פסטיבל חיפה 2010 – היום הרביעי

נקודת האמצע של הפסטיבל היא תמיד מקום בעייתי. הדלק קצת מתחיל לאזול, העייפות נותנת אותותיה (למרות שאני חייב להודות שעוד לא התעפצתי באף סרט. די מגניב) הגוף כואב מהישיבה הממושכת והתכנית המדוקדקת שבניתי מתחילה לקרוס ולהפוך לספונטנית. היום, למשל, ראיתי רק שלושה סרטים במקום ארבעה. בעולמי זה נחשב כישלון.
הבוקר התחיל בראיון עם הבמאית ז'ולי ברטוצ'לי אחרי הקרנת סרטה "העץ" שהוציא צופים רבים מחוייכים מאוזן לאוזן. אחר כך חזרתי אל האולמות החשוכים.

כך נראה היום הרביעי שלי בפסטיבל…

אבל
Abel
חוק "הסרט הראשון של היום" ממשיך להוכיח את עצמו. הפעם היה זה סרטו הראשון של השחקן דייגו לונה ("ואת אמא שלך גם", "מילק"). הסרט מספר על אבל בן ה-9 שחוזר משנתיים בבית חולים פסיכיאטרי ומחליט לקחת על צעמו את תפקיד האבא של התא המשפחתי הקרוע שלו.
ילדים קטנים שמתנהגים כמו מבוגרים זה משהו כל כך מקסים שלחלוטין אפשר להביט בו שעות. בדיוק כמו סרטוני חתולים ביו-טיוב. מהבחינה הזאת "אבל" הולך על מקום מאוד קל. קל לרגש, קל להצחיק, קל לאהוב.
הסרט מהודק ומוכוון מטרה ברמה כל כך קיצונית שלעיתים נדמה לך שאתה קורא נובלה קצרה. אין עלילות משנה או רגעים אוירתיים. התסריט נוצר כמו מתוך ערכה להכנת תסריטים בנויים היטב עם שלוש מערכות, שיא ואפילוג, בלי לגלוש או לפזול לצדדים. עם זאת, היד הקלילה אך הבטוחה של לונה הבמאי, בשילוב עם הילד כריסטופר רואי-אזפרזה, הופכים את הסרט לממתק כל כך כיפי שאי אפשר לעמוד בפניו וסביר שיצליח יפה מאוד גם בהקרנות מסחריות בארץ.

הקרנות נוספות: 27/9, 22:30 וגם ב-29/9, 12:00

השודד
Der Rauber
לקח זמן עד שהסרט הגרמני המוזר הזה תפס אותי. משהו במספר הדקות הראשונות שלו נראה לי יבש וקורקטי מדי, כאילו נעשה בעצלנות. ההמשך הבהיר לי את טעותי.
"השודד" הוא סיפור הישרדות חייתי, כמעט כמו סרט טבע. הוא מתאר ביובש – ללא הצדקות וללא פרשנות – את מסלולו הפאטאלי של אדם שפועל רק על פי טבעו ויצריו ולמעשה נמצא במצב תמידי של הישרדות בעולם זר לו. יוצרי "השודד" לא ביקשו ליצור דמות אמפטית של אדם במצוקה- לפחות כך הרגשתי – אלא לחקור קלינית אדם שפעולותיו שונות משל שאר האנשים המבוייתים.
בחלקו השני של הסרט, כאשר הוא הופך למותחן-מרדף, הוא אפילו משתפר והשאיר אותי צמוד לכסא, שוכח לגמרי את הרושם החלש שהותירו בי סצינות הפתיחה שלו.

הקרנות נוספות: 29.9, 17:00

מקום מקלט
La Refuge
הצפייה בסרטו החדש של פרנסואה אוזון החל בתעלומה והסתיימה בשלווה. זה החל כשניסיתי שוב להבין מדוע אני שמח בליבי עם כל סרט חדש של הבמאי הצרפתי. הרי אם להודות באמת, אף סרט באורך מלא שלו לא גרם לי לקריאות התפעלות או התלהבות יוצאת דופן (סרטיו הקצרים, לעומת זאת, ברמה אחרת לגמרי). ראיתי את כל סרטיו מלבד "5X2" וחוץ מאולי "מתחת לחול" מעולם לא זכורה לי הנאה שלימה מאף אחד מהם. בנוסף, אוזון לא נתפס בעיני כבמאי עם טביעת עין מיוחדת או בחירת סיפורים חד-פעמית. אז מה, אם כך, גורם להקרנת סרטו החדש להיות ההקרנה אליה אני מצפה כל היום?
כשני שליש אל תוך הסרט נזכרתי בתשובה. וגם נזכרתי שאני תמיד שוכח אותה ואז נזכר בה שוב בסרט הבא. התשובה היא רגישותו ותבונתו האדירה כבמאי (מה שאגב, הופך אותו לבמאי סצינות הסקס הכי טוב שפועל כיום). להכל. לשחקניו ולניואנסים שלהם, להתפתחות המדודה של הסיפור, להעמדות המצלמה, למוזיקה. אין באף אחד מהאלמנטים האלה משהו מרהיב או קיצוני, אך סופם שיחבקו את הצופה ויערסלו אותו עד שיגיע להתרוממות רוח ולדמעה מיקרוסקופית בזוית העין.
בעבר היה אוזון הילד הרע של הקולנוע הצרפתי. הוא כבר מזמן ויתר על התואר (נדמה שג'ספר נואה חטף זאת ממנו) וסרטיו הופכים להיות מפתיעים במידת מה אך קלים לעיכול וידידותיים. בסיכומו של עניין אין כל דבר זכיר או מטלטל בקולנוע של אוזון בעשור האחרון, אך הצפייה בסרטיו תמיד מרגשת ותמיד נוגעת בעדינות שקופה בלב. שלי, לפחות.

הקרנות נוספות: 30/9, 15:30

טוב, חברים. עברנו את החצי. זה בדיוק הזמן לספר לכולם מה נשאר אתכם מהפסטיבל עד כה ואילו סרטים מסקרנים אתכם בימים העתידיים…