פסטיבל חיפה 2010 – היום השני

יום ארוך אך מצויין עבר על כוחותינו בכרמל. ארבע סרטים בהספק היומי, שניים מהם נפלאים ושניים פחות, אך מעניינים גם הם בדרכם.
קראו ושימו לב מתי ההקרנות הנוספות…

סיבוב הופעות
Tournee
אני לא יכול להציג את עלילת הסרט זוכה פרס הבמאי בפסטיבל קאן האחרון. לפחות לא בדרך שעלולה לגרום לכם לרצות לראות אותו. עם זאת, מעלותיו של הסרט כה נדירות שאפילו אגדיל ואומר שאם אתקל במהלך הפסטיבל בעוד סרט אחד המשתווה לרמת ההנאה שלי מ"סיבוב הופעות", מדובר בהצלחה גדולה מאוד.
הישגיו העיקריים של הסרט הם בכך שהוא מאותם סרטים נדירים המתארים את עולמן של נשים ברמה אינטימית למדי אך שלא כמו סרטי נשים (המבויימים על ידי גברים) אחרים כדוגמת "לחזור", "סקס והעיר הגדולה" ו"הנשים של ד"ר טי", לא מחולל אצל הצופה הממוצע מיזוגניה מסוג חדש.
"סיבוב הופעות" לא חזק בנראטיב או בדרמה, אך רמת הרגישות, החמלה והאנושיות שבו הופכת אותו כמעט לאירוע חד פעמי. מרמת עיצוב הפריימים המרתק ועד הנגיעה הרגשית בעולמן של דמויות מוכרות אך חדשות, דרך איזושהי תחושת זרימה מהפנטת, הסרט מייצר, באמצעים מינימאליים אך מסעירים למדי, עולם אוהב ועדין שסובב סביב כמה נשים וגבר אחד שכבר מזמן עברו את שיאם. אפשר לציין רק סצנה אחת קטנה ולא משמעותית בהכרח, שמתרחשת בתחנת דלק. שני אנשים באמצע הלילה נתפסו ברגע שמבויים, כתוב ומשוחק בדיוק כל כך רב שאני מצאתי את עצמי מתרגש עד כמעט דמעות.
מאתייה אמרליק, בסרטו הרביעי, הצליח לתפוס משהו כל כך חמקמק וכל כך נדיר שאין ספק במוצדקות הפרס שלקח הביתה מפסטיבל קאן. מומלץ לגמרי.

הקרנות נוספות: 26.9, 10:00

רחם
Womb
באופן מפתיע למדי התגובות סביבי לגבי "רחם" היו חמות למדי. משום מה לא קיבלתי וייב חיובי מהקהל בזמן הצפייה אבל אולי השלכתי על זה מעצמי. האמת שציפיתי להרבה מ"רחם" בידיעה שזה יכול להיות מפואר או קטסטרופה באותה מידה. ככה זה עם במאים אקספרימנטאליים.
את שני העלילתיים הקודמים של הבמאי בנדק פליגאף אהבתי מאוד עם הסתייגויות. "דילר" ו"יער" תפסו אותי די חזק אבל לא לאורך כל הדרך. "רחם", עם זאת, הוא מה שקורה כשיוצר אקספרימנטלי בנפשו מנסה להכניס את עצמו לעולם הנראטיבי. יש משהו שלא לגמרי מרגיש טבעי שם.
"רחם" בכלל מתאים במהותו לפסטיבל אייקון יותר מאשר לפסטיבל חיפה. הוא שואל שאלות מאוד יפות על אהבה, מוות, שחרור ואנושיות. אלה הרבה נושאים, תסכימו איתי, והעיסוק בהם מעניין. הבעיה של "רחם" היא שהוא קליני מדי. כרגיל אצל פליגאף, מצולם מרהיב, אבל נטול נשמה. אני חושב שהבחירה באווה גרין כשחקנית הראשית היא טעות. הבחורה פשוט לא חדירה. היא לא נותנת אפילו הצצה פנימה אל מאחורי העיניים היפות שלה ובסופו של דבר אני נשארתי רחוק מכל תהליך נפשי או רגשי שעלול לקרות בסרט.
ישנם כמה רגעים נפלאים בסרט שמחזקים את השאלות המהותיות של הסיפור. כמו היחס אל הדינוזאור צעצוע שמפציע בשלב מסוים (מעולם לא הייתה סצינת קבירת צעצוע קורעת לב יותר מאשר בסרט הזה) או שוטים מפוארים של הבקתה שעל החול. עדיין, מכיוון שהסרט לא נוגע בשום נקודה רגשית, הוא נשאר ברמת הוידיאו-ארט. מרהיב. אבל וידיאו-ארט.

הקרנות נוספות: 26.9, 17:00

וול סטריט: הכסף מדבר
Wall Street: Money Never Sleeps
מעודן. זו המילה היחידה מכל המילים בכל הלקסיקונים שבה לעולם לא אבחר כדי לתאר את אוליבר סטון הבמאי. אני נשבע לכם, רוב הזמן בצפייה בסרטיו – גם הטובים שבהם – אני נמצא תחת התחושה שסטון עומד מעלי וצועק. הבן אדם נזהר מכל פן של רמיזה או סאבטקסט כמו ממגיפה.
סרטו החדש דווקא מתחיל לא רע בכלל, האמת. יש בדיחה די טובה כבר בסצינה הראשונה, שיר מעולה של דיויד ביירן ברקע, שמות ענקיים בקרדיטים. הכל סוחף וגדול והוליוודי וניינטיזי בטירוף. תענוג.
אחר כך הדברים נכנסים לפרופורציה ומתחילים להתדרדר. אני, הדיוט בכל הנוגע לנושאים פיננסיים, לא הבנתי כלום מפיתולי העלילה. סטון ידע את זה ולכן השתמש בכל פטיש בארסנל שאפשר להכות בו על ראשי. עריכה קצבית לרמת האפילפסיה יחד עם דיאלוגים מייגעים בפאתוס מהדהד, כוכבים ענקיים בתפקידי אורח בזה אחר זה, וכמה אימג'ים שכיום, אחרי שהקולנוע עשה סיבוב שלם מפוסט-מודרניזם חזרה לריאליזם קלאסי, נראים די מגוחכים. כמו למשל המונטאז' הקצרצר סטייל "שנינו טיילר דירדן" כאשר הגיבור מגלה שגורדון גקו הוא המושך בחוטים כל הזמן. נו, באמת. מזל שישבתי באותו הרגע. כאילו שמישהו ציפה שדמותו הידועה של מייקל דאגלס (מלא הכריזמה) תהפוך להיות יודה בהשתחררותו מהכלא.
גם עלילת המשנה שכוללת את הזוג הצעיר (שיה לה-בוף שעדיין לא הצליח לשכנע אותי שהוא שחקן וקארי מאליגן בתפקיד שמעורר געגוע לקייטי הולמס) והמשמשת בתור הלב של עלילת הסיקוול – שככל סרט המשך מספר את אותו סיפור בדיוק רק עם יותר דמויות ויותר עלילות משנה – לא באמת מחזיקה וסגירת הקצוות בסוף תביך אפילו את רכי הלבב שבינכם.
סטון הוא דינוזאור והוא מביים כמו דינוזאור. על אף שישנו מימד כלשהו של הנאה בצפייה בראזל-דאזל של אוליבר סטון, איך נאמר את זה, הראשון היה יותר טוב.

הקרנות נוספות: 25.9, 13:30 / 28.9, 10:00

ממלכת החיות
Animal Kingdom
הסרט האוסטרלי הזה שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס האחרון, היה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בפסטיבל. אני שמח לבשר שכגודל הציפייה גודל השמחה. "ממלכת החיות", סרטו הראשון של דיוויד מישוד שיהיה בריא, הוא דרמה עוכרת שלווה ועשויה באופן מבריק.
משוט הפתיחה של הסרט שהוא, על אף צניעותו, מהמרשימים שראיתי לאחרונה, הסרט סובב סביב ג'וש הצעיר שכל פשעו הוא שהוא שייך למשפחה הכי לא נכונה במלבורן. במין מיני-סאגת פשע באמצעים מינימאליים למדי, מישוד וצוותו מביאים קו עלילתי – שלמרות שראינו כמוהו מספר פעמים בעבר – הצליח להדביק אותי לכסא ולהשאיר אותי קפוץ רוב הזמן.
בנוסף, ג'קי וויבר היא כרגע הפייבוריטית הרשמית שלי לפרס שחקנית המשנה באוסקר הקרוב. היא מעצבת את אחת הדמויות המאטרנליות המחשמלות ביותר של השנים האחרונות. הסרט עצמו כבר הופץ בהפצה מוגבלת בארה"ב ויש רק להתפלל שישימו אליו לב ואולי משאלת האוסקר שלי לא תהיה כל כך מופרכת. על הדרך אפשר לקוות גם שהסרט יצא להקרנות מסחריות בארץ ובכך יותר אנשים יוכלו להיחשף לסרט הקטן והאינטנסיבי הזה.

הקרנות נוספות: 29.9, 22:30 / 1.10, 10:00