פרוייקט אוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה 2010: חלק א'

מועד הגשת הסרטים לאוסקר בתחרות הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (קטגוריית הסרט הזר, לצורך העניין), נסגר היום עם 65 כניסות. זה לא אומר שהרשימה סגורה הרמטית, ע"ע "ביקור התזמורת", אבל זה זמן טוב להכנס פנימה לתוך הקטגוריה הכי מושמצת של האוסקרים האחרונים.

ובצדק מושמצת.
פרס הסרט הזר הטוב ביותר הפך לאחרונה לסוג של בדיחה. האקדמיה האמריקנית פוסחת באופן סיסטמתי על האירועים הקולנועיים המשמעותיים שנשלחים אליה ומבהירה לנו שהיא מורכבת למעשה מחבורת סבתות חביבה שהולכת לקולנוע לב בשישי בצהריים ומחליטה על הזוכה תוך כדי קפה ומאפה בארומה.
העניין הוא שלא תמיד זה היה ככה. אפשר אפילו לומר שהקטגוריה הזאת, שהחלה ב1956, הגיעה בשאגה.
שימו לב לרצף הבא: "לה סטרדה", "לילות כיביריה", "הדוד שלי", "אורפאו נגרו", "מעיין הבתולים", "מבעד לזכוכית האפילה".
כן, חברים. הייתה תקופה שבה האקדמיה העניקה אוסקרים תחרותיים פעמיים רצוף לפליני, פעמיים רצוף לברגמן, ובדרך גם אחד לז'אק טאטי. וזה לא נגמר שם. במשך כמה עשורים האקדמיה בחרה לתת את הפרס לגדולי היוצרים של הקולנוע העולמי ולכמה סרטים שלא רק שאיתגרו את האומנות השביעית ודחפו אותה קדימה, גם נשארו קלאסיקות עד עצם היום הזה.
הרצף המקביל של היום הוא: "הסוד שבעיניים", "פרידות", "הזייפנים", "חיים של אחרים", "טוטסי" ו"הים שבפנים". אני אשקר אם אגיד שמדובר בסרטים רעים. חלילה. ואני גם מניח שכמה מהסרטים האלו נמצאים עמוק בלב של צופים רבים בעולם. עדיין, כמה מהסרטים האלה הם קלאסיקות? כמה מהם יהפכו לצפיית חובה בעוד עשר שנים? (אני יודע שכולכם צועקים "חיים של אחרים". סבבה. היוצא מן הכלל וכו' וכו').

אבל האמת שזה מאוד לא בסדר להאשים רק את האקדמיה האמריקנית. כולם יודעים שלהשוות את הקולנוע של היום לקולנוע של אמצע המאה הקודמת זה תסכול מיותר.
האקדמיה בוחרת מתוך קבוצת סרטים שנשלחת אליה. אז אם הם מקבלים סרטים דרדעל'ה, אז מה אפשר לעשות?
הבעיה הרצינית היא כשהבוחרים מחליטים לתת את הפרס לסרט הזניח ביותר מבין החמישה. אז זה כבר מקומם, וזה קורה די הרבה לאחרונה. נדמה כאילו חבר המצביעים כבר שנים לא מחפש את העניין ואת האומנות (כפי שהיה בעבר) אלא נותן את האוסקר לסרט שגרם למצביעים לחשוב כמה שפחות ושחרר אותם  לשגרת חייהם בלי יותר מדי על הראש.
רוצה לומר, לא יכול להיות שבשנה של "נביא", "סרט לבן" ו"עג'מי", זוכה "הסוד שבעיניים" (סרט מקסים. אבל וואלה).
לא יכול להיות שבשנה של "ואלס עם באשיר" ו"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" זוכה "פרידות".
ואז מה קורה? חבר השופטים התוך-מדינתי שאמון על בחירת הסרט לאוסקר רואה שמה שזוכה הוא סרט לא מאתגר קולנועית, לא מעניין ויזואלית ובוודאי שלא זכיר ליותר משבע דקות, וזה הסרט שהוא מייצא.
או בדבריו של פאט-באסטרד מ"אוסטין פאווארס", "it's a vicious circle".
איטליה למשל קלטה את העניין. אחרי פאדיחת "גומורה" שאפילו לא נכנס לשורט-ליסט ב2008, ארץ המגף כבר לא לוקחת סיכונים. השנה, במקום "אני אהבה" שהוא סמי יצירת מופת, ו"החיים שלנו" עמוס הרגש, היא רצה עם סרט שלישי, קומדיה משפחתית שכזו. מחממת לב שכזו. אמנם לא ראיתי את הסרט שנקרא "הדבר היפה הראשון" ולכן אין לי יכולת לתת את דעתי, אבל הסבירות שהוא מצטיין יותר משני הנ"ל נתפסת אצלי כלא סבירה. איטליה כבר לא תשלח את פאולו סורנטינו לאוסקר למרות שהוא מייצר קולנוע מרהיב ומיוחד סרט אחרי סרט. היא, כמו שאר המדינות שיודעות מה טוב בשבילן, תשמור את הקולנוע המאתגר לפסטיבל לוקרנו. באוסקר יהיו שאריות.

אבל, אנחנו פה (אני פה, סליחה) כי אחרי כל ההתבכיינויות והנרגרנות, אנחנו (אני. שוב סליחה. יש לי קטע כזה להשליך על כולם את דעותי) ממש אוהבים את האוסקר. למרות שכל עניין הכבדהו וחשדהו הזה קצת מעייף לאחרונה ולהיות סנגור של האוסקר זה עבודה כפויית טובה, מעטים הדברים המהנים בשבילי במהלך השנה כמו האוסקר.
ולכן אני מנצל את הבלוג להרמת פרוייקט אישי הקרוי "פרוייקט אוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה 2010" ובו אכתוב אחרי צפייה על כמה שיותר מסרטים מתוך 65 הסרטים שנשלחו לאוסקר וכך לעשות סדר בבלאגן ולהיות מוכן ועירני בשלב השורט-ליסט ובשלב הכרזת המועמדים.
בהמשך אל תוך עונת הפרסים גם יהיה קל יותר להמר ולפתח דיונים אינטניסיביים ומרים על המועמדים הפוטנציאלים, המועמדים, הזוכים והנשארים מאחור בעננת האבק של ההיסטוריה.

אתם יכולים לקרוא את ההתרשמות שלי על מה שכבר הספקתי בלינקים המצורפים:
אלג'יר – "מחוץ לחוק" / טורקיה – "דבש"
גרמניה – "כשאנחנו עוזבים"
בלגיה – "בלתי חוקיים" (פוסט שכתבתי לבלוג הקודם שעבדתי בו. זה באנגלית)
תאילנד – "הדוד בונמי שיכול להיזכר בחייו הקודמים" (כנ"ל)

ולגבי חברינו, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".
האמת היא, סרט מקסים. יאיר רוה כבר ניסח את זה מצויין ולכן אין צורך לכתוב את זה שוב. אם כי אני חייב להודות שאני אפילו הייתי יותר חיובי אל הסרט מיאיר. חוץ מאקספוזיציה נורא ארוכה (שעלולה להיות המכשול שלו למועמדות. הסרט מתחיל הרבה פחות טוב ממה שהוא ממשיך) ורמת משחק לא אחידה, אני חושב שמדובר בצפייה כיפית למדי. אני אישית נמצא במחנה "הדקדוק הפנימי", לצורך הדיון, אבל "שליחותו" עבד עלי לא רע בכלל.

בשבוע הקרוב אכתוב גם על המתמודד הפרואני, היווני וההונג-קונגי. ובתקווה השאר בעקבותיהם.

בהצלחה לכולנו.

עדכון-
מאז כתיבת הפוסט, הסרט הגרמני "כשאנחנו עוזבים" הספיק לקבל מקום בקטגוריית סרט הביכורים הטוב ביותר בפרסי הקולנוע האירופאיים. רק כדי להוכיח לכם שאסור להאמין לאף אחד.