רצים לפסלון: טור אוסקר חדש

תגידו מזל טוב לאור, יש לו טור שבועי חדש בעכבר העיר אונליין! מעכשיו ועד סוף פברואר, עד טקס האוסקר עצמו, תוכלו להתעדכן בכל הנחוץ לחובבי פסלים של אנשים עירומים ומוזהבים. המדריך לאוסקרופיל הכבד או למשתמש הטרי כאחד. עיקבו אחריו באתר העכבר, או המתינו יום אחד כדי שיעלה גם כאן. הנה הטור הראשון, כפי שהתפרסם אתמול בעכבר העיר אונליין. טוקבקים על נפוטיזם יתקבלו בברכה.

(למען הסר ספק, את פסקת הפתיחה הזו כתבתי אני, אורון, אבל מכאן והלאה זה הכל אור).

לפני שנתיים, בטקס האוסקר של 2008, פתח סטיבן ספילברג את המעטפה והכריז על הזוכה בפרס הגדול של הערב. "והאוסקר הולך ל…", אמר (אז עוד היה צריך לומר "האוסקר הולך ל" במקום "והזוכה הוא", כדי שחלילה איש לא יתפוס את האוסקר כתחרות) – "נער החידות ממומביי"! אף אחד לא זכר באותו רגע, שבתחילת דרכו היה "נער החידות" לא יותר מסרט בריטי איזוטרי, עם קאסט של שחקנים הודים לא מוכרים. למען האמת, איש אפילו לא חשב שיימצא לו מפיץ. העובדה שהסרט הצליח לקטוף שמונה פרסי אוסקר ועוד כמות נאה של פרסי תעשייה אחרים, הייתה מסר ברור מהאקדמיה לקולנוע – "2008 היא שנת האנדרדוג". לכאורה, הייתה הזכייה שלו מפתיעה לא פחות מאנדרדוג אחר, שזכה כמה חודשים לפני כן בנשיאות. אבל למי שמתמצא קצת בדרכו הפתלתלה של סרט אל דוכן המנצחים, הזכייה של "נער החידות" הייתה בעיקר סיבה לפהק. כי את המרוץ לפסלון כידוע, מתחילים הרבה לפני הטקס החגיגי.

למעשה, האוסקר מלווה אותנו כל השנה. הספקולציות למועמדים מתעוררות כבר מאזור אפריל-מאי אך בשלב זה הן לא יותר מניים-דרופינג. בקיץ נפתח בחגיגיות סבב הפסטיבלים: קאן, ונציה, טורונטו, ברלין וכו'. מיטב התוצרת העולמית נחשפת לעיניהם המשתאות של צופי קולנוע נבחרים, ואז מתחילים להסתמן להם אט אט השחקנים הראשיים בזירה. בהוליווד כמו בהוליווד, גם בתחזיות האלה יש קאץ'. סרטים שהופכים כבר בשלב מוקדם לשיחת היום (הפקות יקרות מאוד או פרויקטים של במאים מוכרים), מנפיקים הררי ציפיות לא מבוססות, ועלולים להתרסק רק בגלל כמה ביקורות פושרות. במקרה היותר מצער הם סתם עשויים לאבד מומנטום עד לשלב ההצבעה הסופית. לעומת זאת, סרט שאיש לא חשב שאי פעם יהיה לו סיכוי, יכול להתחיל כדור שלג שיגיע עד לשטיח האדום בלוס אנג'לס. זה אגב, ה-סיפור של "נער החידות", שזכה לביקורות נלהבות בפסטיבל טורונטו וטלורייד, וניצל את ההזדמנות כדי לרסק כל דבר שנקרה בדרכו עד לקו הסיום. יחד עם זאת, חשוב לציין שתחרות גדולה לא הייתה לו באותה שנה. אם מישהו חשב שהאקדמיה תעניק את הונה לסרט קומיקס ("האביר האפל") או אנימציה ("וול-אי"), עדיף לו שיתעורר.

אוסקר 2011, או: המלך הוא עירום. וזהוב. עם חרב
ב-25 בינואר יוכרזו המועמדים לטקס האוסקר של שנת 2010. זו תהיה נקודת שיא בחודשיים של המון ספוקלציות, יחסי ציבור אגרסיביים וויכוחים סוערים. עם זאת, כרגע עונת הפרסים הקרובה היא לא יותר מאשר רעם מתגלגל מאחורי ההרים – אין לנו מושג מה הוא יביא, אבל אין ספק שאפשר כבר להבחין בסערה אי שם באופק. נכון לעכשיו, קרי אמצע נובמבר, להמר על המועמדים הפוטנציאלים יהיה כמו שאמר מורגן פרימן ב"בלתי נסלח": To shoot all over creation.

רוב הסרטים המדוברים עדיין לא נחשפו לקהל הרחב, וכפועל יוצא, לא ספגו את חיצי הביקורת. מתוך יבול 2010, הסרטים היחידים שצלחו את שני המכשולים האלה הם "הרשת החברתית", "התחלה" ו"צעצוע של סיפור 3". אם האוסקר יחזר השנה אחרי הכסף, הסרטים שיבלטו הם אלה שחצו את מחסום המאה מיליון, ובמקביל, חובקו על ידי המבקרים. בנוסף לאלה שכבר הוזכרו, אפשר להוסיף לרשימה גם את "הדרקון הראשון שלי", "שאטר איילנד" ו"גנב עירוני" (שעדיין לא הגיע למאה מיליון אך מתקרב לשם די מהר). כולם, משמח לציין, עלו לאקרנים בארץ.

את האינדי והארט-האוס מייצגים כרגע "ברבור שחור", "הילדים בסדר", "שנה אחרת", "קר עד העצם", "בלו ואלנטיין" ו"אי-שם". עוד בגזרת "סרטים בולטים שאיש לא יודע מה יעלה בגורלם", אפשר למנות את "נאום המלך" (שכבר קיבל את פרס הקהל בטורונטו ויחס חם מהביקורות אך לא נחשף לקהל הרחב עדיין), "127 שעות" של דני בויל, "הלוחם" של דיויד או. ראסל ו"הדרך חזרה" של פיטר וויר.

מעל כל אלה עדיין מרחף איום "מיליון דולר בייבי", כלומר הסרט הקטן והאיכותי, שעלול להגיח בשנייה האחרונה משום מקום ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה. השנה זהו "אומץ אמיתי", המערבון החדש של האחים כהן בכיכובם של ג'ף ברידג'ס ומאט דיימון, שעדיין נשמר ארוז בקרטונים על לבכורתו ב- 25 בדצמבר.

אוסקר 2010 או למי האקדמיה חייבת תשובות?
בשנה שעברה הרחיבה האקדמיה את מספר המועמדים מחמישה לעשרה, כדי להשיב לטענה כי האוסקר איבד קשר עם הקהל. זאת, לאחר היעדרותו הבולטת של "האביר האפל" מהקטגוריות המרכזיות ב-2008. המהלך הוביל לכניסתם של שוברי קופות, לצידם של ארט-האוס או סרטי ז'אנר, אך הכל כמובן, בגבולות הגזרה של האוסקר. ב"סינקדוכה ניו יורק" ו"דוגוויל", לצורך העניין, האקדמיה לא תיגע גם אם הטאליבן יכריז בתמורה על שביתת נשק. עם זאת, הניצחון אשתקד של "מטען הכאב" על "אוואטר", הראה שלאקדמיה אין שום צורך ורצון בליישר קו עם טעם הקהל. זאת יכולה להיות הסיבה היחידה שבגינה הצביעו כה רבים לסרט היחידי שכנראה איש לא ראה, ולמולו זנחו את הסרט הפופולארי והמשמעותי ביותר של אותו זמן. למצביע האוסקר הממוצע כנראה, אין זמן או רצון להסתכל על התמונה הגדולה או על מה יהיה משמעותי בעוד כמה שנים ("שייקספיר מאוהב" מול "להציל את טוראי ראיין" מישהו?).

אז איך זה בדיוק עובד?
אחרי סבב הפסטיבלים נפתחת בחורף "עונת הפרסים" עם ה-National board of review, שם מוכתר המועמד הראשון לסרט הטוב ביותר. כתוצאה, כל אסופת הסרטים הענקית שהצטברה במהלך השנה מתחילה להצטמצם. מאותו הרגע ועד להכרזת המועמדים הסופית, עונת הפרסים מתנהלת לה בשני מישורים: פרסי המבקרים ופרסי האיגודים. מכיוון שהאקדמיה מורכבת מאנשי תעשייה, פרסי האיגודים בעלי משקל רב יותר.

לכל תחום עיסוק בקולנוע יש איגוד משלו: משחק, עיצוב, מוזיקה, כתיבה, בימוי, הפקה, עריכה, צילום, סאונד ואפקטים. החשובים ביותר, מבחינת חיזוי קטגוריית הסרט הטוב ביותר, הם איגוד השחקנים, המפיקים, הבמאים והעורכים. שחקנים ועורכים, מכיוון שהם הקבוצות המשמעותיות מבחינת סדר הגודל באקדמיה. הם גם היו אלה שבישרו את הטוויסט של "התרסקות" מול "הר ברוקבק" ב-2005, וחתמו סופית את זכייתו של "נער החידות". פרסי המפיקים והבמאים חשובים בזכות הרקורד המרשים שלהם בניבוי המדויק של הזוכים. בעבר אגב, התחנה המשמעותית באמצע הדרך הייתה פרסי גלובוס הזהב, אבל כיום זו לא יותר מאשר בדיחה מאוד מטופשת ומאוד יקרה. כרגע, על כל פנים, עוד אי אפשר בקושי לנחש.