מייקל ביי מיחזר קטעים מ"איילנד" ב"רובוטריקים 3"

את "רובוטריקים 3" לא ראיתי. אני גם לא מתכוון לראות. אבל הצפייה בסרט השני בסדרת החייזרים הרובוטיים זכורה לי כקשה במיוחד. לא רק בגלל חוסר-איכותו של הסרט, עליה נמאס לי להתלונן, אלא בעיקר בגלל הבזקים משונים שהתרחשו אצלי במהלכה. כאילו תמונות או רגעים מסויימים בסרט גירו איזה איזור בתת-המודע של המוח שלי וזעקו "ראית כבר את השוט הזה! אחד לאחד בסרט אחר!". אני מוכן להישבע שלפחות שבריר שניה אחד של מטוס קרב הממריא מנושאת מטוסים, נגנב כפי שהוא מהסרט "אהבה בשחקים" ("Top Gun") של טוני סקוט. ואז הושתל כמו שהוא בין הצילומים המכאיבים לעיניים של "רובוטריקים 2". אבל אין לי איך להוכיח זאת. לו רק מישהו היה אמיץ מספיק בכדי לצפות בסרט הזה שוב, ללקט את השוט המדובר ואז להשוות אותו לרגע ההוא בטופ-גאן. כך חשבתי לעצמי בתום ההקרנה ההיא, אך הסתפקתי בהסכמה נמרצת מצד כמה קולגות שאכן, השוט כנראה מוחזר. או לפחות מאוד מוכר. אבל לך תתווכח עם "הומאז'ים" בקולנוע שאחרי טרנטינו, או אפילו אחרי סרג'יו ליאונה. מה שלא ידעתי בזמנו, הוא שדווקא עם צאתו של הפרק השלישי בסאגת הרובוטריקים המטרידה, מישהו יגשים את משאלתי במלואה.

שימו לב לסרטון הבא. הוא מוכיח מעבר לכל צל של ספק שלפחות שני שוטים מסרטו של מייקל ביי, "איילנד" ("The Island", לא המשקה של חופי סיני), נלקחו ונשתלו ב…סרטו של מייקל ביי "רובוטריקים 3"! התמקדו ברגעים בהם המסך המפוצל, המציג למעלה את הסרט הישן יותר ולמטה את החדש, הופך לפתע לתמונת ראי.

אולי המילה "מיחזר" בכותרת הפוסט אינה מדוייקת, כי יש בה קונוטציה חיובית. אבל אין לי מילה יותר מתאימה ללקיחת חומר גלם אשר השתמשו בו פעם אחת ואז עשו לו שימוש חוזר. יוטיוב לימד אותי שזו ממש לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. בסרט הראשון בסדרת "רובוטריקים", נשתל שוט מתוך "פרל הארבור", גם הוא בבימוי מייקל ביי. הנה ההוכחות:

למה זה קורה?

כי האולפנים מאיצים עד מאוד בבמאים שנשכרו על-ידיהם לסיים את הסרט כמה שיותר מהר. לא משנה אם ייצא חרא – הרי ידוע שהקהל מטומטם ויאכל בהנאה כל זבל שיגישו לו, בתנאי שהוא מבוסס על מותג מוכר. והרי כולנו גדלנו על הסדרה המצויירת של "הרובוטריקים", אז אין סיבה שלא נרוץ לצפות בבמאי הטיפש בעולם מחרב לנו אותה ברעש גדול ובטון וחצי של CGI לא משובח במיוחד, כולל פיצוצים ומכוניות מתעופפות. אותו במאי שאינו רק חסר כישרון או הבנה בסיסית בקולנוע, אלא אף זורז לייצר סרט חדש בכל שנתיים (בין הרובוטריקים מ-2007 דרך 2009 ועד היום ישנם בדיוק שלושה סרטים). אך אין זה מספיק שהסרט יהיה חדש, הוא צריך להיות גם גדול ורב אתרי צילום ככל האפשר. ויש למקם באתרי הצילום הרבים דברים גדולים ככל האפשר. ואז לפוצץ אותם. לסרט השלישי יש 13 אתרי צילום, רובם המכריע אמנם בארה"ב אבל זו מדינה לא קטנה. מה גם שאחד נמצא בקמבודיה. ומכיוון שכל יום צילום עולה הרבה-מאוד-מלא-כסף, צריך לחסוך איפה שרק ניתן. אז מה יותר פשוט מאשר לצלם מכונית מתגלגלת ומתהפכת על כביש מהיר? למחזר צילום כזה בדיוק, מאיזה סרט אחר של מייקל ביי. אני ממש יכול לדמיין אותו אומר לעצמו: "מייקל, הרי כבר צילמת פעם שוט כזה! למה לא להשתמש בו שוב? הקהל הטיפש לא ירגיש ואתה הרי כל-כך יפה ומגניב!" וכך היה.

אותי לימדו שבהחלט אפשר לצלם סרט טוב בשנתיים. שנה לכתיבת תסריט, חצי שנה לעריכה ובין לבין ליהוק, לוקיישנים, צילומים וכו'. אני מנחש, על סמך תחושת בטן בלבד, שאת התסריט של "רובוטריקים 3" כתבו בתוך הרבה פחות משנה, שהצילומים נמשכו שבועות ארוכים מן הרגיל ושעבודת העריכה פחות או יותר הוכפלה בגלל כמות האפקטים המיוחדים ועבודת הסאונד המטורפת שנדרשו כדי לייצר את הרובוטריקים והשקרניקים. מה שלא משאיר למייקל ביי הרבה זמן להשלמות צילומים ומה שהוביל אותו לפתרון הנ"ל.

למה זה משנה?

אני מקווה מאוד שאתם לא שואלים ברצינות. גם אם לא מפריע לכם בתור קהל שלאנשים שמוכרים לכם את המוצר אין שום רצון לספק אתכם כצרכנים בשום רמה שהיא, כפי שכתבתי בשתי הפסקאות הקודמות, אתם עדיין צריכים להתרעם על-כך שמגישים לכם את אותה האשפה מלפני כמה שנים באריזה חדשה. אני לא מדבר על הומאז' או אפילו פלגיאט, אני מדבר כאן על לקחת חומר גלם מסרט א', לערוך אותו אל תוך סרט ב', לפזר נצנצים ואז להעז לקרוא לאותו סרט ב' – "חדש". גם אם מדובר בשניה וחצי, כמו במקרה הנ"ל, זה די מחליא אותי. תארו לעצמכם שאתם מגיעים למסעדה ומגלים שחלק מהמנה שלכם, זעיר עד בלתי מורגש, פשוט נלקח הישר מצלחתו של סועד אחד שלא סיים את המנה שלו. ועכשיו תשלמו בבקשה. לא מחיר מלא אלא מחיר מופקע, יש לציין, שהרי הסרט בתלת-מימד בלבד. אבל עשינו את זה בשבילכם. אנחנו רוצים רק את כאב הראש הטוב ביותר עבור הלקוחות שלנו.

הסיבה שבגללה הכל כל-כך לא בסדר בתמונה הזו, היא בדיוק אותו דדליין של סרט כל שנתיים. אני לא יכול לחשוב על שום סיטואציה אחרת שבה מייקל ביי, האיש שכל-כך אוהב לצלם דברים מתפוצצים, יעדיף למחזר צילום ישן של עצמו מאשר לצלם שוב מכוניות מתפוצצת. או מסוקים בשקיעה. האיש עשה קריירה מלצלם את אותו הסרט כל כמה שנים ואז לשנות לו את הכותרת (בתכלס, רוב הבמאים כאלה. אמירה בעייתית, אני יודע, אז לא ארחיב עליה את הדיבור). אם מייקל ביי הגיע למצב כזה, אם המייצג המובהק ביותר של כל מה שרע לי בקולנוע האמריקאי העכשווי אפילו לא מוכן לעשות את הקטע שלו שוב – אז אין עוד תקווה לקולנוע הגרוע. ועל ההשלכות של המצב על הקולנוע שאינו-גרוע, אני לא רוצה בכלל להתחיל לחשוב.

נ.ב.

יום הולדת שמח לארצות הברית של אמריקה. בברכת "America, Fuck Yeah " ו-"May God Help Us All".