כיצד השפיע "רשימת שינדלר" על סרטי השואה ההוליוודיים

שנת 1993 הייתה נקודת מפנה ביחסה של הוליווד לשואה. עם צאת סרטו המונומנטאלי של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר" הופיעה לראשונה שואת יהודי אירופה במרכזו של סרט עלילתי רב תקציב. עד כה הוליווד התעסקה בעיקר במלחמת העולם השנייה ולא נכנסה אל תוך התופת ("12 הנועזים"), וגם כאשר התייחסה אליה עשתה זאת בצורת פלאשבקים ("בחירתה של סופי") או כאירוע שקרה בעבר ("משפטי נירנברג"). "רשימת שינדלר" לא רק שסבב כולו סביב גורלם של היהודים בזמן השואה לאורך כל 195 הדקות של הסרט, אלא גם סחף אחריו את הקהל והמבקרים והפך בין רגע לקלאסיקה.

אך בשונה מהצלחות אחרות בהוליווד, תעשיית הסרטים האמריקנית לא מיהרה לחזור אל הנושא – כנראה האירוע המשמעותי ביותר במאה הקודמת – והמשיכה לעסוק בשואה רק כסיפורי רקע לסרטים אחרים. בזמן שתעשיית הסרטים האירופאית פקדה את שואת היהודים מספר פעמים ("הסוד", "הפסנתרן", "טוב"), הוליווד לא יצרה אפילו סרט אחד שהתעסק ישירות בשואה מלבד שתי קופדרוקציות זניחות: "אדם בן כלב" (ארה"ב-גרמניה-ישראל) ו"הנער בחליפת הפסים" (ארה"ב-בריטניה) והדיחה את סיפורי ההישרדות והזוועות אל הקולנוע התיעודי ועולם הטלוויזיה.

אחד האסקפטים החשובים יותר ב"שינדלר" היא הבחירה של שפילברג וצלמו יאנוש קאמינסקי לצלם את אפוס השואה שלהם בשחור-לבן, החלטה וצאת דופן בנוף הקולנוע האמריקני המסחרי. בחירה להביא סרט נטול צבע למסך הקולנוע פירושה איבוד כמה אלפי צופים שלא יטרחו להושיב את עצמם כמה שעות מול סרט שאינו צבעוני. ההחלטה האמיצה ודאי נבעה מכמה סיבות. המרכזית היא כנראה הרצון של היוצרים להביא אותנטיות לסרט. הרי בזיכרון הקולקטיבי השואה היא בשחור-לבן דהוי (על אף שכבר בזמן עליית הנאציזם גרמניה כבר פיתחה צילום בצבע ובארכיונים ישנם מספרי גלגלי פילם המתארים את פגישותיהם של צמרת המפלגה הנאצית בצבע) ולכן טבעי יהיה שכדי להדגיש את הריאליזם שהסרט שואף אליו ישוחזרו האימג'ים המצמררים בדיוק כפי שנטבעו בתודעה. בנוסף, נגיעות הצבע הבודדות בתוך הפריימים של "שינדלר" מעידות על כך שהמחשבה מאחורי הבחירה הצילומית הייתה מעבר לצורך בריאליזם חריף. מחשבה, לצערנו, שכיום נחשפת כאגרסיבית וילדותית למדי.

המהירות בה השתנתה הטכנולוגיה מאז תחילת שנות התשעים שינתה את תפיסת השחור-לבן כמייצרת ריאליזם. שלא כמו אז, כיום צילום בשחור-לבן אינו מעיד כלל וכלל על שיחזור אמין של אירוע אמיתי. את המוסכמה הזאת החליף הצילום "המלוכלך", זה של מצלמה פלואידית ורועדת המביאה פריימים מטושטשים ומרצדים (דוגמאות מידיות הן "הילדים של מחר" ו"טיסה 93"), מהסוג שנקלט במצלמות וידאו קטנות או טלפונים ניידים ועושה את דרכו כהרף עין לאתרי האינטרנט.

בתחילת האלף החדש צילום בשחור-לבן מעיד על התרפקות נוסטלגית ורוב הזמן משמש כאמירה רפלקסיבית לעולם ישן ורומנטי יותר, כפי שנעשה בבחירות הסגנוניות של "סלבריטי", "האיש שלא היה שם" או "לילה טוב ובהצלחה", בין היתר. אך עם זאת, הוליווד, כאשר ניגשת לטפל בשואה במסגרת הדרמה, חוזרת שוב אל השחור-לבן.

"אדם בן כלב", סרטו של פול שרדר על פי ספרו של יורם קניוק, מתאר את חוויות הגיבור במחנה ההשמדה בצילום שחור-לבן על אף שהווה העלילה מצולם בצבע. באותו אופן נפתח גם סרט האקשן הפרטיזאני של אדוארד זוויק "התנגדות". הסרט מתחיל בצילומי פסבד-ארכיון המביאים את רדיפת היהודים באירופה, ואז, כאשר הסרט מקבל את צביונו ההירואי והז'אנריסטי, נצבע הפריים בצבעים.

אפילו בפרויקטים שמשתמשים בשואה ובנאציזם כאלגוריה למצבה של האומה האמריקנית – כמו "אמריקה איקס" ו"המאמין" שנעשו במסגרות חוץ-אולפניות – ישנם חלקים רבים ומשמעותיים המצולמים בשחור-לבן. דוגמא נוספת היא "הגרמני הטוב" של סטיבן סודרברג המצולם כולו בשחור-לבן והוא כולו מחווה קיצונית לפילם-נוארים קלאסיים פוסט מלחמת העולם השנייה כגון "האיש השלישי".

נדמה כאילו ההחלטה הסגנונית להעביר את השואה בשחור-לבן היא עדיין תוצר של פחדה של הוליווד לגעת בנושא ומשמשת כריכוך של הנושא.

שבעים שנה לאחר מכן, כאשר ניצולי שואה עדיין בין החיים ועדויות נוספות מתווספות למארג המצמרר הזה, פצעי האנושות טרם הגלידו ושואת היהודים היא דבר מה שעדיין עולם הקולנוע האמריקני מפחד לגעת בו בין אם מהזהירות בלהתעסק בנושא כה רגיש ויותר מכך החשש מכישלון קופתי. סרטי שואה אינם בלוק-באסטרים וחלק נכבד מהם מוצא את דרכו הישר לספריות הדי.וי.די. ובזמן שמלחמת העולם השנייה בקולנוע האמריקני זוכה אפילו לפארודיות (מ"סודי ביותר" ועד "ממזרים חסרי כבוד"), השואה נשארת בשולי ז'אנר המתח והפעולה ("אקס-מן", "תלמיד מצטיין מדי", "שאטר איילנד").

הנאצים בקולנוע האמריקני עדיין נתפסים כרוע האולטימטיבי, שלא נאמר הלא אנושי ולכן לפני שהם מקבלים טיפול הולם – כפי שעשה שפילברג בסרטו – הם הופכים בידי יוצרי הקולנוע לקריקטורות של רשע נטולי אנושיות או עומק – האנס לנדה של "ממזרים חסרי כבוד", סזל מ"איש המרתון" ומונט מ"בארטון פינק" הן דוגמאות מידיות – או של כסילים מוחלטים כדוגמת "המפיקים" או "האחים בלוז". הנאצים, על מוסריותם ופועליהם, עדיין מתקשים לקבל טיפול "ריאליסטי" מהקולנוע ההוליוודי, כזה שמנסה להתייחס לנושא ברגישות ובכבוד.

יכול להיות גם שהסיבה למספר הקטן של סרטי שואה טמונה בחוסר ההרואיות של הנושא. סיפורי השואה סובבים סביב עם נרדף ומדוכא. לא מהסוג שמייצר גיבורים. שפילברג נאלץ להכניס לסרט השואה שלו את דמותו של גרמני ארי רב כריזמה, כדי להריץ את עלילת סרטו. בשביל "התנגדות", הבמאי זוויק הלך עד לג'יימס בונד (דניאל קרייג) כדי ללהק את דמותו של טוביה ביילסקי, מנהיג הפרטיזנים. בשואה היו יותר קורבנות מגיבורים וגם סופים טובים אינם ממש בנמצא.

סליחה על איכות התמונה, אבל זהו ווילם דפו מתוך "אדם בן כלב"

אפשרי גם שאמריקה אינה מרגישה שהשואה היא חלק ממשהו שבו היא אמורה להתעסק. אמנם הוליווד מנוהלת על ידי יהודים, אבל האומה האמריקנית לא. מבחינת האמריקנים הסיפור החל בפרל הארבור – האירוע שהכניס את ארה"ב למלחמה – וכל מה שקרה לפני כן בכמה מדינות אירופאיות אינו משהו מעניין מספיק. יכול להיות שאולי גם רגשות אשם על כך שהממשל האמריקני ידע על זוועות הנאצים אך לא פעל בנושא, מייצרים צורך להשאיר את השואה בצד.

אולי עקב כך, כאשר יוצרים מחוץ להוליווד מחליטים להביא את השואה לקדמת הבמה, הקהל האמריקני (שלא נאמר אנשי האקדמיה הבוחרים את זוכי האוסקר) ממהר לחבק ולאמץ את הסרט כאילו היה שלו. כך יצא שרוברטו בניני הפך לשחקן הראשון שזכה באוסקר על תפקיד ראשי שאינו דובר אנגלית בזכות סרטו "החיים יפים" ורומן פולנסקי זכה באוסקר הבימוי על "הפסנתרן" על אף צו הסגרה של רשויות החוק.

השנים שחלפו מאז הנקודה האפילה ביותר של ההיסטוריה המודרנית טרם הצליחו להביא אותנו להבנה אמיתית של הזוועה הבלתי תאומן שהביא הגזע האנושי על עצמו, וספק אם הדבר ישתנה בשנים הקרובות. אפילו שתיים-עשרה שנה אחרי "רשימת שינדלר", הוליווד עוד לא יכולה להישיר מבט. ואולי גם אנחנו לא.

(הטקסט הנ"ל התפרסם קודם לכן בעכבר העיר אונליין)