ראיון עם הבמאית ג'ולי ברטוצ'לי

"העץ", סרטה השני של ג'ולי ברטוצ'לי, עלה ביום חמישי האחרון בבתי הקולנוע. שבוע שעבר הוא הוקרן פעמיים מול אולמות מלאים בפסטיבל חיפה. ברטוצ'לי הגיעה לפסטיבל יחד עם מפיקת הסרט יעל פוגל (שהפיקה גם את "סיבוב הופעות" השנה ואת "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן), שם פגשתי אותה.

סרטה הקודם של ברטוצ'לי, "מאז שאוטר עזב" הוקרן בארץ ב2003 ואם זכרוני אינו מטעה אותי, זכה להצלחה נאה למדי. "העץ", בהשתתפות שארלוט גינסבורג ומורגנה דיויס – שלוקחת בקלות את תואר הילדה הכי מדהימה שתראו השנה בקולנוע – יצא למסכים השבוע וסביר להניח שיחמם גם הוא לבבות צופים רבים.

ברטוצ'לי' שנולדה לפני 42 שנים בצרפת, החלה את דרכה הקולנועית דווקא בתחום הדקומנטרי ועבדה גם כעוזרת במאי לפני שפנתה לתחום העלילתי. את "מאז שאוטר עזב" היא צילמה בגרוזיה, ובשביל "העץ" ארזה את עצמה ואת הצוות וטסה לאוסטרליה. הסרט מתרחש ברובו בבית המרוחק של המשפחה סביבה סובב הסיפור ותחת צילו של עץ ענק. לשאלתי מה הגיעה קודם, העץ או הבית, ענתה ברטוצ'לי שהעץ היה שם קודם. הבית התווסף אחר כך.

עלילת הסרט מזכירה במעט גם את עלילת סרטה הקודם. בשני הסרטים נאלצות נשים מאותו תא משפחתי  אך מדורות שונים להתמודד עם מותו הפתאומי של הגבר עליו התבססו. בקרדיטים של הסרט ברטוצ'לי חתומה על התסריט, המבוסס על תסריט אחר, שבכלל מבוסס על ספר…
"בכלל רציתי לעבד ספר שמאוד אהבתי בילדותי שנקרא "הברון והעץ" אבל הסופר התנגד שיעשו לו עיבוד קולנועי כלשהו ואני נותרתי עם סיפור שסובב סביב עץ בראש," מתחילה ברטוצ'לי לספר מה הביא אותה לתסריט הזה. "חיפשתי סיפור אמיתי או מומצא עד שהגעתי לסיפור "העץ" שנכתב על ידי סופרת אוסטרלית שחיה בצרפת, וראיתי המון דברים מעצמי בתוך הספר הזה שלא היו רחוקים מהתסריט הקודם שלי ל"אוטר", דברים שעניין אותי להתעסק בהם. פניתי ליעל (פוגל), חברתי והמפיקה שלי, לחפש את הזכויות לסרט וגילינו שהם כבר נקנו על ידי מפיקה אוסטרלית והתסריט כבר החל להיכתב מבלי שאף במאי לא נסגר לפרוייקט. יצרתי קשר עם התסריטאית ואמרתי לה שאני מעוניינת לביים את הסרט ושנעבוד עליו יחדיו. שלחתי לה את הסרט הקודם שלי, דיברנו ונוצר קשר טוב. הסכמנו לעבוד על התסריט חצי-חצי. בעיקר היה ברור לכולנו שהסרט צריך להיות דובר אנגלית ולהצטלם באוסטרליה."

העץ

את בעצם באה מעולם הדקומנטרי. מה גרם לך לעבור לסרטים עלילתיים?

ביימתי כ12 דוקומנטריים לפני שהתחלתי לעבוד על "מאז שאוטר עזב" ואני עדיין עוסקת בתחום. עבדתי גם כעוזרת במאי ולכן היה לי הרבה ניסיון בעבודה עם צוות גדול וסטים, מה שתרם לי המון. יום אחד היה לי רעיון לסרט שלא יכל להצטלם באופן דוקומנטרי על אף שהוא כן מבוסס על אנשים אמיתיים. זה היה תחילתו של "מאז שאוטר עזב". הרעיון הוא לא הרפה ויצר בי תשוקה לפנות לעלילתי. פניתי ליעל עם הרעיון והיא הייתה מאוד נלהבת לגביו והתחלנו לכתוב. אחרי שהשלמתי את הסרט גיליתי שאני מאוד נהנית מהעבודה. בדוקומנטרי אתה תלוי מדי במציאות או באנשים המצולמים, כשבעבודה על עלילתי מצאתי הרבה חופש ומקום להתבטאות אישית.

עברו שבע שנים בין סרטך הראשון לבין סרטך השני. בהתחשב בתגובות המצויינות להן זכה סרט הביכורים שלך, העבודה על הסרט השני הייתה מלחיצה יותר?

זה אכן היה מלחיץ. לעשות סרט זה תמיד עניין מלחיץ, קל וחומר בפרוייקט השני. אני התנצלתי מראש למפיקה שלי. אמרתי לה שהסרט השני תמיד פחות טוב אז אני מצטערת כבר מעכשיו על זה שהוא יהיה גרוע.
לקח לי זמן בין שני הסרטים כי קידום סרט זה תמיד עניין ארוך וגם סביר להניח שזה בגלל שחששתי לא מעט. עדיין, לקח זמן רב להרים את "העץ" בגלל כל ענייני הזכויות על הספר והדוקומנטריים שעשיתי בין לבין. מעבר לזה ההפקה הייתה קשה יותר מ"אוטר". התקציב היה כפול, הלוקיישן היו בצד השני של העולם, הצילומים כללטו ילדים, חיות, אפקטים מיוחדים… זה סרט די גדול. האמת שלא השקעתי בזה מחשבה תוך כדי התהליך אבל זה היה משהו די רציני. וחוץ מזה, אנשים ניגשו אלי ואמרו לי כמה נהנו מהסרט הקודם שלי וכמה הם מחכים לסרט הבא. זה ממש הלחיץ אותי…

לאחרונה נראה שקולנוע של נשים במאיות מקבל יותר תשומת לב מבעבר. האם את כאישה יוצרת מרגישה איזשהו שינוי ביחס לנשים מתעשיית הקולנוע?

אני לא בטוחה. אנשים אמרו שהסרט שלי הוא מאוד סרט-נשים אבל אני לא רואה את זה ככה. לא יודעת. אני עושה את הסרטים שלי מתוך הרגישות שלי, ולכן כשאני מביימת אני לא עושה אותם כאישה אלא כיוצר. זה נכון שלאחרונה נהיה קצת יותר קל לאישה להפוך לבמאית אבל זה עדיין לא פשוט בכלל.
"העץ" הוקרן בספטיבל קאן אבל לא בתחרות הרשמית. ניתן היה לשים לב שבתחרות עצמה לא היו בכלל סרטים של במאיות! אמנם כיום יש הרבה נשים מפיקות ומפיצות אבל בחבר שופטים בפסטיבלים אין אף פעם שיויון בין מספר השופטים הגברים לנשים. בדרך כלל יש אולי אישה אחת בפאנל השופטים, וזו תמיד איזו שחקנית חיננית מלו'ראל. הכיוון תמיד גברי יותר.
קולנוע הוא אומנות מאוד צעירה וגם ככה רק לאחרונה נשים מתחילות לקבל תנאים וזכויות שוות. בצרפת, למשל, לנשים לא הייתה זכות בחירה עד 1945. בכל שאר האומנויות העתיקות כמו ציור ופיסול לא תמצא נשים בכלל כי הן תמיד נחסמו והוסטו הצידה. גם בקולנוע עדיין קשה יחסית לאישה להכנס לתעשייה אבל זהו תהליך ארוך ואני חושבת שאנחנו בכיוון הנכון.
אני חושבת שזה גם קשה לנשים לעשות סרטים בקצב מהיר כמו גברים כי לפעמים עניין הילדים נכנס לתמונה. כשאתה גבר, מהבחינה הזאת, זה קל יותר. יש לך רק את הקריירה מולך. לי לא אכפת לחכות קצת בין הפקה להפקה בשביל לגדל משפחה ולהיות עם הילדים שלי. אני לא ממהרת.

ברטוצ'לי כיום נמצאת בהיריון השלישי שלה ומכנה אותו "ההפקה הגדולה הבאה שלי". בינתיים היא מפנטזת על לביים סרט בעוד מקומות רחוקים בעולם כמו דרום אמריקה. "מי יודע," היא אומרת, "אולי מתישהו אני אצלם סרט גם ביבשת שלי…"