פסטיבל חיפה 2010 – היום האחרון

יומו השמיני, האחרון והכה עצוב של פסטיבל חיפה, הצריך ממני מאמץ אחד אחרון. עד סוף היום הוספתי עוד חמישה סרטים לרשימת הצפייה שלי שמונה 28 מהם (שברתי את השיא של שנה שעברה שעמד על 26. קודוס בשבילי). אז זהו איננו פוסט סיכום לפסטיבל. פוסט מפורט ומלא תובנות עוד יהיה בהמשך. עכשיו זהו רק סיכום יום נוסף בפסטיבל המפואר הזה…

פאטי היל
Putty Hill
סרט מגה-עצמאי, קטן ומחוספס במסורת "ג'ורג' וושינגטון", "גומו" ו"ילד רע" אך ללא האדגי'ות המטרידה שלהם. הדרמה מתרחשת בפרבר קטן ונחשל בבוליטומר, במערב התיכון של ארה"ב, וסובבת סביב מספר דמויות על רקע הלוויה קרבה של צעיר שמת ממנת יתר.
הסרט לא רע אבל כבר נצפו עשרות כמוהו ולמעשה סיפור העשייה שלו – שכולל במאי אחד חדור מוטיבציה ומעט מאוד כסף – הופך אותו למעניין יותר ממה שעל המסך. מעניין לראות מה יהיה עם הבמאי מאט פורטפילד בהמשך דרכו.

צ'ונקינג בלוז
Chongqing Blues
הפרמיס של הסרט די מבטיח: אבא שבחר לעזוב את אשתו ובנו לטובת חיי הים ומשפחה חדשה, חוזר לאחר שאותו הבן נהרג על ידי שוטר בתקרית אלימה בסופר-מרקט ומלקט פרטים על מותו של הבן. עכשיו צריך להופיע משפט כמו "ובדרך לאמת הוא מגלה משהו על חייו ומתמודד עם עברו". זה ההמשך הטבעי של קו העלילה הזה (ותכניית הפסטיבל רומזת לכיוון). אבל זהו. שלא. מקסימום הוא מגלה שהוא אבא מעאפן ושהוא עשה טעות בנטישת בנו מה שדי צילק את הבחור הצעיר. וואו. בשביל זה הבן היה צריך למות. בשביל המידע הזה. מה שאני מנסה לרמוז זה שגיבורינו לא עובר מילימטר של תהליך בסרט והכל נותר רדוד ושטחי. התקרית הפאטאלית נחשפת לנו טפח אחרי טפח אבל זה לא מעניין כי לכלום אין משמעות. הסרט גם ארוך, ברוך השם, ומשתדל לסגור את כל הקצוות האפשריים בצורה כמעט פתולוגית ולא משאיר אפילו משהו אחד למחשבה או להרהור.

מסדרים ללינה את החיים
Non Ma Fille, Tu N'iras pas Danser
הבמאי כריסטוף הונורה נכנס לי ללב בערב סגרירי אחד בספטמבר לפני שנתיים, בו ראיתי את סרטו השלישי "שירי אהבה". ההומאז' של הונורה ל"מטריות שרבורג" על אהבה ואובדן בפאריס ריגש אותי ברמות אחרות. זה קרה בשנתי השלישית בירושלים והאהבה של הונורה לפאריס בסרט הצליחה להדליק בי מחדש את האהבה שלי לעיר שבה אני גר. מאז אנחנו ביחסים מעולים. אני וירושלים ואני והונורה. אחרי שבמאי מצליח לעשות לי דבר כזה, אני לעולם לא אנטוש אותו. אפילו כשהוא מציב בפני מכשולים גבוהים כמו "מסדרים ללינה את החיים".
מהסרטים של הונורה אני תמיד נהנה (להוציא את סרט הביכורים שלו "אמא שלי") אך חושש מלהמליץ לאחרים מתוך ידיעה שחיבתי אליהם היא אישית מאוד. את הונורה אני שומר לעצמי. אבל הפעם אני נאלץ להודות בפה מלא ש"לינה" הוא פשוט לא סרט טוב.
המעלות הגדולות ביותר של סרטיו "בתוך פאריס", "שירי אהבה" ו"אנשים יפים" הם בעיקר הדרך שבה הוא לוכד את פאריס במצלמתו ובחירת המלתחה של הדמויות, אך אלו נפקדים מסרטו האחרון. אפילו קיארה מאסטרויאני ("סיפור חג") ושחקנו הקבוע והאהוב לואי גארל חיוורים יחסית. לא ברור מה השתבש, אבל זה בסדר מבחינתי. לכל אחד מותר לפשל פה ושם. אני אהיה שם גם בסרטו הבא ובזה שאחריו. אה, אבל יש אחלה מוזיקה לסרט.

איזה מין שיויון
We Want Sex / Made in Dugenham
קונטקסט זה דבר חשוב. אחרי שבוע של צפייה בסרטים איטיים שבהם לוקח לילד קטן שעתיים זמן מסך להביא חלב חזרה לכפר שלו, סרט בריטי משעשע בו לוקח לחבורת נשים 100 דקות לעשות שינוי בחוקה, נראה מופרך. הכל עניין של יחסיות. זה כמו שאחרי עונה של "הסופרנוס", "החבר'ה הטובים" של סקורסזה נראה כמו וידאו-קליפ.

"איזה מין שיויון", סרטו החדש של נייג'ל קול, שכבר מייצר באז אוסקר סביב שחקניתו הראשית סאלי הוקינס ("חופשיה ומאושרת"), הוא סרט נפלא ומהנה ביותר על מאבק של פועלות חברת פורד בבריטניה שמצליחות לקרב את שכר היסוד שלהן לשכר הגברים. הסרט מתהדר בהוקינס (שנהניתי לצפות בה פה, על אף שבמהלך "חופשייה ומאושרת" ייחלתי למותה יותר מפעם אחת), בוב הוסקינס, מירנדה ריצ'רדסון, ריקי ג'ארבייס, רוזמאנוד פייק (שאחרי "הסיפור על פי בארני" מוכתרת כמלכה של פסטיבל חיפה) ועוד.
לי היה קצת קשה עם הקלילות של הסרט שלמעשה אמור לתאר מאבק קשה ומתיש של דויד בגוליית אך נותר ברובו סיפור די כיפי. יאללה, מגניב, בוא נסכן את כל חיינו וחיי משפחתינו בשביל מטרה צודקת הו, אנחנו כאלה בריטים שובבים.
הרגשתי שהסרט מתחנף מדי ולא באמת חופר בתוך הכאב ההכרחי של הדמויות הראשיות. אבל מה זה משנה? הכי חשוב זה שנהנים. ויש הרבה ממה להינות ב"איזה מין שויון" (ולא, השם העברי של הסרט הוא לא אחד מהם).

גנב עירוני
The Town
עוד מראה מבאסת על הקולנוע האמריקני שהופך להיות פחות ופחות רלוונטי כל דקה שעוברת. ולא ש"גנב עירוני" הוא סרט רע. כלל וכלל לא. הבימוי והמשחק של בן אפלק ראויים ביותר, העריכה והצילום (דילן טיכנור ורוברט אלסוויט, בהתאמה, הצוות הכמעט קבוע של פול תומאס אנדרסון) עשויים לעילא ובאופן כללי יש על מה להסתכל. עם זאת, כל אחד מכם שקורא שורות אלו ראה את הסרט הזה כבר עשר פעמים בין אם בקולנוע האמריקני, הבריטי או הצרפתי משנות החמישים ועד היום.
הסיפור, שנדמה לא פעם שהוא ספין-אוף לדמותו של בן אפלק מ"סיפורו של וויל האנטינג" , על שודד בנקים מיומן שכמובן רק רוצה לצאת מהעסק ולהיות נורמטיבי, כל כך לעוס וצפוי שהדבר מקשה על ההנאה מבימויו של אפלק – שסרטו הקודם "נראתה לאחרונה" היה מותחן נהדר בעיני – ומשאר הדברים הטובים שיש בסרט. הפגמים של הסיפור, כמו החלק הרומנטי בין אפלק ורבקה הול, בולטים בחוסר אמינותם ובאוטומטיות שלהם. מזל שיש את ג'רמי רנר בדמות הבלתי נמנעת בסרטים מסוג זה של החבר הנאמן אך הלא מרוסן. איזה מלך ג'רמי רנר.

וכך הסתיימו ההקרנות בפסטיבל והערב ירד על הכרמל.
"סריטה" מתחיל עכשיו מסורת חדשה של שגרה. בעוד כמה ימים, כמובטח, פוסט סיכום על הפסטיבל, הפרסים כמו שאני חושב שהיו צריכים להיות מחולקים, ואפילו התנצלות אחת כנה. תשארו בסביבה.