האם אנחנו צריכים את ג'יימס בונד?

בסוף השבוע שעבר, נתבקשתי לכתוב כתבה עבור אתר עכבר העיר אונליין, בעקבות ההודעה כי הסרט ה-23 בסדרת ג'יימס בונד, חוזר למסלול הפקה תקין אחרי חודשים של דחיות, ביטולים ואי בהירות כללית. אני מעלה לכאן את הטקסט מכיוון שמכל האנשים, דווקא אני המגן בחירוף נפש על גלגולו הנוכחי של 007 ועל שני הסרטים האחרונים בסדרה – דווקא אני מקבל טוקבקי נאצה. הואשמתי בחוסר ידיעת כלום ואף הושמצתי כחובב האוכל (המעולה) של אמא שלי. מספיק לרפרף בשתי הביקורות שלי על "קזינו רויאל" ו-"קוואנטום של נחמה" (לינקים בפסקה הבאה) כדי להבחין בעמדתי האוהדת. מי שרוצה מוזמן לקרוא את הכתבה והטוקבקים באתר העכבר, אבל אני מעלה אותה גם לכאן בתוספת הזמנה. כל מי שטיקבק שם, שיבוא הנה. זה אמנם המגרש הביתי שלי, אבל אני מבטיח לא לתקוף. לפחות אוכל להגיב למגיבים, אחת הסיבות המרכזיות אשר לשמה פתחתי בלוג, למרות שכבר מסופקת לי פלטפורמת כתיבה אינטרנטית על סרטים מתוקף העבודה שלי. אשמח גם להערות על הטקסט, שהרי התרחש כאן אחד משני דברים – או שיכולות הניסוח וההבעה שלי השתבשו עד כדי כך שהובנתי בצורה הפוכה לחלוטין מזו ששאפתי אליה, או שלרוב המטקבקים בישראל יש בעיה רצינית של הבנת הנקרא.

באפריל האחרון הודיעו אולפני MGM על תחילת ההפקה של הסרט ה-23 בסדרת ג'יימס בונד. על כס הבמאי היה אמור להתיישב סם מנדז המוערך (“אמריקן ביוטי”, “חלון פנורמי”). הסרט החדש בסדרת עלילותיו של המרגל הבריטי המפורסם בתבל, היה אמור להיות הפרק השלישי במעין טרילוגיה. זו שהחלה בשנת 2006 עם “קזינו רויאל” והמשיכה כשנתיים לאחר מכן עם “קוואנטום של נחמה”. צמד הסרטים, בהם כיכב לראשונה השחקן האנגלי דניאל קרייג, פילגו את הקהל לשניים. היו מי שהתגעגעו למרגל שאהב אותם והם אותו. והיו גם אלה שבחרו לשפוט את הסרטים לגופם והצליחו ליהנות. על דבר אחד הסכימו הכל – ג'ימס בונד הקלאסי, זה לא. לכן, ספק גדול עם לבבות רבים נשברו כאשר הודיעו האולפנים על הקפאת הפרוייקט, כשבוע לאחר ההכרזה על ראשיתו.

לאחר מכן הגיעה הקריסה של אולפני MGM הותיקים. הסרט בוטל, עד להודעה חדשה. שוב לא נשמעו יבבות קולניות מדי, אבל האולפן החליף הנהלה, פרס חובות וביצע תרגילי גמישות פיננסית מרשימים והופ! – החל מהשבוע הסרט שוב על המסילה, המובילה להפקה. השאלה האמיתית היא למי אכפת? כלומר, מי בכלל צריך את ג'יימס בונד בימינו? נדמה שבין כל הג'ייסון בורנים (טרילוגיית “זהות” בכיכובו של מאט דיימון) מחד והאוסטין פאוורסים ושאר הפארודיות מאידך, בונד קצת נבלע בנוף. מה בעצם מבדיל אותו משאר סרטי המרגלים? הייחוס, כמובן. לכן שום אולפן בר דעת לא יוותר על השם, על הסמל המסחרי.

אם כך, נשאלת השאלה – האם המותג ג'יימס בונד ימשיך להתקיים בתודעתינו גם אם לא ייצא סרט חדש בסדרה מדי כמה שנים? נדמה שכן. בבואו לתאר את התחושות שעורר אלבום הבכורה המופתי של "The Last Shadow Puppets”, כתב מבקר מוזיקה בריטי שכאשר הוא שם את הדיסק באוטו ומגביר את הווליום, הוא מרגיש כמו פאקינג ג'יימס בונד. ייתכן כי יש קשר בין העובדה שהאלבום יצא לשוק במאי 2008, וסרט הבונד האחרון, “קוואנטום של נחמה" הפציע על המסכים בשלהי אותה שנה. אבל סביר יותר להניח שגם אם לא יופקו עוד סרטים, הסדרה תישאר אלמותית. חלק בלתי נפרד מתרבות הפופ המערבית חובבת הציטוטים. ובהינתן מצב שכזה, קהל רוכשי הכרטיסים עשוי להיות אדיש כלפיי פרק נוסף בעלילות המרגל השרמנטי.

יכול להיות שגם האולפנים הרגישו בחוסר האכפתיות ההולך וגובר. אז הם עשו מה שכל אולפן הוליוודי מקובע בדעתו היה עושה, והלכו על איפוס. שני הסרטים האחרונים בכיכובו של הסוכן החשאי שמספרו 007, הם תוצאה של מיתוג מחדש. מלבד החלפת השחקן הראשי והצבתו של דניאל קרייג בתפקיד איש המיסתורין הבינלאומי, שונתה לחלוטין גם הגישה. בונד לא תמיד בטוח מה הוא שותה, כי מרטיני זה משקה של בחורות. מאידך, רגשות זה לאו דווקא רק לחלשים. לבונד הקלאסי הספיקה מקלחת אחת כדי להתגבר על בחורה. לבונד החדש יש סרט שלם על מישהי שהוא טרם סיים להתאבל עליה. על ג'אדג'טים אין כמעט בכלל מה לדבר, על מקוריות ודאי שלא. “קוואנטום של נחמה” נראה יותר כמו עוד פרק בסדרת ג'ייסון בורן, אשר באופן אבסורדי שואבת בעצמה מן המיתוס הבונדי.

זאת משום שגם בונד, כמו אייקונים נוספים אשר יוזכרו בהמשך, עבר תהליך של סטרילזציה והוצאת הנשמה. וזה לא שהייתה לו נשמה יתרה מלכתחילה. חישבו למשל על דמות הבלש הקלאסית של שרלוק הולמס מספריו של סר ארתור קונאן דויל. עכשיו היזכרו בדמות, החביבה כשלעצמה, שיצר רוברט דאוני ג'וניור בסרטו האחרון של גאי ריצ'י אשתקד. אפילו לא קרוב. או דמיינו את "רובין הוד" של רידלי סקוט מן השנה הנוכחית, רק עם הכותרת "גלדיאטור 2" ושמות שונים לדמויות ולמקומות. תיווכחו שהסרט עדיין מחזיק מים. או צפו בפרסומת-לבושם-באורך-סרט, אשר ביים טים ברטון תחת הכותרת "אליס בארץ הפלאות". בעצם, אל תצפו בו כלל. רק שימו לב לכל המותגים הקלאסיים והאהובים שמופשטים מכל מה שעשה אותם מותג ואז מולבשים בבגדי המלך החדשים.

בכל אחד מן המקרים, כל ילד יבחין שהמלך הוא עירום. ששרלוק הולמס איננו ג'נטלמן עוד, שרובין הוד לא גונב מהעשירים ושאליס נפלה למקום אחר לגמרי מארץ הפלאות של לואיס קרול. ג'יימס בונד, הוא רק שם נוסף ברשימה של הוליווד חסרת הסנטימנטים והרגשות, במיוחד הנוסטלגיים. ומכיוון שמדובר במותג שהתחיל מראש עם מעט מאוד נשמה וכבר עשרים שנה מפרסם מכוניות ושעונים – אפשר לנסות להבין את שיקוליהם קברניטי עיר הסרטים. אותם אנשים שאחראים לאתחול של דמויות כמו באטמן, הענק הירוק, או רובין הוד שהוזכר לעיל. בעתיד הקרוב מאוד, אפילו ספיידרמן וסופרמן יזכו לסרטים חדשים על ימיהם הראשונים. מה שנקרא בתעשייה “Origin Story”. בונד אינו נבדל מהם כמוצר שמוכר, על אף הותק העצום שלו או הספרים המיתיים של איאן פלמינג עליהם הוא מבוסס. זה די עצוב, אבל זו המציאות.

בכל זאת, ייאמר לזכותם של הג'יימס בונדים החדשים שהם אחלה של סרטי אקשן. באם תושלם "טרילוגיית דניאל קרייג”, אם לקרוא לה על שם השחקן שמגלם את 007, יזכה הקולנוע למיני סדרה מצויינת המתחקה אחר ימיו המוקדמים של סוכן חשאי בריטי בשירות הוד מלכותה. רק בואו נפסיק לקרוא לדמות הזו בונד. ג'יימס בונד. כדי שמי שרוצה יהיה יכול להישאר עם הזכרונות הטובים ויותר חשוב – לא יהיה יכול להתלונן שהרסו לו אותם. כלומר, עד שהוליווד תגנוב גם אותם, ישר מתוך המוח, ותעשה מהם רימייק.