אופיר 2011: סיכום הקרנות האקדמיה

בחודשיים האחרונים נערכו לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע הקרנות של הסרטים המועמדים לפרסי אופיר השנה. למרות שאיני חבר אקדמיה, בעזרת המנוי שלי לסינמטק (ובעזרת כמה חברי אקדמיה) צפיתי ב-24 מתוך 26 הסרטים המתחרים, כאשר השניים שפספסתי בצער הם "חתולים על סירת פדלים" ו"ניקה", שני סרטים שאשמח להשלים את הצפייה בהם בהקדם, אך אינם מסתמנים כפייבורטים לזכייה או למועמדות. אולם, הצפייה בסרטים רבים מן התחרות אמורה לספק לי, לפחות בתיאוריה, תבונה כלשהי על מצב המרוץ, כאשר רבים מן הסרטים טרם נחשפו לקהל גדול.

למעשה, רק שני סרטים בתחרות הופצו עד כה בצורה רחבה: "הערת שוליים" ו"כלבת". שני סרטים נוספים הקורנו בהפצה יותר מצומצמת: "עוד אני הולך" ו"התפרקות" – שבמקרה שלו ההפצה הייתה באמת מצומצמת. 10 סרטים נוספים הוקרנו בפסטיבל ירושלים וזכו לחוות דעת מצד העיתונאים, 3 סרטים הוקרנו במסגרת פסטיבל קולנוע דרום וזכו לתשומת לב קטנה יותר מצד התקשורת (אם כי השלושה שראיתי מתוכם הם נפלאים לא פחות מסרטי פסטיבל ירושלים המתוקצבים ומתוקשרים יותר). סרט אחד "לא רואים עליך" הוקרן בפסטיבל ברלין, אך בארץ לא הוקרן מחוץ למסגרת האקדמיה. כך ש-18 מן הסרטים זכו כבר לייחס מסוים מצד המבקרים בעיתונאות, יחס אשר יכול ללמד דבר מה על הקבלה שלהם בקרב הקהל וגם בקרב המצביעים עבור הפרסים. בסף הכל, התמונה השנה באקדמיה נראית לי פתוחה יותר משנדמה: אומנם יש פייבוריט ברור, אך הניצחון שלו לא מונח בכיס. וחוץ ממנו, אין אף סרט שניתן לומר עליו כי מקומו בחמשת המועמדים לפרס הסרט מובטח. למעשה, יש כמות די גדולה של סרטים שמעוררים תגובות קיצוניות מאוד, המערבבות בין התפעלות לשעמום, בין הערכה לטענה כי מדובר ביצירות באנליות. יש למעלה מ-10 סרטים שאני לא אופתע למצוא באחד מארבעת המקומות הנותרים בחמישיה. הנה סקירה קצרצרה עבור הסרטים שאני חושב כי קיים סיכוי סביר שיזכו למעומדות לפרס הראשי בטקס. סדר הסרטים נובע מהקשרים זניחים, אשר חלקם קיימים בעיקר במוחי:

הערת שוליים

על מה הסרט: הסרט כבר נידון באריכות רבה בבלוג זה ובכל מקום אחר בו נכתב על הקולנוע הישראלי. אין סיכוי סביר כי מישהו קורא פוסט זה בלי לדעת דבר על עלילת הסרט. ובכל זאת, בקצרה: אב ובנו עוסקים שניהם בחקר התלמוד, כל אחד מהם בעל גישה מחקרית שונה בתכלית. זכייה של אחד מהם בפרס ישראל מאיצה את העלילה ומדגישה את ההבדלים ביניהם בגישה לחיים, כמו גם בגישה למחקר.

הייפ: זכייה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, שעצם ההתקבלות למסגרת התחרותית שלו מציבה את הסרט בעמדת הפייבוריט. מה גם שבראש חבר השופטים עמד רוברט דה נירו האמריקאי, מה שיוצר את הרושם כי מצביעי האוסקר שם יתחברו לסרט זה. בנוסף, לבמאי יוסף סידר יש רקורד מרשים מאוד בפרסי האקדמיה: הוא זכה בפרס עבור שני סרטיו הראשונים וגם אחרי ההפסד היחיד שלו, נבחר בסופו של דבר לייצג את המדינה באוסקר האמריקאי ופתח רצף של שלוש מועמדויות רצופות לישראל. אם זה לא מספיק, הסרט הוא הצלחה קופתית מרשימה. מה שמסכן את הסרט הוא סגנון מוקצן ומבנה תסריטאי קצת לא שגרתי המשאיר הרבה מקום לפרשנות, בטח ביחס לסרטיו הקודמים של סידר. הדבר עלול להרתיע את חברי האקדמיה. גם העימות של סידר עם המבקר אורי קליין פגם קצת ברושם החיובי שהותיר הסרט. אפילו שיקולים כגון "סידר כבר קיבל את הפרסים שלו מן האקדמיה", תמוהים ככל שיהיו, יכולים לשחק תפקיד, כמו גם יציאת הסרט לאקרנים לפני ההצבעה על המועמדים, המשחקת באופן מסורתי נגד הסרט. אבל בשורה התחתונה- זה הפייבוריט הגדול.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: חמש מועמדויות נראות לי בטוחות: הבימוי והתסריט ליוסף סידר, השחקן הראשי לשלמה בראבא, מועדמות לעריכה לעינת גלזר-זרחין ומועמדות לסרט עצמו. בכל אחת מן הקטגוריות האלו גם זכייה היא אופציה סבירה. לגבי שאר הקטגוריות: סביר להניח כי יהיו עוד הרבה כאלו, עקב הנטייה של האקדמיה להעניק לסרט מוביל מספר רב של מועמדויות. החל מצילום לירון שרף, דרך שחקן משנה לליאור אשכנזי, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, פסקול ומוזיקה (אם כי הפסקול היה נקודת הרתיעה של רבים מן הסרט). לגבי קטגוריית המשחק הנשי, נדמה לי שהסיכויים של הסרט פחות טובים. אבל גם עליזה רוזן, עלמה זק או יובל שרף יכולות להרוויח מועמדות עקב ההערכה הכללית לסרט.

בוקר טוב, אדון פידלמן

על מה הסרט: גרסת האדם העמל ל"הערת שוליים". מערכת היחסים בין משפץ רהיטים ישנים לבנו עוברת טלטלה עקב מות שותפו של האב. הקשיים הכלכלים מאיימים לקבור סופית את המקצוע ואת העולם של האב, דבר שהבן לא מתנגד לו יותר מדי. אלא ששולייה חדשה שמעסיק האב מגלה אופצייה מפתיעה להתאוששות של העסק. אשתו ההרה של הבן גם משחקת תפקיד בהתפחות העלילה. כמו ב"הערת שוליים" הרבה מתרחש מתחת לפני השטח, רק שבמקרה זה מעט יותר נחשף בסוף.

הייפ: עקרונית, מקרב לזה של "הערת שוליים" – זכייה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס, זכייה בפסטיבל קרלובי וארי הנחשב, ואף זכייה בפרס חג'ג בירושלים, תוך ניצחון על רבים מן המועמדים הבכירים האחרים. מצד שני, הביקורת במהלך פסטיבל ירושלים היו מעורבת והדעות ששמעתי בקרב חברי האקדמיה חלוקות מאוד: יש לסרט תומכים רבים, לצד אחרים שלא הבינו ממה ההתלהבות ואפילו לא הבינו את כל מהלכי התסריט, שהוא פחות נוסחתי ממה שנדמה. גם הדמיון ל"הערת שוליים" עשוי לפגוע בו. מצד שני, בעיניי זהו סרט עשוי היטב, חכם ובעיקר מרגש מאוד. בדיוק מסוג הסרטים שזוכים בפרסים מסוג פרסי אופיר.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: ששון גאבי בתפקיד הראשי יתחרה בשלמה בראבא המגלם תפקיד דומה.  כאמור, גם מעומדות לסרט ולבמאי (יוסי מדמוני) נראות סבירות. המועמדות של התסריטאי ארז קן-אל נראית בטוחה יותר, גם נוכח הרגשתי שלי כי התסריט היה החוליה החלשה של רוב הסרטים השנה, אך לא של סרט זה. הנרי דוד יכול לקבל מועמדות לשחקן משנה, אני אשמח עם שרה אדלר תקבל מועמדות לשחקנית משנה. המוזיקה של אבי בללי והצילום של בועז יהונתן יעקב מצויינם כרגיל אצל השנים האלו. מועמדות לעריכה לאילה בנגד עשויה להצביע על הסיכויים של הסרט לקחת גם את הפרס הגדול. גם פרס לעיצוב אמנותי יכול לבוא בחשבון.

השוטר

על מה הסרט: חלקו הראשון של הסרט עוקב אחר שוטר ביחידה מובחרת, דרך יחסיו עם אשתו ההרה,  הוריו וחבריו ליחידה, החיים והמתים. הסרט מראה בעיקר פרגמנטים מחיי השוטר ומעביר את הביקורת שלו על הטבע האלים, של הדמות הראשית בפרט ושל החברה הגברית-ישראלית בכלל – דרך התבוננות. לאחר ביקור של השוטר וחבריו בתל אביב, הסרט משנה לפתע עיסוק. הפעם המוקד הוא ארגון שמאל מחתרתי המתכוון לסחוף את המדינה למהפכה אלימה. אחד מחברי הארגון הקטן הוא בן של פעיל פוליטי בעבר והוא מאוהב בחברה הנשית בארגון, אשר היא זו הזוכה למירב דקות המסך. בחלקו האחרון של הסרט, הסיפורים ייפגשו.

הייפ: הבמאי נדב לפיד מסומן מזה זמן רב כהבטחה. הפיצ'ר הראשון שלו עורר הרבה התלהבות מן הסגנון, ביקורת מחמיאות ברובן ואף פרסים בפסטיבל ירושלים, גם אם הפסיד בסופו של דבר את הפרסים הגדולים. המציאות הישראלית הפכה את העלילה של חלקו השני של הסרט לקרובה מעט יותר אל המציאות, כאשר לפתע הרעיון של צעירים המבקשים לבצע מהפכה כלכלית התגשם, אם כי בדרך שונה מאוד ממה שמוצג בסרט. אין ספק כי הסרט הרשים צופים רבים, אך כדרכם של סרטים הדורשים הרבה מן הקהל, הותיר גם לא מעט מואכזבים. בנוסף, לי הייתה את התחושה בעוד שהסרט הצטיין בהעברת ביקורת על כל אחד מחלקי החברה אותם הוא מתאר, ברגעים של יצירת הזדהות ואנושיות הוא קצת פחות הצליח. יש בסרט מימד מלכאותי מכוון, שעלול להרתיע חלק מן המצבעים. בנוסף, אין אחדות דעים לגבי מורכבות האמירה של הסרט, שהיא דבר די מהותי בסרט המבקש להיות סימבולי לחברה.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: הצילום של שי גולדמן והעריכה של ערה לפיד (אמא של הבמאי) נראים כהימור היותר בטוח. יש גם סיכוי גבוה לסרט עצמו ולבימוי של נדב לפיד, אם כי זה בדיוק מסוג הסרטים שיכול לקבל מועמדות רק בקטגוריה אחת מן השתיים. העיצוב האמנותי בסרט (של אבי פחימה) מרשים ויכול לקבל הכרה. לגבי השחקנים: סיכוי סביר ליפתח קליין להיות מועמד כשחקן ראשי, סיכוי מעט יותר טוב ליערה פלציג בפרס השחקנית – על המשבצת של התגלית הצעירה, אם כי אני הרגשתי שבמערכה האחרונה היא קצת הלכה לאיבוד אחרי התחלה מרשימה. גם מיכאל אלוני עשוי להיות מועמד לשחקן משנה, או מנשה נוי, שאומנם לא עושה תפקיד משמעותי במיוחד בסרט אבל הוא תמיד מוכיח שגם בתפקידים קטנים הוא גדול. אלא שמפני שהוא מוכר כל כך, קשה לי להאמין שדווקא על תפקיד זה יזכה בהוקרה.

הנותנת

על מה הסרט: אם חד הורית במושב קטן מקיימת יחסי מין עם מספר רב של גברים. מכר מן הילדות החוזר למושב מתחיל לפתח עימה מערכת יחסים מעט יותר רצינית ואף מפתח קשר עם בנותייה.

הייפ: ההשתפות בפסטיבל קאן, זכייה בפרס הבימוי (שהוא חשוב יותר מפרס סרט הביכורים) בפסטיבל ירושלים. "משעולים", סרטה הקצר של הבמאית הגר בן אשר, הוא אחד מסרטי הסטונדטים במדוברים ביותר בשנים האחרונות וסרטה הארוך הראשון מפתח נושאים דומים, מה שמצד אחד מועיל להייפ ומצד שני יוצר השוואות ותהיה לגבי חזרה על אותו נושא. הסרט עצמו מורכב משוטים ארוכים, התקדמות עלילתית מאוד איטית וסוף שנוי במחלוקת. באופן אישי, אני חושב כי הבמאית פיתחה היטב את הנושאים של סרטה הקצר והעמידה יצירה ייחודית ומעניינית יותר – אבל במקרה הזה, כשם שהדעות החיוביות מכתירות את הסרט כנקודת ציון בקולנוע הישראלי, הדעות השליליות קיצוניות בהרבה.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: מאוד תלוי כמה חברי אקדמיה העריכו את הסרט. יש לו תחרות עם "עמק תפארת" ו"השוטר" שגם הם סרטי ביכורים בסגנון לא קל לעיכול ויכולה להיות זליגת קולות שתשאיר את הסרטים מחוץ לחמישיה וללא מועמדויות כלל. הצילום של עמית יסעור אמור לקבל כמה הצבעות גם בקרב אנשים שלא אהבו את הסרט, אבל זו שנה עמוסה בקטוגריה זו. אם הסרט יזכה בכל זאת לאהדה, תיתכן מועמדות משולשת להגר בן אשר: על בימוי, כתיבה ומשחק בתפקיד הראשי. גם מועמדות לסרט נראית אפשרית.

עמק תפארת 

על מה הסרט: חנה מדלסון היא חברת קיבוץ ותיקה, אשר מתעקשת להמשיך לעבוד למרות שכבר חצתה את גיל הפנסיה. שאר חברי הקיבוץ מתנגדים. בעצב רב היא צופה לא רק בזקנה המכניעה את חבריה, אלא גם בקריסת ערכי הקיבוץ הישן והמעבר לכלכלה חדשה, מהלך שהבת שלה מובילה.

הייפ: כמו "הנותנת" גם כאן הבמאית הדר פרידליך מגיעה לפיצ'ר ראשון אחרי סרט קצר עטור תהילה. במקרה שלה, לא מדובר רק בסרטה הקצר "מועקה" אלא גם בדרמת הטלוויזיה "עבדי השם". והסרט גם זכה (ואז לא זכה. ואז זכה) בפרס הביכורים בפסטיבל ירושלים, מהלך שהכניס אותו לתודעה אך גם סימן אותו כשנוי במחלוקת. גם כאן – התקדמות העלילה מאוד איטית, השוטים ארוכים והאווירה היא של ארט-האוס. שונאים לצד מהללים, עם כי בווליום מעט יותר נמוך. דעיכת הקיבוץ בסרט משתלבת היטב עם הסדרה הדוקומנטרית של מודי בר און וענת זלצר ששודרה בטלוויזיה במקביל להקרנות האקדמיה והיא נושא שהאקדמיה הישראלית אוהבת לאהוב. מצד שני, אני מרגיש כי הנקודה החזקה של הסרט הוא דווקא הקשישה המנסה בכל כוחוה להמשיך לעבוד ולא המבט הכללי על הקיבוץ.

באלו קטגוריות יכול לזכות במועמדות: טקסי פרסים אוהבים שחקנים מבוגרים/ילדים והמשחק של בתיה בר בתפקיד הראשי צפוי לזכות אותה במועמדות. לגבי שחקני המשנה נראה לי כי הסיכויים קלושים. הצילום של טליה (טוליק) גלאון יכול גם הוא קבל הכרה. ויש גם את קטוגריות הבימוי ו/או סרט – קיים סיכוי שהסרט ייכנס לשם, אך הוא לא נראה לי גדול.

לא רואים עליך

על מה הסרט: בלב החלק הנשי של הפוסט, הסרט הכי פמניסטי ואולי גם הכי פוליטי ברשימה. בעודה עובדת על סרט זר שבמרכזו הפגנות השמאל בשטחים, אשת קולנוע מזהה את אחת מן המפגינות – שתיהן נפגשו במסדר זיהו במשטרה לפני שנים רבות, כשתי קורבנות של "האנס המנומס". הקולנוענית יוצאת למסע בשבילי הזיכרון בעקבות אותו מקרה וגוררת לשם גם את האישה השנייה, בחוסר רצון. השתיים יוצרת קשר עם נשים אחרות שנפלו קורבן לאותו אנס ומגלות פרטים על חקירת המשטרה והמשפט. החיים הפרטים של השתיים ממשיכים ברקע.

הייפ: את הסרט יצרה מיכל אביעד, במאית דוקומנטרית מוערכת. הוא הוצג בפסטיבל ברלין וזכה לתגובות חיוביות, אבל מעט נשכח מאז בתקשורת, אם כי אני מניח שרבים מאלו שצפו בו לא יכולים לשכוח אותו. הסרט משתלב בגל העכשווי של ערבוב בין דוקומנטרי ועלילתי ומזכיר במבנה שלו סרט דוקומנטרי, אך מרוויח הרבה מן השימוש בשחקניות מקצועיות ובנייה דרמטית של חלק מן הרגעים. זוהי יצירה ישירה מאוד, דבר שאר עלול להרתיע.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: מקרה קשה. סרט טוב וייחודי שעלול ליפול בין הכסאות. הייתי שמח לראות את השחקניות רונית אלקבץ ויבגינה דודינה מקבלות מועמדות דווקא על סרט זה, אבל הסיכויים קלושים. הצילום של גיא רז נפלא, אבל נדמה לי שאם הוא יקבל מועמדות השנה זה יהיה על "כלבת". קשה לי גם לראות את אביעד מקבלת מועמדות על התסריט שלא מתמקד דווקא בתפניות דרמטיות. אבל אולי בכל זאת סרט ובימוי.

אורחים לרגע

על מה הסרט: ילדה בראשית גיל ההתבגרות מגיעה מאמריקה על מנת לחיות עם אביה, אותו לא ראתה זמן רב. אלא שהאב כרגע מחוסר דירה ומכיוון שאנחנו ב-2006, לגור באוהל בשדרה אינה אופציה פופולארית. האב חושב על נסיעה לחבר בצפון, אבל כיוון שמתחוללת מלחמת לבנון השנייה גם אופציה זו נופלת. כניסיון אחרון, מחליטים הגיבורים להתחזות לפליטים מן הצפון על מנת לקבל אירוח בבית משפחה ירושלמית. על הדרך, האב והבת ילמדו להכיר אחת את השנייה, שקרים יחשפו ויתרחשו עוד דברים הצפויים מסרט התבגרות.

הייפ: בניגוד לרוב הסרטים האחרים בתחרות, זה סרט מהנה מאוד לצפייה, מה שעשוי לשחק לטובתו אך גם עלול להיראות כאילו הוא חסר עומק (וזה ממש לא המקרה). הבמאית מאיה קינג היא זוגתו של של הבמאי גור בנטביץ' שזכה במפתיע בפרס המשחק בפסטיבל ירושלים, אם כי הצפייה בסרט מורידה מאלמנט ההפתעה.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: זכייה בירושלים מציבה את בנטביץ' כמועמד אפשרי לקטגוריות המשחק גם באופיר, אם כי קשה להאמין כי יסכן את הצמד גבאי-בראבא. מכיוון שהפרסים אוהבים ילדים, לאליה ענבר יש סיכוי טוב לזכות גם היא במועמדות. צחי גראד בתפקיד משנה יכול להשלים שלישיה של מועמדיות משחק. גם התסריט של קניג ודנה דימט עשוי לקבל מועמדות. סיכויים לגביי בימוי וסרט קיימים, גם אם הם לא גבוהים במיוחד.

ברקיע החמישי

על מה הסרט: אחרי שאשתקד התחרות הייתה עמוסה בעיבודים לספרות, העיבוד הזה לספרה של רחל איתן הוא מעט יוצא דופן השנה. הסרט עוקב אחר נערה מתבגרת שמגיעה לחיות בבית יתומים בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, למרות שאביה גר במרחק לא רב. בין אבי הנערה והרופא המנהל את המוסד קיים קשר עתיק ימים, שאת סודותיו יודע גם אחד מאנשי העסקים בישוב היהודי המתפתח. בית היתומים והמלחמה מספקים מספר רב של עלילות משנה לצד סיפור ההתבגרות של הגיבורה.

הייפ: דינה צבי ריקליס מתמודדת בתחרות בין היתר מול בעלה, ערן ריקליס, שהוא אולי מוכר יותר לקהל הרחב ממנה, אך היא לא פחות מוכשרת ממנו. וזה בולט בעיקר בסרט זה, שהוא הדבר הקרוב ביותר לסרט מיינסטרמי עשוי היטב בתחרות השנה. ובניגוד לפסטיבלים, באופיר מיינסטרים זה לרוב טוב. האקדמיה גם אוהבת לפעמים לגלות סרט שעוד לא זכה להרבה יחסי ציבור וזה המקרה.

באלו קטגוריות יכול לזכות: אולי בתסריט, רק שהיותו עיבוד לספר עלול להיות בעייתי. השחקנית הראשית עמית מושקוביץ' היא עוד נערה שחקנית מוצלחת, מה שאומר שיש לה סיכוי לא רע לקבל מועמדות. יחזקאל לזרוב עשוי גם הוא עשוי להיות מועמד לשחקן, אך הנוכחות שלו בסרט "רסיסי אהבה" שגם מתמודד השנה (עם הרבה פחות סיכויים) עלולה לפגוע בו. יש הרבה שחקני משנה מוצלחים יותר או פחות בסרט, אבל קשה להגיד כי אחד מהם גונב את ההצגה. הצילום של שי גולדמן יפהפה כרגיל – אני מניח שאם הוא יקבל מועמדות זה יהיה על "השוטר" אבל יש מצב למועמדות כפולה. עיצוב אמנותי, מוזיקה ועריכה הם עוד קטגוריות בהם אני מצפה למצוא סרט זה. לגבי סרט/בימוי התחזית הקבועה: יכול להיות.

פלייאוף

על מה הסרט: מבוסס בחופשיות על חייו של רלף קליין. שנות השמונים, מאמן כדורסל ישראלי ניצול שואה חוזר למולדתו גרמניה על מנת לאמן את נבחרת הכדורסל המקומית, מול מחאות בשתי הארצות. בגרמניה, המאמן יוצר קשר מיוחד עם אישה טורקיה החייה בדירה בה גדל ומנסה לעזור לה לאתר את בעלה ואב בתה. במקביל, קפטן נבחרת הכדורסל, בן לגיבור מלחמה, מתקשה לקבל פקודות מן הישראלי. גם העבר המשפחתי של המאמן יתגלה רק במהלך הסרט.

הייפ: סרטו החדש של ערן ריקליס, זוכה אופיר של השנה שעברה ופרס מפעל חיים בפסטיבל ירושלים השנה. הפקה בינלאומית עתירת תקציב, נושא מדובר ושחקן הוליוודי בתפקיד הראשי, אם כי קשה להגדיר את דני יוסטון בתור כוכב. הבעיה: עושה רושם שנוכח הציפיות הגבוהות הסרט הזה איכזב את רוב האנשים שצפו בו.

באלו קטוגרוית יכול להיות מועמד: נדמה לי שרק לסרט, בימוי ותסריט. כל שאר אנשי הצוות לא ישראלים. לגבי התסריט, אני חושב שהוא הנקודה החלשה של סרט. מה שמשאיר רק סרט ובמאי. מכיוןן שהסרט דובר אנגלית ולא כשיר לאוסקרים, לא סביר שהוא יכנס לחמישיה. בשורה התחתונה: לא יכולתי להתעלם מסרט מדובר של יוצר מוערך בפוסט זה, אבל אני אופתע מאוד לראות את שמו בקרב המועמדים לאופיר.

אוסטרליה שלי

על מה הסרט: חלקו הראשן של הסרט מתרחש בפולין ועוקב אחר שני אחים לאם חד הורית. האח הקטן הינו בן ה-10 וחולם על מעבר לאוסטרליה. שניהם נהיים מעורבים בכנופיה ניאו-נאצית. האם לומדת על כך ומספרת להם בהדרגה כי היא יהודיה ניצולת שואה ולפי כך גם הם יהודים. מכיוון שהם לא יכולים להישאר בסביבה זו, המשפחה יוצאת לעבר אוסטרליה. או זה מה שחושב הילד, כאשר ברור כי היעד הוא ארץ ישראל. קשיים כלכלים מאלצים את האם לשלוח את ילדיה לגדול בקיבוץ, שם המקלחת המשותפת תגרום לילד לעבוד בדרך יצירתית על מנת להסתיר סוד קטן.

הייפ: לא שמעתי הרבה על הסרט לפני הצפייה, אבל אחריה נתקלתי בהרבה חברי אקדמיה נרגשים ומהללים. אחרים טענו כי הסרט מבוים בצורה שמרנית מדי ולא משאיר מספיק מקום לדמיון הצופה. אני מצאתי את עצמי איפשהו באמצע.

באלו קטגוריות הוא יוכל להיות מועמד:  השחקנים הם פולניים ולא יכולים להיות מועמדים. לגבי סרט, בימוי, תסריט, עריכה ומוזיקה – נדמה לי כי הסיכויים גבוהים משנדמה.

אודם

על מה הסרט: קופרודוקציה מספר 3. פלשתינאית חייה בלונדון עם בעל אמיד, אך הנישואין שלהם נעדרי תשוקה. לאחר יום הולדתה מגיעה לביקור חברה מן העבר -אשר היגרה עימה ללונדון, ובימים הראשונים שלהם בעיר השתיים היו מערובת במשולש רומנטי. שלא לדבר על סוד מימי נעוריהן, אשר יש בסרט יותר מגרסא אחת על טבעו המדויק.

הייפ: הסרט זכה לפרסום כאשר יאיר לפיד טען כי הוא משווה בין השואה ליחס לפלשתינאים. אין בסרט שום דבר שמתקרב לדבר הזה, אבל הצעקה כבר נשמעה. מה שיפגע בסרט בקרב הקהל הישראלי עשוי דווקא לעזור לו בקרב האקדמיה, כי כולם רצו לדעת על מה המהומה,  בייחוד לאחר שהסרט גם השתתף בפסטיבל ברלין. מרוב קפיצות בין זמנים ותפניות בעלילה, חלק מן הצופים הלכו לאיבוד ולא הבינו מה בדיוק הסרט רוצה מהם. גם בקרב אלו שהצליחו לעקוב, חוות הדעת היא לא אחידה.

באלו קטגוריות הוא יכול לזכות: שחקניות. קלרה חורי ונטלי עטיה המגמלות את הגיבורת בבגרותם, זיו ויינר ומורן רוזנבלט המגלמות אותן בגיל הנעורים. העריכה של יובל נטר יכולה לזכות אף היא בהכרה. לגבי סרט – רוב הסרט דובר אנגלית, מה שבעייתי מבחיתנ אוסקר. הבעיה היותר גדולה היא שלא הרבה אנשים התלהבו מן הסרט. עדיין, יש סיכוי מסוים. בקטגוריית הבמאי הסיכוי גדול מעט יותר.

אחותי היפה

על מה הסרט: תככים וסודות במשפחה מרוקאית – האם מאמינה באמנות תפלות (אולי בצדק) ולא מכונה לסלוח לאחותה שהתחתנה עם ערבי. האב בוגד בה עם זונות. הבן הוא מלך תעשיית אביזרי המין והפורנו של השכונה, השואף למצוא אהבה גם לעצמו.

הייפ: בשנים האחרונת ישנם סרטים ישראלים רבים המתייחסים למורשת של הקולנוע המצרי ששודר בטלוויזיה, לסרטי ג'ורג' עובדיה ולמלודרמות ערביות בכלל. השנה מתחרה גם הסרט "רסיסי אהבה" שהינו בעל מאפיינים דומים. בצורה רחבה יותר ניתן לראות השפעות של הז'אנר גם בסרטים אחרים על עדות המזרח, שהוצגו שנה. "אחותי היפה" הוא בעיניי הטוב מבין סרטים אלו ומשלב באופן שובה לב אלמנטים על-טבעיים בסיפור עושה רושם כי חברי אקדמיה רבים העריכו גם הם את הסרט.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: אוולין הגואל לשחקנית ראשית וריימונד אמסלם לשחקנית המשנה. לשתיהן יש גם סיכוי לזכות. סיכויים קטנים יותר יש למשה איבגי כשחקן ראשי. המוזיקה של אבי בללי צריכה גם כן לקבל מועמדות, אם כי ייתכן והוא יהיה מועמד רק על "בוקר טוב אדון פידלמן". לגבי סרט, בימוי (מרקו כרמל) ותסריט (מרקו כרמל ועמנואל פינטו) – יש סיכוי להפתעה.

2 בלילה

על מה הסרט: בחורה מתחילה עם בחור במועדון תל אביבי והם יוצאים לסטוץ בדירתה. אלא שהם לא מצליחים למצוא חנייה בתל אביב ובמקום סקס לומדים להכיר אחד את השני.

הייפ: הוקרן במסגרת העצמאית בפסטיבל קולנוע דרום וצבר לעצמו מעריצים, תופעה שנמשכה גם בהקרנות האקדמיה. מדובר בסרט המזכיר כמובן את "לפני הזריחה/השקיעה" של לינקלייטר ואת סרטי הממבלקור שבאו בעקבותיהם. אגב, באמת לא הבנתי למה לא רואים סרטים מסוג זה בארץ, מה גם שהבעיה שהסרט מעלה מוכרת מן הסתם לכל באי סינמטק תל אביב, משמע לכל חברי האקדמיה. העניין הוא שזה מסוג הסרטים שבדרך כלל "לא זוכים בפרסים" – אם כי לדעתי דווקא סרטי דיאלוגים אלו נשארים עם הצופים לא פעם שנים רבות לאחר הצפייה, במידה והם עשויים היטב כמובן.

באלו קטגוריות יוכל להיות מועמד:  סרטים מסוג זה נשענים בעיקר על תסריט ומשחק ובמקרה זה יש הצלחה בתחום. על התסריט אחראים הבמאי רועי ורנר והשחקן הראשי ירון ברובינסקי. השחקנית המקסימה היא קרן ברגר. אפשר לצפות למועמדיות בתחומים אלו ואפילו לפנטז על מועמדות לפרס הסרט.

פלנטה אחרת

על מה הסרט: ברחבי סיביר, צוות צילום קטן מכין סרט על אדם שכנראה חי כמה שנים בחברת זאבים בימי מלחמת העולם השנייה. בעודם מחפשים את האיש, הם מצלמים גם קטעים עלילתיים של המיתוס על הישרדותו ומראיינים אנשים שהכירו אותו. במהלך ההפקה פוקדות אותם צרות מסוגים שקשה לעלות על הדעת.

הייפ: ההפתעה של הקרנות האקדמיה. עוד סרט עצמאי שהוקרן בשדרות, רק שהפעם מדובר בסרט שלא דומה לשום דבר שראיתי, גם בתוך המגמה הנפוצה של שילוב בין דוקומנטרי לעלילה. כמוקומנטרי אבסדורדי הסרט הזה מספק רגעים של צחוק פרוע לצד רגעי זעזוע. אבל לוקח די הרבה זמן עד שמבינים מה הסרט רוצה מן הצופים ועושה רושם כי רובם לא התלהבו או אפילו לא הבינו אותו.

באלו קטגוריות יכול להיות מועמד: כמו במקה של "לא רואים עליך" קשה למצוא קטגוריה בה אפשר לדמיין הצבעה גורפת לסרט זה. השחקנים הם בעיקר צוות הסרט, לא ברור מה בדיוק היה מתוסרט. אני אפליו מדמיין מצב בו הסרט יהיה מועמד לפרס הסרט ולא לאף קטגוריה אחרת. למעשה, נדמה לי שלו הייתי מצביע הייתי נוהג כך ולו רק כהצדעה למקוריות של הסרט.

סיכום קצר

אלו הסרטים שאני סבור כי קיים סיכוי סביר שיהיו מועמדים לפרס הסרט. "כלבת" עשוי לזכות במועדמות לצילום של גיא רז או לעריכה של הבמאים שלו, אהרן קשלס ונבות פפושדו. "רימון הזהב" של דן תורג'מן עשוי להשתחל לקטגוריית העיצוב האמנותי, אם כי מעט אנשים יחסית צפו בו.

ובשביל הספורט, הימור ראשון על החמישיה (לפי סדר סבירות): "הערת שוליים", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "השוטר", "אוסטרליה שלי" ו-"הנותנת". אבל כאמור, אני ממש לא בטוח ולפחות בשלב המועמדויות, הכל פתוח.