיגה של עירום לא נחוץ, מרחץ דמים לא אמין וסצנות גור מגעילות ומענגות בו זמנית. אבל הסרט מודע להיותו כזה ובשילוב עם חוש הומור מצד הקהל (רצוי בצפייה עם חברים) ניתן בהחלט ליהנות מכל רגע מן הסרט, מה שקשה לומר על הפלישה למערב.

את חרבו של שוורצנגר נוטל ג'ייסון מומואה, שאולי חסר את הכריזמה של הכוכב האוסטרי אבל נותן לו פייט סביר מבחינת מבנה גוף, וזה הדבר החשוב יותר בסרט שהמשפט המאפיין אותו ביותר הוא "אני חי, אני אוהב, אני קוטל, אני מסופק". את ה"אהבה" שלו קונאן מפגין בעיקר בציווי אגרסיבי כלפיי הנשים המקיפות אותו, כולל הגיבורה הנשית אותה הוא פוגש – נצר לעם עתיק עם דם בעל חשיבות, שמנסה להיות אישה חזקה ועצמאית. אבל אל דאגה,  אחרי מספר פקודות אגרסיביות וסתימת פיות מצד קונאן, אהבתם תמומש בסצנה שנראית כלקוחה מסרט פורנו זול.

התלת מימד אמור, על הנייר, להעשיר את החוויה שהיא בעיקרה כיף ויזואלי מצד אחד וללעוג לעילגות (המכוונת) של הסרט מאידך. סיקוונס הפתיחה אכן עושה שימוש יצירתי ומוצלח ביותר בטכנולוגיה. לאחר מכן דומה כי התקציב נגמר, שכן לא נעשה שימוש בתלת מימד עד כתוביות הסיום.

בסופו של דבר, קונאן הוא סרט גס, וולגרי ומטופש. אבל אם משאירים בצד כל תכונה שכלית שאינה אירוניה ולא מפחדים לצחוק בכל רם בקטעים שלא ברור עד כמה נועדו להצחיק, הסרט בהחלט עונה על הציפיות.

"יום אחד" ("One Day")

ג'ים סטרג'ס מנסה להיות רומנטי, אבל אן הת'אוויי בדיוק חושבת על משהו רציני. מתוך "יום אחד"

כמו קונאן גם יום אחד הוא סרט טראש, אבל טראש מסוג אחר: זהו לא סרט החוגג בתענוג אלימות ודם, אלא סרט החוגג על הקלישאות והמוטיבים של הסרטים הרומנטיים. גם במקרה זה, התוצאה רחוקה מכל סוג של עומק אבל יכולה בהחלט לספק את הסחורה עבור חובבי הז'אנר. עם כי דומה כי בניגוד לקונאן, יוצרי הסרט קיוו לייצר סיפור ייחודי ומעמיק יותר.

הסרט מתחרש לאורך יותר מעשרים שנה, אבל מתמקד כל פעם באירועים הקורים באותו תאריך, ה-15 ביולי. בשנת 1988 אמה (אן הת'אוויי) ודקסטר (ג'ים סטרג'ס) מסיימים בתאריך זה את הלימודים. למרות שהם לא ממש דיברו עד קבלת התואר, השניים פונים לחגוג את הלילה בדירתה של אמה. מה שהיה אמור להיות מפגש מיני חד-פעמי הופך לידידות אפלטונית. בכך, הסרט פותח דרך לעיסוק בשני קווי העלילה טיפוסים לסרט הרומנטי, בין עם או דרמטי או קומי (יום אחד נוטה יותר לכיוון הדרמטי, אך הוא אינו נטול הומור). מצד אחד, הידידות ארוכת השנים אשר הופכת בסוף לאהבה ממומשת. מולה, הקשר המיני החד-פעמי ההופך למערכות יחסים, תבנית עלילתית ההופכת יותר ויותר דומיננטית בקולנוע העכשווי.

כאשר הסרט קופץ משנה לשנה, אירועים דרמטים רבים לא מתוארים בו כלל וגם היום המתואר כל שנה לא תמיד מכיל אירועים דרמטיים. למשל, ב-1997, הסרט מראה לנו שאמה שחתה בבריכה (אגב, יש לבריכה משמעות ועל כך בהמשך). התוצאה לעיתים היא שהסרט נע מהר מדי ולא מפתח את הדמויות בצורה שלמה. אך כאמור, לחובבי הז'אנר הסרט יספק את התחושה כי קיים במציאות קשר אהבה בעל מימד גדול מן החיים, לצד רגעים של עצב ואובדן.

באופן טיפוסי לז'אנר, האישה היא אינטלקטואלית חובבת ספרות – מה שמתבטא בכך ששמה הוא אמה – בעוד הגבר מתגלגל בשלב מסוים להנחיית תוכנית טלוויזיה מטופשת וזולה במיוחד. בעודם יוצאים לחופשה משותפת, האישה מטילה על הגבר איסור על קיום יחסי מין במהלך החופשה (והגבר מחליף לא מעט בנות זוג) בעוד הגבר מבקש ממנה לא לשחק עימו שבץ-נא, דבר המבטא בצורה ברורה את הבדלי העולמות המעט בנאלים בין האוהבים. יש עוד הרמז אינטלקטואלי הקשור באישה, בו אגע בפסקה הבא, אך קודם עלי להזהיר כי הפסקה כוללת ספוילר מרומז לאירוע מפתח בסרט.

במהלך הסרט נאמר כי הגיבורה ויתרה על צפייה בסרטו של קישלובסקי, כחול, אותו רצתה לראות. הצילומים שלה בבריכת השחייה מתכתבים בגלוי עם אותו הסרט. לו הייתה ליום אחד כוונה לשוטט בטריטוריות העמוקות והמורכבות של סרטו של קישלובסקי, התוצאה היא כישלון מביך – הסרט לא מתקרב לבניית הדמויות המורכבת והדילמות שעולות ביצירתו של הבמאי הפולני. במאית הסרט הזה, לון שפריג, כושלת גם בבניית פריימים מדויקים המזכירים את עבודתו שת המאסטר. אך הקישור לכחול מהווה גם רמז מתרים לאירוע עלילתי דומה המתרחש בשני הסרטים ובכך הסרט מסמן את עצמו כטראש בתחום הסרט הרומנטי – ציטוט מתוך אחת מיצירות המופת הגדולות של התחום, רק לשם הציטוט והרמיזה להתפתחות העלילה. הקהל בשני הסרטים מחפש בסופו של דבר סיפור מרגש וכזה ניתן למצוא גם ביום אחד שהוא סרט שבהחלט צריך לספק את הקהל שלו. הצרה היא, שנדמה לי שכל מי שנהנה מן הסרט, היה נהנה הרבה יותר אם היה בו עומק אמיתי, בניית דמויות רחבה יותר ושאלות לא פתורות. לא ברמת מה קרה בין השנים, אלא יותר בכיוון של איך היה צריך לנהוג.