• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סקירה: "צעק4ה". כלומר, "צעקה 4"

15 באפריל 2011 מאת אורון שמיר

חבל, דווקא הספקתי להתרגל לסיפרה 3. להפנים את האקסיומה לפיה כל סרט הוליוודי מצליח, כזה שפעם היה זוכה לסרט המשך, הופך היום באופן מיידי לטרילוגיה, לסדרה בת שלושה פרקים. אך בשנים האחרונות המצב השתנה. נכון, הרבה סרטים זכו לחלק רביעי במהלך ההיסטוריה, אבל נדמה שכעת מדובר כבר במגמה של ממש. הבעיה עם הקואודרולוגיות, מעבר למילה עצמה, היא העובדה שרובן היו פעם טרילוגיות שהסתיימו באופן סופי ומוחלט, אך קמו לתחייה בהחלטה שהיא לפעמים שערורייתית למדי. חישבו על סרטים מהשנים האחרונות שהכילו את הסיפרה 4 בשמם. האם העולם באמת היה זקוק להם? או האם מישהו מרגיש שסדרת "זהות" (“כפולה”, "במלכודת” ו-"אבודה”), שנסגרה הרמטית לפני ארבע שנים, באמת חייבת נדבך נוסף הנמצא בתהליכי הפקה בימים אלה?

אם עניתם כן לכל השאלות הרטוריות האלה, אתם כנראה יושבי ראש של אולפן הוליוודי כלשהו. אבל אפילו אתם לא תוכלו להסביר את "צעקה 4”, או כמו שהוא נקרא בפוסטר העברי והפאקצי "צעק4ה". מקור השם נובע ללא ספק מהגרפיקה של המקבילה האמריקאית "Scre4m". באנגלית הסיפרה מחליפה את אחת האותיות, כדי לסמל את התימה של הסרט, השואף להיות כמו המקור אבל גם לעמוד בזכות עצמו כהתחלה חדשה. בעברית, זה סתם נראה כאילו קוראים לסרט "צעק-ארבע-ה". אבל היה יכול להיות יותר גרוע, כפי שעידכן דורון פישלר מ"עין הדג". מסתבר שהוא היה צריך להזכיר למפיצים איך קוראים לשלושת הקודמים בסדרה. אבל יש כל-כך הרבה דברים להתלונן עליהם בנוגע לסרט הזה שפשוט חבל להתעכב על השם העברי. הנה הסקירה אשר התפרסמה כמובן גם בעכבר העיר אונליין בגרסה ערוכה קלות. למי שחושש, היא נטולת ספויילרים. או פרגון מכל סוג שהוא.

"את אוהבת סרטים מפחידים, היידן פנטייר?" - "מתה עליהם! אתה יכול להמליץ לי על אחד טוב?"

מת הז'אנר הקולנועי המוכר בתור "מטא-אימה". נרצח, ליתר דיוק. ארבע דקירות ישר בלב. הרוצח הוא הסרט "צעק4ה" ולא, זו לא שגיאת הקלדה, לצערם של כל הנוגעים בדבר. המניע הוא ניסיון להתעלות על מקורותיו, סרטי "צעקה" הראשון, השני והשלישי, באמצעות חיסולם ויצירת מיתולוגיה חדשה. המטרה הייתה לאתחל, ליצור מחדש. אותה פעולה החביבה כל-כך על הוליווד של עשר השנים האחרונות. אבל התוצאה, הייתה שונה מן הצפוי. היא הייתה חראקירי.

"צעקה" הראשון היה מרענן, כמעט מהפכני בסוגו ומן הסלאשרים הבולטים של שנות התשעים. הוא היה למעשה סרט אימה שלועג לסרטי אימה, עד הטוויסט הרציני בסיום, והוא עשה זאת באמצע שנות התשעים, לפני עידן אדגר רייט או סדרת "מת לצעוק", שהתחילה כפארודיה על "צעקה", למרות שהוא עצמו כבר משמש כפארודיה. “צעקה 2” הלך צעד אחד קדימה עם ההתעסקות בז'אנר האימה עצמו, כאשר הכיל בתוכו סרט בשם "Stab” שנעשה לפי הרציחות. כלומר, סרט בתוך סרט. השלישי כבר לקח את המטא-קולנוע לאקסטרים, כאשר הכניס את הדמויות משני הפרקים הבכורים אל תוך סט צילומים של סרט אימה בשם "Stab 3”, כאשר השחקנים של הסרט-בתוך-הסרט מתחילים לסבול מרוצח אמיתי, על סט הצילומים עצמו. מעייף, נכון? אז אחרי כל זה, מה כבר יכולים להכין עבורנו הבמאי ווס קרייבן והתסריטאי הקבוע של קווין וויליאמסון בפרק הרביעי? ניסיון עלוב להיות ה"התחלה" של סרטי האימה המודעים לעצמם, מסתבר.

"לא נמאס לו כבר מהחרא הזה? לווס קרייבן אני מתכוונת"

"צעק4ה" מתרחש עשר שנים אחרי קודמו משנת 2000 ונפתח עם הצהרת כוונות – זהו סרט אימה על סרטי אימה בתוך סרט אימה. מה שקראתם. זה מתחיל בהקדמה מפרכת, במהלכה נרצחות לא פחות משש נערות (חלקן שחקניות מפורסמות) בשלוש סצינות שונות. כל אחת מהן בעצם חושפת בפנינו שקודמתה היא חלק מסרט בתוך סרט וכו'. אחרי הפתיחה הטרחנית נרקמת העלילה של הפרק הנוכחי, כאשר סידני (נב קמפבל) חוזרת לעיר בה הכל התחיל, וודסבורו, הפעם כסופרת שכתבה את הטראומות שלה. גם דיואי (דיוויד ארקט) וגייל (קורטני קוקס) שוב כאן, הפעם כשריף של העיירה וכעיתונאית בגמלאות שמנסה את כוחה בספרות. הכוכבים האמיתיים הם חבורת התיכוניסטים הנוכחית, אשר מעריצה את סרטי "Stab" וכל מה שקשור ברוצח בעל פני הצעקה, המכונה "גוסט-פייס". העניינים הופכים לרציניים כאשר שתיים מחברותיהם של ג'יל (אמה רוברטס), קירבי (היידן פנטייר), צ'רלי (רורי קאלקין) ורובי (אריק נאדסון) – נרצחות באופן שמחקה את הדוקר המקורי. המשטרה המקומית פוצחת בחקירה, אבל מה יהיה מניין הגופות כאשר היא תשים את ידיה על הרוצח?

כביכול, זהו סרט אימה עבור גיקים של סרטי אימה. כך הוא מציג את עצמו מיד בפתיחה, עם דיונים על "המסור 4" וז'אנר סרטי הפורנו-עינויים הידוע לשמצה. בפועל, הסרט לא מפסיק ללעוג לדור האונליין בכלל ולחנונים בפרט, בעזרת מונולוגים טרחניים ששתל בפיהם התסריטאי בחוסר עידון. כמובן שבחוסר עידון, הרי זה כל המטא-קולנוע כאן. הפוסט-מודרניזם בתהגלמותו העכשווית, או כל תירוץ מקושקש שנועד להימנע מן העובדה שכבר לא יודעים לכתוב ולביים סרטי אימה בימינו. צפייה ב"צעקה 4” (תסלחו לי על סידור הגיוני של האותיות והסיפרה מעתה והלאה), כמוה כצפייה בסרט אימה לצד טמבל מעצבן שכל הזמן מתלהב מהסרט ברקע. אלא שבמקרה הזה, הסרט לוקח את התפקיד הלא נחוץ ומעניק אותו לדמויות המוקרנות על המסך עד שמתחשק לצעוק – בחייאת רבאק, תנו לראות סרט בשקט! תפסיקו להגיד לי מה לחשוב תוך כדי הצפייה ופשוט תסתמו. כל המודעות העצמית הזאת הורסת את כל הכיף. למעשה, מה ש"צעקה 4” ודומיו מציעים, הוא להפסיק את הצפייה בהם ולהשקיע את הזמן באיזו קלאסיקת אימה טובה, אחת מאלה אותה הם מזכירים כבדרך אגב. אם לשפוט על פי הסרט עצמו, שאינו מציע שום דבר מלבד תובנות בזק על הז'אנר בו הוא בקושי פועל, אולי זו הצעה לא רעה.

היזהרי אמה (החלק-הכי-יפה-וכשרוני-במשפחת) רוברטס! הוא מאחוריך!

משום שאם הקולנוע מוותר על אבן יסוד כמו הענקת חוויה אסקיפיסטית, אפשר פשוט לצפות ביוטיוב. אם סרט כלשהו זורק את הצופים שלו החוצה אל העולם האמיתי על-ידי כך שהוא מזכיר להם בכל סצינה שניה שהם צופים בסרט – אין לו זכות קיום והוא אינו עונה על ההגדרה של סרט קולנוע. אם לבמאי אימה ותיק כמו קרייבן יש אינטרס להפריע לצופים שלו בזמן הסרט אותו ביים, על-פי תסריט שמפתיע רק בכוח ומצליח להיות לא מפחיד, לא מצחיק ולא מתוחכם – אין אלא לקוות שהמשאלה של יוצרי הסרט הזה לא תתגשם. כלומר, שהז'אנר לא יוולד מחדש, אלא פשוט ינוח על משכבו בשלוש, בלי שום פרק רביעי.

תקראו לי מיושן, תצטטו את הדמויות ב"צעקה 4” ותגידו "דור חדש – חוקים חדשים". אז אני אגיד שמטא-אימה ושימוש בטלפונים סלולריים ומצלמות רשת בעלילה של סרט אימה זה כל-כך שנות האלפיים המוקדמות, שהגיע הזמן שתצטרפו אל 2011. שנה שבה אולי, רק אולי, מישהו יהיה מספיק גבר (או גברת) בשביל לעשות סרט אימה אמיתי. בלי מטא, בלי אמירות תיאורטיות משעממות על קולנוע, בלי בולשיט. סרט המתרחש בעולם בו אין סרטי אימה ושהגיבורים שלו אינם יודעים שהם נמצאים בתוך אחד כזה. סלאשר א-מי-תי. ואם אפשר, אז שיהיה גם טוב. מחורבנים יש בשפע.

זהירות! הוא מאחוריכם! אה, לא חשוב, זה רק סרט.

תגובות

  1. עומר הגיב:

    סרט מעולה.. ממש נהניתי ממנו, ודווקא המודעות העצמית והביקורת העצמית, על סרטי האימה האחרים ועל אופנת הסלבס בשקל ממש מוסיפה וכל כך נכונה. לדעתי – הסרט משתווה לגאונות של הסרט הראשון. ממליץ לכולם לראות, במיוחד כמובן למי שאהב את הסרטים הקודמים.

  2. לידור הגיב:

    אני רוצה ליראות בבקשה את הסרט

  3. tali_chupchic הגיב:

    תודה על הביקורת, ההתחלה שלה מאד עודדה אותי בהתחשב בזה ולא מצאתי שותפים לרצון העז לראות את הסרט הזה. אני הכי נהנתי מהדקות האחרונות, שבמובן מסוים הצדיקו את כל הקוורטט (quartet..
    אבל אני לא מסכימה אבל עם הטענה שאין לו זכות קיום ושהוא לא עונה על ההגדרה של סרט קולנוע. בעיני גם סרט שהוא אנטי-קולנוע הוא קולנוע. וההשוואה הטובה ביותר היא גודאר כמובן
    נכון שאי אפשר להעמיד את גודאר ואת קרייבן באותו קנה מידה אבל זה המצב הקיומי העכשווי של הקולנוע.
    בגלל מבקרים כמוך ושלל תיאורטיקנים, הקולנוע כבר לא יכול פשוט 'להיות', אז הוא מוצא פתחי מילוט.. זה מעורר השראה לדעתי

השאר תגובה