"הערת שוליים", סקירה

אולי לפני הסקירה המאוד מפרגנת אבל מעט מסוייגת שלי על "הערת שוליים", אבהיר מעט את היחס שלי אל הקולנוע של הבמאי/תסריטאי יוסף סידר. כפי שתקראו למטה, אני חושב שהנוכחי הוא המרשים מכולם, אבל יש לי בעיה רצינית של חיבור רגשי איתו, כמו עם יתר הסרטים. מדובר בקולנוען שאני בעיקר מעריך, בטח אחרי הסרט הזה, אבל לא יכול להגיד בפה מלא שאני אוהב. וזה מוזר. סידר עונה בדיוק לציפיות שלי מבמאי קולנוע שאפשר להתחבר אליו. ראשית, קצב העבודה שלו חביב עליי. הבנאדם עובד. סרט כל שלוש-ארבע שנים זה כל-כך נכון בעיניי. מצד אחד, מספיק זמן להשקיע את כל כולך בכל יצירה. מאידך, זמן קצר דיו בכדי שלא תישכח לגמרי בין סרט לסרט. היצירות של סידר מרגישות מאוד אישיות, עד כי נדמה שהוא תולש חלקים מעצמו ומקרין על המסך. אבל אני פשוט לא מצליח להתחבר לזה באמת. גם "בופור" היה מרשים בעיניי, אבל מרגיז לא פחות. "מדורת השבט" הוא כנראה הסרט שלו שאני הכי מחבב, למרות (או אולי בזכות?) המגרעות. את "ההסדר" ראיתי שוב לפני כמה זמן והוא הרגיש לי כמעט מיושן, עם אקי אבני, עידן אלתרמן וטינקרבל בתפקידים הראשיים. מצד שני, החצי השני שלו נותר מעולה ובהתחשב בשנת היציאה שלו (2000) ובעובדה שזהו סרט הביכורים של הבמאי, אני שב ומפרגן לו. הלוואי שהייתי יכול לעשות יותר מזה. אבל תשכחו לרגע את הפילמוגרפיה של סידר – "הערת שוליים" זו אופרה אחרת לגמרי, אפילו אם היא נשמעת אותו הדבר. ומדובר בחתיכת אופרה וירטואוזית.

מעטים הם הסרטים שאפשר להצמיד להם את הכותרת "סרט חשוב". הקלות בה היא נובעת מעצמה במקרה של סרטו הרביעי של יוסף סידר, היא נדירה אף יותר. איזה סרט אדיר ואיזה הישג קולוסאלי. ניצחון קולנועי עצום. התחושה הנסוכה בסיום הצפייה, אין לטעות בה. עבורי, הייתה זו ההרגשה שחזיתי במאורע היסטורי בתולדות הקולנוע הישראלי. חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון הבחין בכך אף הוא והעניק לסידר את פרס התסריט הטוב ביותר. הסרט אכן מרשים, מוקפד ושם דגש בפרטים הקטנים, כיאה לסרט העוסק בחקר התלמוד. הוא אף מתקרא " *) הערת שוליים", כך עם הכוכבית והסוגר. וכמה שהוא מרגיש יותר כביר, כך גדלה התמיהה לגביי היעדר רגשות אותנטיים כלפיו, למשהו מעבר לכבוד והערכה.

הסיפור מתרחש במסדרונות האקדמיה הלאומית למדעי הרוח בירושלים, בעיקר באתרים כמו הספריה הלאומית, מוזיאון ישראל, או האוניברסיטה העברית. במרכזו ניצבים שני חוקרי תלמוד המייצגים שתי גישות שונות. פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) עסוק כבר שלושים שנה במחקר קפדני ודקדקני, שלא ממש מעניין איש מלבדו. אבל כולם מסכימים שמדובר במחקר חשוב. לעומתו, פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), מתווך בין עולם האקדמיה לקהל הרחב ונחשב פופולרי הן בקרב הציבור והן בקרב עמיתיו האקדמאים. התחרות המרה בין שני הגבירים מתגמדת לעומת היחסים המורכבים שלהם, כאב ובנו. וכאשר ערכי התא המשפחתי מתנגשים עם בחירות שנעשו בעולם האקדמיה, מגיע העימות.

אבל הסיפור אינו העיקר. זו הדרך בה בוחר היוצר לספר אותו שהופכת את "הערת שוליים" לאירוע קולנועי יוצא דופן. גם פרס התסריט שהוענק לו בקאן מתייחס יותר אל מלאכתו של סידר כמספר סיפורים, מאשר מבליט את התסריט כאלמנט הדומיננטי בסרט. שכן "הערת שוליים" הוא הכל חוץ מסיפור מומחז. העוצמה הקולנועית שלו מסחררת, מטלטלת ומבלבלת ממש. צילום פשוט פנומנאלי, כהרגלו של ירון שרף (“שבעה”), פסקול בומבסטי של עמית פוזננסקי ואחת מעבודות העריכה המשובחות בקריירה הענפה של עינת גלזר-זרחין. תחת ניצוחו הבטוח של סידר, שיודע בדיוק מה הוא רוצה מכל פריים ומכל שביב סאונד, מתקבל אופן שאין שני לו בו בחר היוצר לספר את הסיפור, הייחודי בפני עצמו.

זהו הסרט המשוכלל ביותר מבחינת בניית תסריט והחלטות בימוי, בכל הקריירה מעוררת ההתפעלות של יוסף סידר, יוצר שמבין דבר או שניים בהיסטוריה הקולנוע הישראלי החדש. הוא היה שם בשנת 2000 עם "ההסדר", בשנה בה החל הגל הנוכחי. הוא אחראי לאחד הסרטים היפים והמעצבים בז'אנר הפופולרי של הדרמה המשפחתית, הלא הוא "מדורת השבט". והוא היה מועמד לאוסקר אחרי הפסקה של רבע מאה בה ישראל נעדרה מן התחרות האמריקאית. "בופור", שהיה גם הראשון מסרטי המלחמה הישראלים החדשים, פרץ את הסכר לישראלים הבאים אחריו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. סרטו הנוכחי, והמפעים מכולם, ודאי ייכתב גם הוא בדברי הימים של הקולנוע הישראלי. השאלה היחידה היא מה ייכתב שם, והתשובה תהיה – אין לי מושג, אבל בטוח שהמשפט יסתיים בסימן שאלה.

לא רק בגזרה העלילתית מותיר הסרט את צופיו עם יותר שאלות מתשובות. לאחר שמתפוגג האדרנלין של הצפייה הראשונה, מתחילות תהיות לגביי אותם אלמנטים שנראו נשגבים. האם שימוש יתר במוזיקה, טריקים לא תמיד ברורים של עריכה וזגזוג בין סגנונות הופכים סרט לחשוב? האם הקרנת שקופיות, השלכת טקסט על המסך, או חלוקת הסרט לפרקים הם אלמנטים של קולנוע חדשני?

אין ספק, מדובר בסרט מבלבל וגם מבולבל. זו קומדיה שלא צוחקים בה ותעלומת מתח חסרת פתרון. עוד בתחילתו, הוא מתעתע בצופיו בנוגע לסוגיית זהות גיבור הסרט. ממש כשם ששתי הדמויות המרכזיות בו "מתקוטטות על פירורי ההוקרה שמעניק התחום האיזוטרי שלהן", כמאמר התקציר הרשמי, כך הן רבות על הבכורה, על הזכות להוביל את הסרט ולהיות מושאו האמיתי. למעשה, ניתן לקבוע כי הדמות הראשית היא פרופסור א. שקולניק, פרסונה המקפלת בתוכה את האב והבן גם יחד ובעצם מניעה את העלילה. מפאת ספויילרים לא אחשוף יותר, אבל מי שראה את הסרט ודאי יסכים שסצינת הפתיחה ובודאי שהמאורע המחולל, נשענים על כך.

בנקודה זו מתחבר הסרט היטב אל סרטו הקודם של הבמאי. מוטיב "אבות ובנים" ממשיך הלאה מ"בופור” וזוכה להיות הקונפליקט המרכזי של “הערת שוליים”. לא רק אליעזר מול בנו אוריאל, במאבק בין שתי השקפות עולם, אלא גם אוריאל מול בנו, יוש (דניאל מרקוביץ'). אוריאל תוהה כל הזמן על הקשר בינו ובין אביו, מנסה לפענח את האיש כאילו היה סוגיה תלמודית. הוא מוכן להקריב מעצמו למענו, אבל רק אם אין מדובר בסיכון אמיתי. מאידך, את התנהגותו שלו כלפיי בנו הוא לא מנסה לנתח ושוגה לפחות כמו אותן הטעויות שעשה אביו איתו, אם לא יותר.

בראבא המאופק והמעט מטריד, פשוט מבריק בתפקיד אליעזר שקולניק. הוא משחק בעיקר עם העפעפיים ובעזרת הרטטת אצבעו המורה והוא מספר סיפורים שלמים ומעביר תחושות מורכבות בפנים חתומות ובאופן מעורר השתאות. מלבד קטע אחד בראבאי טיפוסי, כל השאר הם מופת של איפוק, מה שחייב להקנות לו את פרס אופיר. רצוי כאן ועכשיו. יתר חבריו לקאסט עושים גם הם עבודה נהדרת, אך הראויים ביותר לציון הם יובל שרף שמסנוורת בסצינה היחידה שלה בסרט, כעיתונאית מראיינת, ומיכה לוינסון בתור פרופסור גרוסמן חמור הסבר. אין זה אומר שעלמה זק, עליזה רוזן, נבו קמחי וגם ליאור אשכנזי, אינם ליהוקים מוצלחים ואף מדוייקים למדי ברוב המקרים.

את הישגיו, או אפילו את הצורה בה יתקבל "הערת שוליים" בקרב הציבור בארץ, אין לחזות. אבל דבר אחד כבר ברור – זהו סרט שמבקש, אפילו דורש, שידברו עליו. שיהגו בו, יחפרו ויתפלפלו. בקיצור, סרט תלמודי לתפארת. לכן, צפייה שנייה היא בגדר המלצה חמה, כדי לסדר את הראש ולראות דברים אחרת. אבל בסופו של דבר, זהו סרט שממש כשם שקל להעריך אותו ואת גדולתו, כך קשה לאהוב אותו ולהתרגש ממנו באמת. שוב, קצת כמו שיעור תלמוד, אם תסלחו לי על ההשוואה.