מל גיבסון ואני

למל גיבסון יוצא סרט חדש ואני שמח. אני שמח ממש כפי ששמחתי עת יצא "על סף תהום" ("Edge of Darkness") או איך שלא קראו למותחן הסביר מינוס בשנה שעברה. זה נכון שיש מקום להניח שהסרט הנוכחי, "החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver"), יהיה פושר במקרה הטוב כמו כל הדברים שעשה מאז "פייבאק" ("Payback"). מה גם שהטריילר נראה כמו משהו שנזנח עוד בשנות התשעים, בימי הנשיא בוש האב, אבל ניחא. לצערי, הרבה אנשים לא חשים כך כמוני לגבי מל גיבסון, מסיבות ידועות.
אז למל גיבסון יש סרט חדש ואני, אור סיגולי, סטודנט לקולנוע במדינת עולם שלישית, יוצא להגנתו.

כשהייתי בן 12 נסעתי לבדי באוטובוס בין-עירוני לראות את "לב אמיץ" ("Braveheart"). הסרט בדיוק יצא וזה היה עוד לפני מבול האוסקרים שנפל עליו. התיישבתי ברב-מור 5 בלב המפרץ בחיפה, יער סקוטי ריצד על המסך ותוך שלוש דקות עף לי המוח. לא מצמצתי. זאת הייתה אחת מחוויות הקולנועיות הכי משמעותיות של ראשית התהוותי.
בין "נשק קטלני" לאוסקרים היו גם "טקילה סנרייז" ("Tequila Sunrise") ו-"מווריק" ("Maverick"). אחר כך היו תפקידים משובחים ב"כופר" ("Ransom"), "תאוריית הקשר" ("Conspiracy Theory") וכמובן הניאו-נואר הנפלא שלא ראיתם "פייבאק", שהוא המלצה חמה מאוד.
ואתם יודעים מה, יש אפילו כמה דברים ממש מוצלחים ב"הפסיון של ישו" ("The Passion of the Christ"), שעובדת החרמתו בארץ היא אחד הדברים הכי מדאיגים שקרו כאן בהקשר תרבותי אי פעם.

אבל, כן, קשה לנתק מגיבסון השחקן את הפאדיחה שהיא גיבסון האדם. העניין הוא כזה – כל מי שמשתמש באלימות, כנגד משפחתו וכנגד זרים, מקומו בכלא או לפחות באיזה מוסד שיקומי. וצריך להוקיע את זה בכל דרך. אבל מי שעף על גיבסון בגלל בעיות השליטה שלו, צריך גם להפסיק לראות סרטים של שון פן, לא לשלם כרטיס על שום דבר שכריסטיאן בייל מופיע בו ולהפסיק להוריד פרקים של "30 רוק" כי גם אלק בולדוויין הוא לא בדיוק דובר הפציפיזם העולמי. לו הרשימה הייתה מסתיימת באלה, המצב היה טוב. אם החוקה האמריקנית מסרבת להכניס אותם לכלא ונותנת להם להשתתף בסרטים, אז זו בעיה שלהם.
ובנוגע לאנטישמיות – שוב, לא שצריך לקבל מישהו ששונא אנשים בגלל הדת שהם נולדו בה. זה בכלל לא נתפס אצלי כמשהו רציונלי. וכן, זו התנהגות של אפס. אבל תאכלס, ואני לא מתכוון להתנצל על זה, באירועים כמו פרשת הקברים של בית החולים הזה באשקלון, גם אני הרגשתי קצת אנטישמי. אבל עזבו אותי עכשיו – אם היינו מתחילים לספור את כל האמנים שלא חושבים שהיהודים הם העם הנבחר, לא באמת נצא מזה.

ושוב, לא כל מה שגיבסון נגע בו הוא איזושהי צפיית חובה. היו שם "סיינס" ("Signs"), "מה נשים רוצות" ("What Women Want") ו-"חיילים היינו" ("We Were Soldiers") שהמילים 'נצחון' ו-'קולנועי' לא ממש חלות עליהן. ואלוהים, שמישהו בבקשה יעשה לי איזה "שמש נצחית" ויגרום לי לשכוח את מה שהוא עשה עם ה"המלט" שלו. אבל וואלה, בסדר. אי אפשר לנצח כל הזמן. וכמה ש"על סף תהום" הוא סרט זניח, גיבסון בהחלט מצדיק את הצפייה בו.

ומה בקשר לבחור הזה? אותו אתם בטוח אוהבים. גיבסון כוואלאס מתוך "לב אמיץ"

מל גיבסון הוא כנראה בן אדם נוראי. זה לא שאני יודע זאת בוודאות, כי לצערי הוא לא חבר שלי בפייסבוק ואני בעיקר ניזון מהזבל הצהוב שכולנו ניזונים ממנו, אבל בוא נזרום עם הקונספט. אז אוקיי, אני לא אשתתף בערב התרמה למענו וכנראה לא אצביע בעדו לפרס ישראל. אבל כשאני חושב על מל גיבסון אני לא חושב על תמונות המעצר שלו או על ההתבטאויות המביכות ליד כל מכשיר הקלטה בסביבה. אני חושב על מרטין ריגס, וויליאם וואלאס, מד-מקס רוקאטנסקי ופורטר, בין היתר. ולמי שנתן לי במתנה את הדמויות האלו אני תמיד אזכור חסד נעורים, ולו רק בגלל שקשה לי לדמיין את שנותיי הראשונות כצופה קולנוע בלעדיו.