כיצד משנות הרשתות החברתיות את פני ביקורת הקולנוע

אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה, "עץ החיים" ("The Tree of Life"), חגג את הקרנתו השבוע בפסטיבל קאן. זהו סרטו החמישי של הבמאי טרנס מאליק ("ימים ברקיע", "הקו האדום") בכיכובם של בראד פיט ושון פן. כמו כל הפרויקטים של מאליק עד כה, ענייני ההפקה נשמרו בסודיות מוחלטת מלבד כמה תמונות ששוחררו באופן מדוד לרשת. הדבר, כמובן, יצר ציפיות גדולות יותר ויש שיגידו גדולות מדי. הסקרנות שעורר הסרט הפך אותו לאירוע המצופה ביותר בפסטיבל קאן.

כאשר הסתיימה הקרנת הסרט בפסטיבל, תוך שניות מעטות נשמעו קריאות בוז מצד הקהל. תגובת הנגד לא איחרה להגיע וגל של מחיאות כפיים שטף את האולם, אולי כדי להביע תמיכה בסרט ואולי כדי למחות על הביזיון של שריקות הבוז. עוד לפני תום כתוביות הסיום הוצף הטוויטר בהתרשמויות קצרות ומהירות על איכות הסרט.

אמנם יעברו כמה שבועות עד שהסרט יצא להקרנות מסחריות בבית הקולנוע בבריטניה וארצות הברית, אבל מהיכרות עם הקולנוע של מאליק אפשר להסיק שמדובר ביצירה פואטית ומהורהרת שנוגדת את כללי הנראטיב והעלילה הרגילים. מבקרת קולנוע אחת מיהרה לעשות השוואה בינו לבין "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק כך שבין אם הסרט מצטיין ובין אם לא, בוודאי שיהיה זה מסוג הסרטים שזמן התגובה של הצופה הממוצע אליהם ארוך מהרגיל. מסוג הסרטים שמבקשים זמן לעכל ולהבין. בטח שיותר זמן ממה שלוקח להפעיל את חשבון הטוויטר.

ביקורות קולנוע למעשה אמורות לשרת שני דברים: האחד, לפתח דיון. לעמוד על יתרונותיו וחסרונותיו של הסרט, לכתוב מה לדעת המבקר עומד מאחורי יצירתו של הבמאי ולהעלות את השיח הקולנועי מדרגה. בצרפת של שנות החמישים חבורת "מחברות הקולנוע" המיתולוגית עשתה בדיוק את זה. בארץ כיום אמונים מבקרים כמו מאיר שניצר ואורי קליין על סוג הביקורת הזה. החשיבות השנייה של ביקורות הקולנוע היא לעשות סדר בראש ובעיניים. בחירת סרט עלולה להיות קשה ומבלבלת עם כמות הסרטים בחוץ ולכן צריך מישהו או משהו שידרג את הסרטים שבחוץ ועל המלצותיו יסתמך. ביקורות הכוכבים של מדורי סוף השבוע בדרך כלל משרתים זאת.

כמו כל דבר אחר, האינטרנט שינה גם את עולם הביקורת. היום לא צריך שום יכולת מיוחדת כדי להיות מבקר קולנוע פופולארי, מלבד מקלדת. עם כמות הבלוגים שבמרחב הוירטואלי כל אחד יכול לפרסם את דעתו על סרט כמה דקות מתום הצפייה. היתרון של המהפכה הזו היא שהביקורת עברה לידיהם של כל צופי הקולנוע, אלו שאינם תמיד מתחום האקדמיה או העיתונאות שלעיתים נחשדים ביתר "ניתוחיות" או סנוביזם (דמות המבקר הקלאסית הזו הונצחה באופן כמעט מושלם בסרט "רטטוי" של פיקסאר). החיסרון הוא… ובכן, בדיוק אותו דבר.

הטוויטר ושאר הרשתות החברתיות הפכו זאת לאינסטינקטיבי עוד יותר. בסוף ההקרנה אפשר בקלות לשלוף את הסמארטפון ולשתף את העולם בחווייתך הראשונית והמהירה עוד לפני שעזבת את מתחם בית הקולנוע. בזמן שביקורות הקולנוע של העיתונות (הכתובה והרשתית) נכתבות ונערכות זמן מה לאחר הצפייה, כאשר לכותב הייתה את הפריבילגיה להרהר על הטוב והרע של הסרט, הטוויטר מבטל זאת ומאפשר לפרסם לקהל משתמשים גדול מה דעת הצופה, בשנייה זו ממש.

עוד לפני "עץ החיים" ראינו את הדיסוננס בין התגובה הטוויטרית והביקורות המפורטות. לאחר הקרנת "היפייפיה הנרדמת" ("Sleeping Beauty") ו-"הערת שוליים" של יוסי סידר בפסטיבל קאן עלו לרשת במהירות תגובות שאינן מחמיאות ברובן. כעבור כמה שעות התפרסמו ביקורות הקולנוע הראשונות והפלא ופלא התגובות היו מתונות יותר, לעיתים ממש מאותם המבקרים. האם אפשרי שבזמן בין תום הצפייה לבין שלב כתיבת הביקורת השתנה משהו במחשבה על הסרט שזה עתה הוקרן? ואולי בכלל החוויה המיידית היא בעצם שקובעת את טיב הסרט?

כיום הצורך להביא את הסקופ הוא כבר לא נחלתם ושאיפתם הבלעדית של חברות התקשורת. היכולת להיות הראשון שמביא את הבשורה נמצאת בתחום היכולת של כל צופה קולנוע על מחשב נייד, וזה סביר להניח מה שגרם לגל הציוצים על "עץ החיים". כמעט כל מבקר קולנוע בעולם פתח לעצמו חשבון טוויטר ועכשיו גם הוא יכול להיות הראשון שיביא את הסקופ לעוקביו. "אני הייתי ב'עץ החיים' לפני כולכם וזה מה שיש לי להגיד עליו".

אחוז גדול מהסרטים המשתחררים לבתי הקולנוע זקוקים לביקורות כדי להצליח. נכון, לא כולם. סרטי "דמדומים" יכניסו סכומי כסף משוגעים גם בלי ציון תשע בסולם אורשר. אבל הרוב תלויים בתגובת המבקרים כדי להביא קהל, ואם זה בפסטיבלים עולמיים, גם כדי למצוא מפיץ. ישנם סרטים שלולא תמיכה ביקורתית נרחבת מאחוריהם סביר שלא היו זוכים לאור מקרנה. "מטען הכאב", זוכה האוסקר של 2009, ו-"קר עד העצם" הן דוגמאות המובהקת לכך. אחרי המפלה שהיווה הקיץ האחרון בהוליווד, כאשר פרויקטים שהם "חסיני מבקרים" כגון עיבודים למשחקי וידאו, סרטי קומיקס וסרטי המשך (כמו "הנסיך הפרסי" ו"סקס והעיר הגדולה 2") נכשלו כישלון מוחץ בקופות, ברור יותר מתמיד שסרט צריך הרבה יותר מבסיס בשביל להצליח. הוא צריך את הביקורות ואת קונספט ה"פה לאוזן" – כלומר, אנשים שיצאו מהסרט והמליצו לחבריהם וכן הלאה. ב-2011 הפה לאוזן כבר איננו בשיחות ברזייה במשרד אלא בתוך רובריקות מקוונות של הרשתות החברתיות. בשנים האחרונות ראינו את "מחוז 9" ו-"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" צוברים באזז ומנצחים בקופות בעקבות התעניינות וריאלית ברשת. לא פעם אחת מדביקה משם ההתלהבות גם את עולם הביקורת – "מחוז 9" זכה למעומדות לפרס הסרט באוסקר ו"בדרך לחתונה" זכה בפרס גלובוס הזהב לקומדיה הטובה ביותר.

הדבר אקוטי עוד יותר כאשר הדבר נוגע לסרטים שאינם תוצרת האולפנים האמריקאיים ואין להם את יכולת יחסי הציבור של פרוייקט הוליוודי ממוצע. כמו כן הם סובלים מנתוני פתיחה חלשים יותר בעקבות מחסום השפה או חוסר בשחקנים מפורסמים. סרט פסטיבלים קטן יכול להיעלם במהירות מפני שאף מגזין לא יפנה לו מקום מפאת חוסר עניין הציבור, אך באינטרנט, כשעניין הציבור הוא דבר נזיל, רצף של ביקורות בבלוגים, ציוצים ואיזכורים בפייסבוק יכול להפוך סרטים נטולי פרופיל כמו "ממלכת החיות" האוסטרלי, "קאטפיש" התיעודי ו-"הכניסו את האדם הנכון" השבדי לשיחת היום במקרה הרע והצלחה קופתית במקרה הטוב.

בדרך מלהיות "שיחת היום" של פסטיבל קאן 2011 ל"זה כל-כך שבוע שעבר"? טילדה סווינטון מתוך הסרט עם הביקורות-אינסטנט הכי חיוביות עד כה - "We Need to Talk About Kevin" של לין ראמזי

המהירות בה מתפרסמות ביקורות גם יכולה ליצור אפקט שונה. לאחרונה ראינו כמה סרטים שזכו בביקורות נלהבות על בסיס ההתרשמות הראשונית מהם. "אוואטר", "ברבור שחור" ו"נאום המלך" הם כמה מהם. התגובה הראשונית לסרטים האלו הייתה מהחיוביות של הזמן החולף. הקהל, המבקרים והטוויטרים העידו על חוויה מאוד חזקה ומאוד מרגשת לסרטים האלו, אך עם חלוף החודשים דעכה ההתלהבות הכללית מהם.

בין אם הם סרטים טובים או לא, יצירות כמו "עץ החיים" או "הרשת החברתית" ו"סרט לבן" לפניו, הם סרטים שמצריכים התבוננות קצת יותר עמוקה מרשמי הצפייה הראשונית לפני שדינם נחרץ לכאן או לכאן.

הטוויטר והסטטוסים בפייסבוק הביאו לשינוי מרענן וקיצוני בדרך בה מפורסמות ביקורות הסרטים כיום. המיידיות והדמוקרטיות של המדיה הזו שינתה את הדרך בה אנשים צורכים את האינפורמציה שלהם על הסרטים סביבם. אך כמו שריקות הבוז ומחיאות הכפיים שלאחריהן ב"עץ החיים", סרטים רבים דינם נחרץ הרבה לפני שניתנה להם ההזדמנות. ביקורות הקולנוע בכל מקום הפכו לקצרות ומהודקות יותר והשיח הקולנועי רודד לציוץ.

הטקסט הנ"ל פורסם גם בעכבר העיר אונליין.