• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"אי שם", סקירה

9 בינואר 2011 מאת אורון שמיר

הנה הסקירה שלי על סרטה החדש של סופיה קופולה, הבת של, האקסית של אבל בעיקר הבמאית הזו שלעולם לא אבין. את ההסתייגויות וההתנצלויות תמצאו כבר בתוך הטקסט, אבל במקרה הזה כדי גם לקפוץ לאתר עכבר העיר אונליין, שם התפרסם ביום חמישי. אחרת תפסידו את הטוקבק הנפלא ופוקח העיניים של המגיב הראשון. אתם מוזמנים לנסות ולהתעלות עליו (אם כי הכישלון בטוח), בתגובות אצלנו.

"חמודה, אל תירדמי - זה הסרט שלנו!"

לפעמים, חוויות צפייה בסרט קולנוע דורשות מן הצופה לפצח את המתרחש לנגד עיניו. כמו במותחן, לדוגמה. על הצופה להתמודד מול הסרט ולצלוח אותו. במקרים נדירים יותר, מדובר בדו-קרב של ממש בין הצופה לבין הסרט, הנמשך כאורך ההקרנה. במקרים כאלה הסרט מאתגר את הצופה ומאלץ אותו להתמודד עם המתחולל על המסך על אף חוסר עניין מסויים מצד הצופה הנובע מסיבות שונות. אותו צופה עשוי להרגיש משועמם בשך כך ולא להיענות לאתגר. בסיום ההקרנה, אם בחר אותו צופה להישאר עד תומה ולא לנטוש באמצע, יתבררו תוצאות הקרב. האם הצופה יכל לסרט, או להיפך. במקרה המסויים שלי ושל "אי שם", סרטה החדש של סופיה קופולה, קל לקבוע כי הסרט הביס את הצופה.

משום שמדובר בעניין עקבי – שכן אין מי שמסוגלת להרוג אותי משעמום באכזריות רבה יותר מאשר יוצרת “חמש ילדות יפות”, "אבודים בטוקיו" ו-”מארי אנטואנט” – אאלץ להקדיש שורה אחת וחצי מן הביקורת לעצמי לפני שידובר בסרט. אני מודה ומתוודה שאין לי את האינטלגנציה ו/או האינטליגנציה הרגשית להבין או להרגיש את סרטיה של הגברת קופולה. אין לי מושג מה היא רוצה ממני, או מדוע זכתה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון. כלומר, מעבר לעובדה הברורה שהאקס המיתולוגי שלה, קוונטין טרנטינו אחד, עמד בראש חבר השופטים . אבל זה לא מונע ממני לנסות ולנחש.

בסרט "אי שם" אין ממש סיפור. ישנם רגעים, רגעים ועוד רגעים. כולם מרגישים ארוכים מאוד. למעשה, משך הזמן של הפעולות המתרחשות בסרט מדמה את משך הזמן של הפעולות הללו בחיים. קופולה הבת זונחת את המושג "זמן קולנוע", ומחליטה שאם הדמות הראשית מתיישבת לעשן סיגריה, אנחנו נראה אותה יושבת, מהרהרת, מאפרת ומעשנת סיגריה במשך כמה דקות, עד אשר היא תמצא את מקומה במאפרה. שום דבר מהותי נוסף לא יקרה באותה סצינה וכך יחלפו להן 97 דקות.

סופיה קופולה על סט סרטה "אי שם"

אז עלילה רבה אין, אבל דמות אחת כבר הוזכרה. זהו ג'וני מרקו (סטיבן דורף), שחקן הוליוודי סלבריטאי שחייו הן פארסה על חיי הזוהר המשתקפים מו הצהובונים ומדורי הרכילות. אנו עוקבים אחריו מתגלגל מפרימיירה למסיבת עיתנואים לעוד סטוץ מזדמן, הכל בשיא האדישות הקיומית. בלילה, כדי להירדם, הוא לא מדליק טלוויזיה אלא מזמין צמד רקדניות אירוטיות, בלונדיניות מדי ושזופות מדי, לריקוד פרטי. זה עובד עליו כמו כדורי שינה בכל פעם מחדש. את אחד הבקרים הארוכים של התכרבלות במיטה עד שאור השמש מסנוור, קוטעת לפתע ביתו שקפצה לבקר. קליאו (אל פאנינג, אחותה של דקוטה) בת ה-11 נוחתת על אביה לכמה ימים ועליו לשלב אותה בשגרת יומו, הנהנתנית כשם שהיא מדכדכת, ואולי אף לסגל נקודת מבט חדשה על חייו בעקבות המפגש הזה.

הבמאית, שאף חתומה על התסריט, בוחרת לפתוח את "איש שם" בצילום סטטי של מכונית מפוארת, טסה במהירות בכביש מעגלי. לאחר מספר הקפות, היא נעצרת וממנה יוצא גיבורנו, מביט אל האופק בחוסר טעם וחשק. המעגליות הזו, יחד עם העובדה שגם שוט הסיום של הסרט דומה מאוד, תוחמת את רצף האירועים והרגעים המרכיבים את הסרט ועוטפת אותם בתחושת דריכה במקום. יחד עם קצב שלקרוא לו איטי יהיה לבייש שבלולים אחרי הגשם וההימנעות העיקשת של הבמאית מכל מה שרק מזכיר דרמה (החומר ממנו עשויים רוב סרטי הקולנוע) – הופכת חווית הצפייה בסרט למייגעת ומתישה.

אולם, מספר שעות או ימים לאחר הצפייה עשוי להתחולל אירוע מעניין. כאשר הסרט הרגוע והמתון הזה שוקע פנימה, מגיע האפטר-טייסט. טעם הלוואי הידוע, אך ללא הקונטציה השלילית המתלווה אליו בדרך כלל, המוחלפת הפעם במחשבה נעימה ומנחמת. כמה נחמד שיש בעולם אלטרנטיבה מבית לקצב הרצחני וסיפוק הריגושים המיידי של רוב הסרטים האמריקאיים העכשווים. זה נעים כמו השירים של להקת "פיניקס", המעטרים את הפסקול. התחושה המתקבעת בחלוף זמן מועט מאז הצפייה בסרט, היא שמדובר בניסיון להגחיך את החיים ההוליוודיים עד כדי הפיכתם להזויים לגמרי, בו בזמן שהסרט עצמו מרגיש ריאליסטי לחלוטין, ריאליסטי מדי אפילו. בצורה כזו, ניתן לקלוט מה חושבת הבמאית על עיתונאים (מטומטמים אחד אחד, לא משנה באיזו ארץ), סטארים הוליוודיים (יותר מדי זמן פנוי, פחות מדי יכולת להרגיש או לחיות באמת), טקסי פרסים (מזוייפים, מצחיקים ומחליאים) או הורות (תחביב ככל התחביבים עבור רוב האנשים, לא תמיד מרצון). לו רק היה ניתן להרגיש את התחושה שלאחר הצפייה ללא הצורך לראות את הסרט. כלומר, לזכות בזיכוך העדין מבלי לסבול את הייסורים הכרוכים בתהליך המוביל אליו.

תגובות

  1. הסקירה שלי, כחובב של סופיה קופולה.

  2. עדן הגיב:

    אין שום דבר מקורי או מרענן בסרט שלא קורה בו כלום, הז'אנר הזה מחרב את באיטיות את הקולנוע העולמי כבר שנים רבות, אם כי אני חייב להודות ש"אי שם" עשוי בחינניות כה רבה ששנאלצתי ליהנות ממנו למרות תיעובי המופגן לז'אנר. קצת כמו שקרה לי עם "המסור 7".

    1. שמע, מקורי ומרענן הן מילים גדולות מדי, אני לא חותם עליהן. בסך הכל כתבתי שנחמד שיש אלטרנטיבה, למי שמחפש אחת. סרטי האינדי או הסרטים הקטנים או האמנותיים שיצאו השנה מאמריקה לא מצאו חן בעיניי, למעט "גרינברג". וקצת רציתי לכתוב שזה מעין טייק-אוף של קופולה הבת על הקולנוע האירופאי העכשווי, אבל בסוף ויתרתי. ואז גיליתי שאורי קליין היטיב להתנסח בנושא, ואז גם הגיעה התגובה שלך שלקחה את זה לכיוון השלילי יותר (הז'אנר שמחרב באיטיות וגו'). אצלי, בתור חובב סרטים איטיים בדרך כלל, היה אפס חיבור רגשי או שכלי או לא-יודע-מה לסרט. יענו הפוך מאצלך. ואהבתי את ההשוואה ל"המסור 7" 🙂

      (נראה לי שאצפה ב"סולט" סוף סוף, התגובה שלך בפוסט האחר שכנעה אותי. הרי כל-כך הרבה אנשים לא אהבו אותו וכמות דומה אמרה שהוא אנדרייטד. אני מסוקרן.)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.