פסטיבל חיפה 2010 – היום הראשון

טוב, יופי. התחלנו.
את היום הראשון של הפסטיבל ביליתי בחברת ארבעה סרטים (יש לי עוד סקרינר שאני אצטרך לראות בלילה. אבל למה להקדים את המאוחר?), שלושה מהם במסגרת תחרות "ממזרח למערב" ועוד אחד מהם במסגרת פנורמה. בשלושה מהם יש סצינות השלכת גופה ואחד מהם הוא לא לגמרי סרט. בחיים לא תנחשו של מי.

ההיפוך
Rewerse
דרך לא רעה לפתוח פסטיבל, הסרט הזה.
סרטו הפולני של בוריס לנקוץ מ2009 על בחורה צעירה (השחקנית אגתה בוזק, שנראית כמו הפיוז'ן האירופאי של ג'ואן אלן וקייט בלנשט) המסתבכת בענייני שלטון בוורשה, הוא בעיני סרט על הרומנטיזציה של העבר. הסרט מתרחש ברובו בשנות החמישים עם קפיצות קצרות קדימה לימינו אנו. העבר מצולם בשחור לבן אקספרסיבי, שעשה לי קצת אסוציאציות פולנסקיות, ועל אף התכנים הקשים שהוא מציג, הוא נשאר כמעט רפלקסיבי ובעיקר מאוד מאוד מצחיק. הסצינות שכוללות את שלושת בנות הבית וסובב סביב ענייני חיתון הבת הן קומדיה משפחתית במיטבה. לעומת זאת, ההווה, המצולם בצבע, הוא עגמומי ושקט.

הסרט נע בקלילות – לעיתים בקלילות רבה מדי – בין כל הז'אנרים שאפיינו את הקולנוע הפופולרי של תור הזהב בשנות הארבעים: מותחן, נואר, רומנטיקה, קומדיית סקרובול וריגול. הצילום מלא הצללים והזוויות האקספרסיביות נראה מעולה אמנם אבל בסופו של דבר נשאר קצת חיצוני לדרמה ונוטה לבלבל את הצופה. אך כל זה, כאמור, רק מחזק את התימה המרכזית של הסרט על תפיסתינו את העבר. אם לכך התכוון המשורר (ויש מידה לא פחותה של פואטיקה ודיבור על שירה בסרט), הרי שהסרט מדבר על כך שהעבר – על הכאב והטרגדיה שמרכיבים אותו – הופך בזיכרון האישי והקולקטיבי ללא יותר מסרט ישן. כך שדרך הפילטר הזה הכל נראה פחות נורא. אפילו די מקסים. יכול להיות שמדובר בביקורת על אומנות הקולנוע הפופולרי שהשאירה לנו שקר כזיכרון או על נסיונותיו של הזיכרון האנושי לרכך את מה שהיה. כך או כך, על אף חוסר המיקוד שלו "ההיפוך" הוא סרט מעניין, מצולם נפלא ומבדר למדי.

הקרנה נוספת של "ההיפוך" – 30.9, 17:30

הכיוון מזרח
Indigene d'Eurasie
עריכת סרט היא קונספט טריקי למדי. במתכונת הקלאסית, כלומר סרט ששואף לספר סיפור קוהרנטי ודרמטי (לא קולנוע אקספרימנטאלי או פוסט-מודרני), עריכה טובה היא עריכה שבלתי ניתן לחוש בה במהלך הצפייה. העריכה הקלאסית צריכה לחבר ולהפריד בין זוויות ובין סצנות בצורה שלא תשלוף את הצופה החוצה ותזכיר לו שהוא בוהה בתמונות נעות. כמו תמיד גם כאן יש יוצאים מהכלל אך זה העניין באופן כוללני. בנוסף, על העריכה גם לקבוע את הקצב של הסיקוונסים והסרט עצמו, להדגיש את הטון ולמקד את תשומת ליבו של הצופה בלי שהוא ישים לב לכך. אם הצופה שם לב לעריכה תוך כדי, משהו שם לא עובד. אם במשחק, בבימוי או בסיפור.
"הכיוון מזרח" הוא מאותם מקרים בודדים ונדירים בהם אני תופס את עצמי שואל יותר מדי פעמים במהלך הצפייה, מי לעזאזל (לא) ערך את הסרט הזה?
אין ספק שאם שאר האלמנטים בסרטו של שארונס ברטאס היו עובדים, סביר להניח שהדבר היה פחות בולט. הבעיות הקשות של הסרט באיזורי המשחק והתסריט הן, סביר להניח, אלו שגרמו לי לשים לב לאינטרקאטים המיותרים, לטייקים הלא שמישים שנבחרו לסרט (כמות הניצבים שמסתכלים למצלמה בסרט הזה היא מהמפוארות), להעמדות המצלמה התמוהות והקלוז-אפים שלא מייצרים שום זרימה הגיונית של רצף, לשוטים הכלליים שאלוהים גדול מאיזה חומר גלם נכנסו לקאט הסופי ולתפיסת החלל הבעייתית. אבל בעיית ההרכבה של "הכיוון מזרח" אינה רק במיקרו, כלומר, בבניית הסיקוונסים הפרטניים, אלא גם במקרו.
הסרט מנסה לספר את סיפורן של שני זוגות שנקלעו למערבולת של חיי פשע וסיאוב. שני הסיפורים הסמי-מקבילים לא עובדים כל אחד לכשעצמו אך גם לא תומכים זה בזה מבחינה ויזואלית או תמטית, דמויות לא מנומקות באות ונעלמות מהסרט ואף רגע לא בונה לרגע הבא ואין שום התפתחות או עניין.
כוונת היוצרים לייצר סרט מחוספס, ריאליסטי ונוקב היא ברורה ומבורכת, אבל גם סגנון אורבני "מלוכלך" חייב לייצר לעצמו איזשהו הגיון פנימי שיוביל את הצופה קדימה, ולא לכל מקום אחר חוץ.

באופן אירוני למדי, ל"הכיוון מזרח" אין הקרנות נוספות.

איש הצללים
Im Schatten
"איש הצללים" הוא תוצר של אהבה גדולה לקולונע. במיוחד האומנות של במאים מיתולוגיים כמו אקירה קוראסווה וז'אן-פייר מלוויל. במקרה שלפנינו מדובר בסרט שוד (heist flick) גרמני דווקא, שהשפעת שני המאסטרים הגדולים נוכחת בו עד מאוד, כמעט עד ציטוט ישיר. חסרונו הבולט והפאטאלי של סרטו החדש של תומס ארלן אל מול המסורת הקולנועית ממנה הוא שואב, הוא בכך שאין בו את הכוח הוויזואלי המהדהד של הסרטים האלו, או את הנבירה הפסיכולוגית הקלינית של הגיבור שבמרכז הסיפור.
הסרט אמנם איטי, מדוד ומינימליסטי, עם שימוש נאה בצבעים ושחקנים בעלי פנים מעניינות, אך בלי שני האלמנטים הנ"ל – שהפכו סרטים כמו "בוב לה פלמבר", "המעגל האדום", "גבוה ונמוך" וה"מלאך השיכור" לקלאסיקות שניתן לצפות שוב בהן גם שנים לאחר מכן – הוא נותר על פני השטח בלבד, ועל אף שאורכו רק 85 דקות, מצאתי את עצמי נודד ממנו יותר מפעם אחת.

הקרנה נוספת של "איש הצללים" – 25.9, 10:00

טיול בעל ערך
Dobre Placena Prochazka
על אף שמצאתי את עצמי מחוייך ויותר מפעם אחת, על אף שסביר להניח שרגלי טופפו יחד עם המוזיקה והשירים, על אף שלא מדובר בבזבוז זמן מוחלט – על אף כל זאת, אני באמת לא מבין מה "טיול בעל ערך" עושה כחלק מתוכנייה של פסטיבל סרטים, כאשר מיקומו כנראה בערוץ "מצו" או מקסימום בערוץ שמונה בערב חג.
מדובר ב85 דקות חינניות למדי של אופרה קומית צ'כית שביים מילוש פורמן. לא יותר מזה. אופרה מצולמת. מעבר לזה שאני לא מבין את הערך הקולנועי של לצלם הפקה בימתית (ולא, "דוגוויל" ו"ואניה ברחוב 42" הן לא הפקה בימתית), אני הרגשתי שיש פה כל קצת ניצול ציני של שמו של פורמן.
האמת שקצת תמהתי לעצמי למה סרטו של אחד הבמאים הידועים יותר כלוא באולם טיקוטין המרוחק והקטן ולא זוכה ליחס ראוי לסרטו של במאי שהרים גל חדש במולדתו וזכה בשני אוסקרים בהמשך דרכו. רק כשהתחילה קלטת הבטא לרוץ הבנתי. "טיול בעל ערך" איננו לגמרי סרט, ואם שמו של מילוש פורמן לא היה בקרדיטים סביר להניח שאף אחד לא היה מתייחס אליו. אני חלילה לא מאשים איש בפרסום שווא, הכל היה רשום ובהיר בתכנייה, אך עדיין הייתה הרגשה שההקרנה (שהייתה מול אולם מלא. קטן אך מלא) היא סוג של עוף מוזר. צילום הופעה והקרנתו מול קהל אינה דבר יוצא דופן ואפילו ישנם רבים השואבים מכך הנאה – שתי הדוגמאות הפופולריות הן סרטיו של סקורסזה "הוואלס האחרון" ו"shine a light" – אבל האמת היא שאני לחלוטין לא מבין את הקונספט הזה, וצפיתי בשניהם.
אפשר (וכדאי) לפתוח דיון ארוך ודי מעניין על "טיול בעל ערך:" ועל ערכיו הקולנועים, נוכחים או נפקדים. אבל היריעה קצרה הפעם ויש עוד פסטיבל מחר…

הקרנה נוספת של "טיול בעל ערך" – 25.9, 18:00

אם יש לכם דיעה על אחד מהסרטים, או הקרנות אחרות שלא יכולתי לראות היום, אנא, אל תהססו. ספרו לי הכל.