"השוטר", סקירה

כבר די הרבה זמן שאני שומע די הרבה על "השוטר". גם מכיוון שנדב לפיד הוא בוגר בית הספר שלי ובעיקר ומכיוון שהסרט עצמו מצליח לבלבל די הרבה אנשים. אני התבלבלתי עוד לפני שצפיתי בו. אחד אומר "ארט-האוס" והשני שזה בכלל לא, אחד אומר מצויין, השני לא הבין מה רצו ממנו (הנה מחשבותיו הראשונות של אורון על הסרט). היה בלתי אפשרי ללקט קונצנזוס אפילו הכי קטן שאפשר על "השוטר". לשמחתי, פסטיבל ירושלים נתן לי הזדמנות לבדוק את זה בעצמי.

האמת היא שסרטו העלילתי הארון הראשון של לפיד מזכיר מאוד את סרט הגמר שלו "החברה של אמיל" (גם הוא בכיכובו של יפתח קליין), מעבר לכך שבשניהם הוא מתעמק וחוקר ובוחן את ההוויה הישראלית (בעיקר ההוויה הגברית), שני הסרטים הן יצירות מתסכלות לעיתים לצפייה אך בכל זאת מרתקות באמירתם ובדרך בה זו מועברת.

 ארבעים וחמש הדקות הראשונות של "השוטר" סובבת סביב שוטר במשמר הגבול. לפיד וצלמו שי גולדמן עוקבים אחרי הגיבור בפעולות יום-יומיות סביב הריונה המתקדם של אשתו וטיוח של פעולה משטרתית שהשתבשה.
בעיני המחצית הראשונה של הסרט היא אחד המסמכים הכי מעניינים על גבריות שנראו בקולנוע המקומי. הפעולות הפיזיות של השוטר (יפתח קליין המצוין, במה שנראה כמו סאטירה על הטייפ-קאסט הקבוע שלו) ושל סביבתו הופכות להיות ריטואליות ככל שהסצינות מתקדמות והבימוי מפרק ומקצין את הג'סטות הרגילות של הישראלי וחושפות אותו – באופן שמצליח להתחמק מההגחכה או שיפוטיות – כטקסים של חיבה ואלימות המשולבים באופן בלתי ניתן לניתוק או להבדלה. אילו הרגעים הכי נפלאים של "השוטר" והם אחת הסיבות העיקריות להצלחתו של הסרט בעיני.
סצינת השיא היא בהלוויה שמפאת יופיה וחוזקה עדיף שתראו אותה בעצמכם במקום לקרוא עליה כאן.
העניין הוא שלא כל הסצינות מרשימות כגון זו ולעיתים הסרט קצת ברור מדי וחשוף מדי. בולטת בצרימותה סצינת הפלרטוט עם המלצרית הקטינה ובה ישנה התנהלות פאלית למדי סביב אקדחו של השוטר. הסצינה הזו הייתה יכולה להיות פארודית אם הסמל הזה, והבדיחה על איש הביטחון הישראלי והנשק שלו, לא הייתה חבוטה כבר מזמן. זה חבל כי סצינה כזו היא בוודאי שלא ברמת הסרט או ברמת הדיון שהוא מעביר.

הקולנוע הישראלי – ודאי זה של סוף שנות השמונים – היה עמוס בחקירת הגבריות הישראלית בוודאי ובוודאי שדרך פריזמת הצבא. "עונת הדובדבנים", "גמר גביע", "מאחורי הסורגים", "לא שם זין" והרשימה עוד ארוכה. "השוטר" מתעלה מעליהם מבחינת החיפוש וההתבוננות קודם כל מכיוון שרמת העשייה שלו גבוהה יותר, ובעיקר מכיוון שהוא מודע לכך, ולכן מעמיד הכל לשאלה ולמבחן וכיוצא בכך הוא מתוחכם יותר.
בהקשר הזה יהיה מעניין להעמיד את חלקו הראשון של "השוטר" דווקא אל מול "הערת שוליים". שניהם טקסטים יחודיים במינם על הגבריות הישראלית, האחת של הצבר הקלאסי, של הנשק והזרוע; והשני של ההשכלה והספר.

 אבל ממש ברגע שחשבתי שפענחתי את הסרט, לפיד התחכם. משוט של שמש מדברית חזקה, המצלמה פונה אל קן נמלים ומעבירה אותנו לסיפור הבא. אם כי גם השוט הזה, משמעותי ואינטליגנטי, הוא מעט ישיר מדי. לפחות לטעמי.
הציר העלילתי הבא של הסרט סובב סביב שלושה נערים ובחורה, כולם מהמעמד הבינוני ומעלה, והם מתכננים הפיכה אלימה כנגד הריקבון החברתי שפשט בישראל. בעיני החלק הזה מתנתק מהחלק הראשון של "השוטר" לא רק באחדות הסיפור, אלא גם בסגנון הקולנועי.
אני הרגשתי שהחלק הראשון של הסרט – סיפורו של השוטר – עמוס בחירות צילומיות שהולכות נגד האסתטיקה שלמדנו לצפות לה מסרטים. לפיד וגולדמן, כך היה נדמה לי, החליטו ללכת נגד כל לוקיישן בו הסיפור מתרחש ולהבליט דווקא את הצדדים הקשים שלו. כך בית החולים, בית הקברות ואפילו בית כפר קטן מחוץ לעיר – כולם יכולים בקלות להצטלם בקומפוזיציות אסתטיות ו"יפות" – נראים ב"השוטר" באופן הכי חיוור ותעשייתי שאפשר. מכיוון שהמיזנסצנות עצמן מדויקת ומלאות תכנון ומחשבה, די ברור שהבחירה היא מודעת ומכוונת.
חלקו השני של הסרט, לדעתי, הרבה יותר נעים ויזואלית מארבעים וחמש הדקות שקדמו לו. זוהי תל-אביב מול ירושלים, צעירות מול התיישבות, והבטחה מול שקר.
מה שמאוד אהבתי הוא ששני חלקי הסיפור מתייחסים זה לזה מתנהגים כמו בבואה מעוותת. יש כמה סצנות שמוצגות שוב – באופן מאוד עדין – דרך הפילטר החדש של הסיפור. למשל סצינת ההלוויה והשיר הופכת לסצינת חתונה ושיר; שיחות דרך האינטרקום; שילוב של פיתוי ואקדח; סצינת התנקשות אחת. אפילו אותו השוט של השמש מול הנמלים מקבל ממש אחר כך היפוך מעניין רק במקום הנמלים חבורת צעירים אנרכיסטית פרועה ובתפקיד השמש – יערה פלציג. לפי הבנתי, בשלב הזה לפיד מזניח מעט את תימת הגבריות ושוקע בבחינת שורשי האלימות – הפיזית והממוסדת – בחברה, מה שכמובן גם נשזר בחלקו הראשון.
ובכל זאת, החלק הראשון תפס אותי יותר חזק. למרות שאהבתי את המשפטים שהושמו בפי הגיבורים שהם כמעט כולם סיסמאות משומשות, ואהבתי גם הפעם את השימוש בלוקיישנים שנבחרו לסרט בחכמה רבה, הרגשתי שהשילוב הזה בין "המחנכים" (סרטו האוסטרי של האנס ויינגרטנר משנת 2004) ו"ילד רע" (לארי קלארק, 2001) נעשה עם פחות התלהבות מהסיפור על השוטר. הסרט לפתע הופך לשיפוטי מאוד – לפחות על פי קריאתי – ומנכר יותר.
גם הייתה לי בעיה קלה עם הליהוק. לא מבחינת המשחק עצמו, אלא יותר בבחירה השחקנים עצמה. לפיד לא ליהק את מיכאל מושונוב ומיכאל אלוני (שתפקידו כאן מזכיר ולא במעט את תפקידו בסרטו הקצר של עמיר מנור, "חורבה") כנגד הטייפ-קאסט הטבעי שלהם (הרשע הכריזמטי והנגרר הרגיש) ולכן נחווה אצלי כשיחזור של סרטים אחרים בהשתתפותם. העניין הזה טשטש מעט את הטריות ואת המיוחדות של הסרט.
בנוסף לכך נדמה שיש איזשהו חוסר אמינות בסיטואציה שעומדת במרכז החלק השני והקאמריות והעדינות המרגשות של תחילת הסרט הולכות לאיבוד. על אף ש, בנימה אישית למדי, לפני שלוש שנים גם אני הייתי עובד שכיר באירוע עשיר עד כדי בחילה מסוג כזה ואפילו ממש באותו האולם היוקרתי בירושלים, וכל היום ההוא פנטזתי לעשות בדיוק מה שארבעת הצעירים האלו עושים…

 ועדיין, "השוטר" הוא בפירוש מהמעניינים שנעשו לאחרונה בישראל. ולא "מעניינים" בקטע נימוסי. זהו סרט מצויין שמצריך דיון ומראה על כישרון חדש שהצטרף לשורותינו. אפשר לפתור אותו כסרט יותר אקדמי ופחות רגשי, אבל זה לא מוריד ממנו אפילו במעט. הוא סרט אינטליגנטי במיוחד שמאחוריו עומדים יוצרים אינטליגנטיים, נעדר מהתחנפות, ומרתק מבחינה קולנועית. הוא מזמין פרשנות ומחשבה ולכן מעורר עניין לכל אורכו. ועל אף חולשותיו כסרט ראשון הוא ראוי ביותר וכולי תקווה שהסרט יראה אור מקרנה בארץ ושלפיד עובד כבר על סרטו הבא. אני אהיה שם.