פסטיבל חיפה 2010 – היום השישי

היום זה היה קצת מוגזם. לא מספיק שהבוקר שלי באופן כללי התחיל די מבאס, נפלתי על שלושה סרטים שמגדירים מחדש את המונח מלנכוליה. כמות ההורים המתאבלים והילדים המתים שאני נתקלתי בהם היום במחשיכת האולמות הייתה מופרכת. בנוסף, תאוריית "הסרט הראשון של היום" הלכה לעזאזל די מהר. ולא שמחר הולך להיות רצף של מחזות זמר, שלא נטעה.
אבל אני לא מתלונן.

כשאנחנו עוזבים
When We Leave
אני עשיתי הסכם עם עצמי כשהתחלתי לבקר סרטים לקהל רחב, שאם אני נתקל בסרט שממש לא אהבתי ואין לי שום דבר חשוב להגיד עליו בהקשר קולנועי או אחר, אני פשוט לא אכתוב עליו. הרבה מאמץ מושקע בעשיית סרט ואם אני ספציפית לא מצאתי בו שום דבר ראוי, אין לי כל עניין להשחיז עליו מילים והתלפלפל על חסרונותיו רק כי אני יכול.
בגלל עקרון זה אני מעדיף לוותר על הסקירה המהירה של הנציג הגרמני לאוסקר הסרט הזר הבא ופשוט להמשיך הלאה. אני מניח שאכתוב עליו בהמשך בנושא הליין-אפ המתגבש של קטגוריית הסרטים הזרים. בינתיים בואו נסכם שאני הייתי ממליץ לכם לוותר עליו.

האיש הצורח
Un Homme qui Crie
ועוד ייבוא ישיר מפסטיבל קאן, הפעם מדובר בזוכה בפרס חבר השופטים. זו הפקה צרפתית/אפריקנית (צ'אד, לצורך הספציפיות) ובמרכזה עובד בריכה ותיק במלון כאשר גם מבפנים וגם מבחוץ נישאות רוחות מלחמה.
"האדם הצורח" הותיר אותי אמביוולנטי. מצד אחד כחוויה אנתרופולוגית יש בו מימד מרתק – לצפות מקרוב באנשים רחוקים ולגלות שהם בדיוק כמוך. שזהו, סליחה על הרומנטיזציה, אחד הדברים הגדולים שהביאה אומנות הקולנוע לחיינו.
מאידך, זוהי לא השעה וחצי המהירה ביותר שחוויתי לאחרונה, בוא נאמר את זה כך. הסרט לא מעניין לכל אורכו ויש בו יותר מרגע אחד שגרם לי לנדוד במחשבותיי הרחק מאולם הקולנוע. או בקיצור, היה די משעמם.
אני דווקא אהבתי הרבה יותר את חלקו הראשון של הסרט, היותר פרגמנטי ואווירתי. הסצינות בבית המלון, הרגעים בין הגיבור ואשתו או הגיבור ובנו ועוד כמה. תמונות קטנות ועדינות על אנושיות ופגיעות. דווקא הסצנות היותר "דרמטיות" של הסרט היו בעיני חלשות. משהו בהן לא היה אמין לגמרי מבחיתני ולכן נותרתי עם כמה רגעים מרגשים שהתקהו בתוך דקות רבות של חוסר אחידות.

סאבמרינו
Submarino
תומס וינטרברג היה חלק מחלוצי דוגמה 95 והביא לנו את "החגיגה" המטלטל והבלתי נשכח. הסרט ההוא הוא סיבה מספיק טובה לשוב ולצפות בסרטיו החדשים, גם אם הם פחות חלוציים ומעניינים כמו אותה דרמה משפחתית אינטנסיבית.
סרטו האחרון "סאבמרינו" נפתח באקספוזיציה מהסוג שדי ברור שאחרי פתיחה כזאת שום דבר חיובי לא יכול לקרות. הסיפור נע סביב שני אחים, כל אחד עם הגורל הבעייתי שלו, ועוסק בהזדמנות שנייה וגאולה באופן מאוד נוצרי. זה גם אחד הסרטים היותר כבדים של הפסטיבל, שמבויים מתחילתו ועד סופו במונוטניה קיצונית ובקרירות של מדינה סקנדינבית מצוייה.
קשה להתייחס לסרטים מהסוג הזה במונחים של הנאה, אבל עיצוב הדמויות והלובן הקפוא של הפריים יוצרים קולנוע שעל אף שלא מומלץ לתכנן מסיבה אחריו, יש בו משהו חזק מאוד ולא מרפה. הוא לא משעמם לרגע אם כי לעיתים נדמה שמדובר בפורנוגרפיית סבל ותו לא. או שזה לגמרי פועל יוצא של כל היום שעבר עלי לפני.

הקרנה נוספת: 30.9, 10:15

אני ממש אשמח לדעת אם מישהו/י נכח/ה בהקרנות הסרטים האלו ומה דעתו/ה עליהם. אני יצאתי קצת עמוס ומבולבל מכל החוויה הזאת.
אבל, כידוע אחרי הכל, מחר הוא יום חדש ו137 דקות של סרט אלג'יראי מחכים לי מעבר לפינה. אני הולך לישון.