אמיתי או מזויף? חלק א' ("Catfish")

שנת 2010 אמנם נגמרה, אבל החיפוש אחר תימות ומוטיבים השזורים והחוזרים בה רק מתחיל. מי שקצת מכיר אותי יודע מה דעתי על קולנוע תיעודי. בקצרה, זה לא קולנוע ובטח שלא תיעודי (יש גם באריכות יתר לכל המעוניין). אולם, אני לא אנטי עד הסוף. מבט מהיר בלפחות שלושה מן הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה החולפת, חושף דמיון משותף בעובדה ששלושתם הכילו את התעלומה  – האם הם אותנטיים או מבויימים? בעיניי, זהו בדיוק הגבול שבין אמנות הקולנוע כמוכרת האשליות האולטימטיבית, לבין שקר במצח נחושה שכל מטרתו להונות את הצופים ולגזול את זמנם וכספם. שלושת הסרטים הבאים, נופלים איפשהו בין שתי ההגדרות האלה ורוצים להיות "פרוייקט המכשפה מבלייר מודל 2010". אני מדבר על סנסציית פסטיבל סאנדנס "Catfish", על הפרוייקט של קייסי אפלק וחואקין פיניקס "I'm Still Here" וגם על "Exit Through the Gift Shop" של אמן הרחוב הידוע בתור בנקסי. כל אחד מהם אף מייצג אחת משלוש אפשרויות של יצירת סרט דוקומנטרי שכולם ידברו על טבעו, בהתאמה – לפברק סרט ולקרוא לו אמיתי לא משנה מה יגידו, לפברק סרט ולטעון לאמיתותו במהלך יחסי הציבור אך להודות שהייתה זו מתיחה ברגע שעלה לאקרנים, וליצור סרט שלא קל להאמין שאכן קרה, אך לעמוד מאחוריו ואף להגישו לתחרות האוסקר כסרט תיעודי לכל דבר. נתחיל עם הדרך הפחות אהודה עליי, היא האופציה הראשונה.

איך אני לא לומד… כל שנה אותו הדבר. מישהו עושה סרט בשקל תשעים, משווק אותו במאות אלפי דולרים בתור הסרט המגניב בהיסטוריה, גורם להמון אמריקאים טיפשים לחשוב כך ויוצר סביבו הייפ עצום מידות. בשנה שעברה (שעברה) היו אלה "מחוז 9" ו-"פעילות על טבעית", שני סרטים ששנאתי עם תשוקה. הפעם מגיע תורו של "Catfish", להלן "קאטפיש", אשר כבש את פסטיבל סאנדנס ומתיימר להיות סרט תיעודי לכל דבר, על אף ההתרחשויות הבלתי סבירות בו. זה מתחיל כאשר אריאל (רל) שולמן מצלם סרט תיעודי על אחיו, יניב (ניב), צלם במקצועו ואמן בשאיפה (הערת אגב – הייתכן שאחרי אורן פלאי אמריקה פשוט מתאהבת בקולנוענים עם שמות ישראליים שעושים סרטים כמו-דוקומנטריים?). יחד עם חבר וקולנוען שותף, בשם הנרי ג'וסט, הם מתעדים את שגרתו של יניב בניו-יורק. ב-מק-רה (או שלא), השלושה מחליטים להתמקד בקשר המוזר הנרקם בין ניב ובין ילדה ציירת ממישיגן, אשר מכורה לתמונות של ניב והופכת אותם לציורים. הם מדברים המון בפייסבוק ובצ'טים, ואט-אט מתחיל ניב לפתח קשרים וירטואליים גם עם משפחתה וחבריה ומוצא עניין מיוחד באימה החביבה, אנג'לה וגם במייגן – חצי אחות ולגמרי לוהטת. אשתדל מאוד לא לספיילר יותר מדי, אבל כאן יהיה מקום טוב לעצור, לצפות בסרט אם התקצירון תפס אתכם ובעיקר להמשיך לקרוא על אחריותכם בלבד.

הרעיון העומד בבסיס הסרט, מרתק להפליא. זהו למעשה מותחן הפייסבוק הראשון, בו הגבולות בין המציאות לדמיון ובין אמת ושקר מטשטשים ומתבהרים לסירוגין. חיבבתי במיוחד את השימוש באלמנטים אינטרנטיים כמו Google-Earth כדי לעבור מסצינה לסצינה, כדי להעצים את העובדה שהעולם בו אנו חיים נמצא על סף שכפול דיגיטלי מוחלט של עצמו. הכל קיים במקביל גם במציאות וגם ברשת, כולל בני האדם עצמם. האנושות הצליחה לייצר יקום מקביל בעזרת הטכנולוגיה וכעת אנו עומדים בפני ההשלכות ההרסניות של התופעה, כפי שמזהיר הסרט. לו היה הרעיון הזה מבוצע בידי חבורת קולנוענים מעט יותר מוכשרת והרבה פחות מרוצה מעצמה, זה היה אחד הסרטים האהובים עליי השנה. אבל לשולמנים היו תוכניות אחרות.

מימין: יניב שולמן, אריאל שולמן והנרי ג'וסט (מאחור) נוסעים באוטו ומרוצים מעצמם תוך כדי

מאז שוחרר הסרט לאקרנים, שבה ועלתה השאלה האם הסיפור המתואר בו אכן התרחש במציאות. היוצרים שבים וטוענים שכל המתועד במצלמותיהם אכן קרה, שאין שום דבר מבויים או מתוסרט. הטענה הזו, או יותר נכון הדבקות בה, היא זו שהופכת את הסרט הזה מחביב לשנוא בעיניי. כלומר, מילא לעשות סרט המתחזה להיות אמיתי ואחרי ההקרנה להודות בתרמית, לגרום לקהל להבין שהצליחו לשטות בו. באופן אישי, זו הסיבה בגינה אני הולך לקולנוע. אבל לשוב ולשקר בנוגע לאמיתות הסרט, גם כאשר ברור כשמש בצהריים שהוא מזוייף לחלוטין, זה כבר פשוט מטופש. שלא לומר מטומטם, שכן הסרט שלהם עוסק בדיוק בנושא הזה. כיוון שהיוצרים מתעקשים להמשיך ולשקר, לא נותר לי אלא לקבוע שמדובר בסרט על שקרנות כפייתית אשר נעשה בידי שקרנים פתולוגיים. מאידך, אני מבין לגמרי כיצד קרה כדבר הזה. היוצרים בעצמם חיים בשקר שהם מאמינים שהוא אמת. הם לא לגמרי מודעים לעצמם ונמצאים במצב מתקדם מדי של זחיחות ונרקסיזם בראיונות איתם, מכדי לפקוח עיניים ולהבין דבר פשוט – אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ונראה כמו ברווז, זה פאקינג סרט מבויים.

איך אני כל-כך בטוח? אנסה להסביר. אתחיל בעובדה שהשחקן, סליחה, הדמות הראשית פשוט משחק גרוע למדי. לדעתי, כמובן. מעולם לא אהבתי שחקנים המסתמכים אך ורק על הקסם האישי שלהם, אבל לא מסוגלים לשום מנעד רגשי או הבעות פנים שונות מן השתיים הרגילות שלהם. אני לחלוטין מוכן לסגת מן הקביעה הזו ולהחליפה בכך שיניב שולמן הוא הבנאדם הכי פחות מחובר לעצמו בהיסטוריה של האנושות ובשך כך הוא מגיב לכל סיטואציה – מגילוי מרעיד עולמות דרך בדיחות סתמיות ועד שגרת היומיום – בדיוק באותו אופן אדיש ומחויך. זה גם מסביר את הנסיונות הבלתי פוסקים שלו לכבוש פרץ צחוק בכל קטע דרמתי שני בסרט, כמו ילד שתפסו אותו משקר אבל מנסה ממש חזק להסתיר את המבוכה. או כמו סטודנט שנה א' למשחק המגלה כמה לא פשוט להאמין בסיטואציה דמיונית מספיק חזק כדי להיראות רציני כאשר אתה מבצע אותה.

אלמנטים נוספים רבים בסרט סייעו להפיג את תחושת האותנטיות שלו. החל מהעצמת הרגעים הדרמתיים באמצעות פיתולי עלילה מכוונים מראש, דרך ענייני סאונד שכל מי שראה סרט דוקומנטרי בחייו או צילם וידאו ביתי יודע שהם בלתי אפשריים וכלה בעובדה הפשוטה שהסיפור הזה פשוט מרגיש מצוץ מהאצבע, זו שמקליקה על העכבר במקרה הנ"ל. אני לא אומר שאנשים לא מתחזים לאנשים אחרים באינטרנט. להיפך. נדמה לי שאותה זחיחות אצל הקולנוענים היא שגרמה להם להאמין שהם עושים כאן משהו בלתי סביר ומלא מיסתורין, כאשר כבר לפני עשור הגיעו הקולנוע והטלוויזיה לשלב הפארודיה על זהויות וירטואליות בדויות. אבל לפני עשור לא היו וידאו צ'ט, לא היה גוגל כל-כך מתקדם ולא היו שאר האמצעים שעמדו לרשות גיבור הסרט "קאטפיש", כדי להבין כבר אחרי חודש שמשהו מסריח בדג השפמנון הזה, במקום רק להתחיל לפתח חשדות רק אחרי שמונה (!) חודשים ועוד בעקבות אירוע לא סביר בעליל.

מה למדנו היום: כוחה של תרמית עומד ביחס ישיר לרגע חשיפתה ככזו. אם ממשיכים לשקר, למרות שכולם יודעים שאתה משקר, זה לא ישנה את האמת והמציאות. וזה גם ממש ממש מעפן.

בפרק הבא – "I'm Still Here" מראה תזמון נכון של חשיפת האמת. אבל האם זה השתלם לו?