"לאור היום", סקירה

בפסטיבל חיפה האחרון – אותו סיקרתי לבלוג הזה ממש – הוקרן סרט גרמני העונה לשם "השודד" (Der Rauber) שהוקרן באודיטוריום. התקציר בתכניית הפסטיבל לא ממש סיקרן אותי ולא זיהיתי שום שם מיוצרי הסרט, אבל כנראה שלא היה משהו יותר מעניין באותו הבוקר כי מצאתי את עצמי צופה בו.

ולמה אני מספר על סרט גרמני בשם "השודד" כמעט שנה לאחר שצפיתי בו? כי בעוד מהלך מפתיע של המפיצים, הסרט הזה קיבל מקום של כבוד בבתי הקולנוע של מדינת ישראל תחת השם "לאור היום" ואם אורון לא היה עושה לי את הקישור הזה בראש, גם לא הייתי מבין את זה בעצמי. אפילו הפוסטר נראה של סרט אחר (שתי הכרזות בהמשך, הישראלית ממש בשורה הבאה והבינלאומית בתחתית הפוסט, לשיפוטכם).

אבל אנחנו לא פה בשביל לשאול את עצמנו שאלות על עולם ההפצה של הסרטים בארץ. יום אחד כשאהיה מפיץ אוכל לנתח את מכלול התופעות המוזרות של מערכת ההפצה. אני באמת לא מבין מה נזכרו פתאום בסרט הזה שגם לא ממש עשה הדים ברחבי העולם או גרף יותר מדי פרסים משמעותיים, אבל כאמור זה לא מתפקידי או מענייני. אני פה כדי לספר לכם על הסרט למקרה שתתהו האם לצפות בו.

על אף שמו העברי והפוסטר המעורפל שנבחר לפרסמו, אין בסרט הזה נגיעה רומנטית כלשהי אם חשבתם. למעשה, אין בו רגשות בכלל. זה מה שהופך, בעיני, את "לאור היום" לסרט מצויין שככל שאני מהרהר בו יותר אני מבין את מעלותיו ואני מקווה שאנשים יגיבו כמוני.

לא ידעתי הרבה על הסרט בזמן שהחל. זכרתי משהו על סיפור אמיתי ועל שודד מפורסם בגרמניה. מכיוון שלא שמעתי עליו בשום מקור נוסף (בלוגים או פסטיבלים בין-לאומיים) פתרתי אותו כמין ממלא משבצת בפסטיבל. מסוג הסרטים שנמצאים שם כדי לעבות תוכנייה לטובת סרטים בעלי פרופיל גבוה יותר, וברוך השם פסטיבל חיפה מצליח בתחום הפרופילים הגדולים. רוצה לומר, לא נתתי יותר מדי קרדיט ל"לאור היום". סרטו של בנג'מין הייזנברג היה צריך לעבוד יותר חזק כדי להרשים אותי.
בהתחלה זה לא עבד בנינו. לא הבנתי לגמרי מה רוצים ממני. הדמות הראשית הייתה אטומה ונטולת כריזמה, פעולותיו היו לא ברורות והאוטיזם שהפגין כלפי העולם נראה כמו האוטיזם של יוצרי הסרט כלפי צופיהם. הרי איך אפשר להסחף לסרט שהגיבור שלו נשאר תעלומה סתומה?

ככל שהסרט התקדם הבנתי את טעותי. "לאור היום" הוא אינו סרט על אנטי-גיבור משולי החברה כמו שלמדנו להכיר ב"נהג מונית" או "עירום". הוא סרט הישרדות של דמות שאנחנו לא ממש רגילים לראות בקולנוע. הצפייה בסרט היא חוויה אנטרופולגית. "לאור היום" הוא סיפור הישרדות חייתי, כמעט כמו סרט טבע. הוא מתאר ביובש – ללא הצדקות וללא פרשנות – את מסלולו הפאטאלי של אדם שפועל רק על פי טבעו ויצריו ולמעשה נמצא במצב תמידי של הישרדות בעולם זר לו. יוצרי הסרט לא ביקשו ליצור דמות אמפטית של אדם במצוקה – לפחות כך הרגשתי – אלא לחקור קלינית אדם שפעולותיו שונות משל שאר האנשים המבוייתים. רטנברג השודד (בגילומו הנפלא של אנדריאס לאסט שככל הנראה גם הופיע ב"נקמה", המועמד האוסטרי לאוסקר 2008 ו"מינכן" של שפילברג) מנסה לשרוד את את העולם שלנו לפי הטבע שלו, ואין לו ברירה אחרת. המהלך הנפלא של הסרט הוא שבאופן לא מורגש גם הצופה הופך לפעיל ומצליח להבין, גם אם באופן לא לחלוטין מודע, את צרכיו האינסטקטיבים של רטנברג ממש כמו שעוקבים אחרי חיה בנשיונאל ג'אוגרפיק. צופה לא ישפוט את החיה על פי אמות המוסר של האדם המודרני הנאור. צפייה ב"לאור היום" זהה בהקשר הזה.

חלקו השני של הסרט כבר מתעסק פחות בדמות שלמדנו לקבל והופך למותחן פר-אקסלנס. גם בהקשר הזה הסרט מצטיין ואפילו משתפר. האווירה הדלה שאפיינה את הסרט עד כה מתפוגגת לסצינות מרדף מרשימות ולעיתים מורטות עצבים.

אם הייתי צופה בסרט לבדי הייתי מסתייג וממליץ את הצפייה בו לאנשים שמחפשים קולנוע קצת אחר. עם זאת, ההנאה שהפיקו מהסרט אמי וסבתי, עמן צפיתי בסרט, יכולה להעיד על כך שהסרט עובד גם ברמה הדרמטית והקולנועית ולא רק… האקדמית, נקרא לזה. למקרה שתהיתם.