"Paul", סקירה
24 ביולי 2011 מאת אורון שמירמי שעוקב אחרי הבלוג עוד מימיו הראשוניים, עשוי לזכור את אחת הסוגיות שיותר הטרידו אותי בשנה הנוכחית ואת הסרט הזה, שניגשתי אליו עם ציפיות מעורבות. זה התחיל באוקטובר עם הטיזר-טריילר שגרם לי להנמיך ציפיות. זה המשיך בחודש מרץ עם הטריילר המלא שהחזיר את הביטחון ביוצרים וגרם לי לייחל לבואו של הסרט אל בתי הקולנוע. אבל עכשיו, אני לא ממש מבין מה חשבתי לעצמי. בנוגע להקרנות מסחריות, הכוונה. הרי שני הסרטים הקודמים של השחקנים-כותבים סיימון פג וניק פרוסט, נגנזו בארץ והפכו ללהיט רק בימי הדי.ו.י.די / הורדות שלהם. לבמאי גרג מוטולה יש גנוז אחד ("Adventureland") ומוקרן אחד ("סופרבאד"), כך שאפילו סטטיסטית היה ברור שאת "פול" ("Paul") אוכל לראות רק בבית, במקום בבית הקולנוע. אז אחרי שהאירוע סוף סוף התרחש, הנה מה שכתבתי עליו לסקירת הדי.וי.די של עכבר העיר בסוף השבוע שחלף.
ניק פרוסט, סיימון פג ואורקים
באמצע שנות האלפיים, הגיע משב רוח צונן ומרענן מכיוונה של הקומדיה הבריטית. שני סרטים בבימויו של אדגר רייט ובכיכובם של ניק פרוסט וסיימון פג לקחו תבניות ז'אנר מוכרות ויצקו לתוכן פארודיות עדכניות. “מת על המתים" (2004) היה קומדיה רומנטית עם זומבים וזכה להיות הראשון בטרנד של סרטים מצליחים כמו "זומבילנד". ”שוטרים לוהטים" שהגיע שלוש שנים אחריו, פירק לגורמים כל סרט אקשן/משטרה/רוצחים סדרתיים שראיתם ואז סידר אותם מחדש בצורה של קומדיית אקשן מבריקה. לא חלף הרבה זמן ואמריקה התחילה להתעניין בשלישיה האחראית. אשתקד הפגיז רייט עם סרטו הראשון בארה"ב, ללא הצמד, בדמות "סקוט פילגרים נגד העולם". כעת מגיע תורם של פרוסט ופג להגיב, עם סרטם החדש – "Paul”.
את התסריט כתבו שני השחקנים, אשר כמובן מככבים בתפקידים הראשיים כשני גיקים בריטיים של מדע-בדיוני. הם יוצאים לתור את החלק הפחות מתוייר של ארה"ב. אובססיית החייזרים שלהם מובילה אותם אל אתרים כמו "איזור 51” במדבר נבאדה או רוזוול, ניו מקסיקו, שבו התרסקה (לכאורה) ספינת חלל בשנות הארבעים. אחרי אקספוזיציה זריזה של כרבע שעה, הם עדים לתאונת דרכים ומתוך הרכב המעוך יוצא חייזר ידידותי בשם פול (קולו של סת' רוגן). הוא מבקש את עזרתם והשלושה יוצאים למסע להשבתו הביתה, אל הכוכב שלו. בדרך, מצטרפות אליהן עוד ועוד דמויות משונות, כמו נערה דתית שעולמה עובר טלטלה (קריסטין וויג), בו בזמן שהם נרדפים על-ידי מספר גדל והולך של דמויות מוזרות לא פחות. הסוכן זויל (ג'ייסון בייטמן), למשל.
הציפייה הטבעית מסרט שחתום עליו הצמד פרוסט את פג, היא לקומדיה הלועגת לז'אנר בו היא בעצם פועלת, תוך כדי תנועה. כמה אבחנות חכמות על הנוסחאות המשומשות של אותה סוגה קולנועית, הכל בהומור ומתוך הבנה שכדי לקדם את העלילה יש להמשיך ולפעול על פי כל הכללים המקובלים. לפיכך, סרטי המדע-הבדיוני היו אמורים לעבור כאן טיפול במוסך של שני הבריטים. ההתחלה אכן מבטיחה גדולות ונצורות ולכל אורכו הסרט קורץ לסרטים רבים בז'אנר הזה ושומר באדיקות על המבנה העלילתי המוכר – מציאת חייזר, החבאתו מהעולם, גילויו ברבים וניסיון נועז להביאו את החללית שלו. כמו "אי.טי.", לצורך העניין. אבל מהרגע שהחייזר נכנס לפריים, הוא מביא עימו את ההבנה שהז'אנר המרכזי בו פועל הסרט הוא דווקא קומדיית הסטלנים.
ואתם חשבתם שסת' רוגן עבר מהפך מרשים בשביל התפקיד ב-"הצרעה הירוקה"
זה המקום להזכיר שעל הבימוי הופקד גרג מוטולה, הבמאי של "סופרבאד" ו-”קיץ מסחרר" וחבר בצוות של מפיק העל ג'אד אפטאו (“בתול בן ארבעים”, “הדייט שתקע אותי”). יחד עם העובדה שהחוצן נשמע ומתנהג כמו סת' רוגן, התמונה מתבהרת. או יותר נכון, מתמלאת בעשן מתוק של גראס. פול בהחלט נראה כמו הסטריאוטיפ החייזרי, עם ראשו הגדול, גופו המצומק, גוון עורו האפרפר-ירקרק ויכולותיו הבלתי רגילות. אך מה שמדהים הוא שרוגן מצליח להמשיך ולגלם את הטיפוס הקבוע שלו – מקלל, מעשן ורק רוצה לחגוג ולהתבטל, לסירוגין. כך יוצא שהסרט בעצם מפגר מאחור ונאחז בטרנד קיים, שאף מתחיל להישחק, במקום לחדש ולאתגר כמו הקודמים של פג ופרוסט.
במסגרת קמפיין השיווק של "פול" טרם בואו, התפרסמו באינטרנט יומני הפקה טיפשיים ומאוד מבדרים, שבעצם לא חשפו כמעט שום פרט מעניין, מלבד אווירת החבר'ה שכנראה שררה על הסט. היומנים האינטרנטיים הללו, יחד עם מספר רגעים מתוך התוספות המיוחדות שבמהדורת הדי.וי.די הכפולה והעמוסה, מזכירים למעריצי פרוסט ופג מדוע בעצם הם אוהבים אותם. אבל גם מצחיקים יותר מרוב הבדיחות בסרט, החביב ותו לא.
"Paul”. בימוי: גרג מוטולה, ארה"ב/בריטניה 2011, 109 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.
הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.
הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-22.7 ובאתר עכבר העיר אונליין.
חייב לא להסכים איתך כאן.
ראיתי את Shaun of the Dead כאשר רק יצא (לפני שנהפך לסרט "קאלט") לומר שהסרט היה מהפכני או עדכני זה יומרני מעט. לפני כל הבאז' שנוצר באמצעות קאלטיסים הוא היה קומדיה קטנה וצנועה וממש לא מהפכנית בשום דבר מלבד היותו של הגיבור לא טיפוסי (ואת זה ראינו כבר באין ספור סרטים , סדרות ומשחקים) , זו הייתה פרודייה מודעת לעצמה על ז'אנר עייף. ובתור סרט שאמור להיות קומדיה ההומור היה יבש …מאוד יבש (מלבד כמה בדיחות מוצלחות שניתן לספור אותם על יד אחת). אפילו הטקסטים השנונים של ההומור הבריטי לא היו בנמצא בסרט זה. הייחוד שלו היה רק בזה שהוא נעשה בתקציב נמוך ויוצריו היו גיקים/ אנשים בשולי החברה. קאלטיסים מתים על דברים כאלה ולכן הסרט צבר מעמד שסלל את הדרך ל Hot Fuzz. הפעם התקציבים שהושקעו בו היו גבוהים בהרבה גם משום שהגיק שיק נהפך לפופולרי והאולפנים החלו להאחז בכל הכוח בסנוניות כאלה בתקווה שזה ימשוך צופים לקולנוע.
Paul הפתיע אותי. נהנתי בצפייה בו. אחת הסיבות לכך היתה שפשוט לא ידעתי על מה הוא. לא ידעתי שסת רוגן משחק את החייזר או מי הבמאי של הסרט. צפיתי בסרט מבלי לדעת שום דבר ולכן החוויה הייתה טהורה יותר – דעות קדומות שלי לא השפיעו על קבלה או שלילה של הסרט.
החוויה הכוללת הייתה מהנה והבדיחות הקטנות אשר היו פזורות לאורך כל הסרט על זאנר המד"ב היו מספקות בצורה יוצאת דופן, בהשוואה לסרט האחרון שצחק על מד"ב Fanboys (שהעלילה המפגרת הרסה אותו). ב Paul עלילת ה E.T השבלונית שליוותה את הסרט לא העיקה אלה נתנה במה להציג את הבדיחות על הז'אנר מבלי לפגוע יותר מדי באינטלגנציה של הצופה. אני יכול לסלוח על השבלוניות היתרה אם התוצאה שלה היא בסרט מבדר יותר (לפי דעתי) מאשר סרטים אחרים שהם מקוריים יותר אשר גם שוכחים שקולנוע צריך גם לבדר ולא רק להיות מקורי.
אם חייבים לא להסכים זה גם בסדר 🙂
את "שון" ראיתי בדיוק כפי שתיארת את הצפייה שלך ב"פול" – ללא דעות קדומות, מבלי אפילו לדעת מה בעצם אני הולך לראות. סתם צפיתי בסרט עם חברים, אחד מהם היה אחראי לתוכן. אני זוכר שהייתי במצב מתמשך של צחוק, מגיחוכים קלים ועד שאגות רמות, לאורך כל דקותיו של הסרט. כך שבעיניי מדובר בסרט מאוד מצחיק ולגמרי מבדר, שלא לדבר על עשוי נפלא (אין מה להשוות עם "פול" בכל הקשור לשוטינג, למשל). אני לא טוען שהוא לגמרי מהפכני, למרות שעבורי הוא כן, אלא רק מאוד עדכני. עובדה שהוא קבע טרנד שאפילו הוליווד הלכה בעקבותיו, כפי שציינת בעצמך.
לגביי "פול", פחות הפריעה לי חוסר המקוריות העלילתית, אלא יותר הכיוון אליו לקחו היוצרים את הסרט. כל הסצינות שכמו נלקחו מקומדיות הסטלנים בכיכובו של סת' רוגן, היו על גבול המביכות עבורי. זאת לעומת הפתיחה המצויינת או הסצינה בה הדמויות של קריסטן וויג וסיימון פג מתעמתות מחוץ לאוטו, שהייתה פחות או יותר שיא הסרט עבורי מבחינה קומית-דרמתית. האכזבה שלי מהסרט נובעת לא מהשבלוניות שלו, אלא מן העובדה שאני משווה אותו לסרטים הקודמים של הצמד הבריטי. אני יודע שזו בעיה שלי, ולכן ציינתי זאת בביקורת, אבל צופה קולנוע סוחב עימו מטען תרבותי שקשה מאוד להתנתק ממנו, או לפחות אני כשלתי מלעשות כן במהלך הצפייה.