פסטיבל הסרטים חיפה 2025: "משמרת מאוחרת"', "היעלמותו של יוזף מנגלה", "הילדה השמאלית", "החסד"

תם ונשלם פסטיבל הסרטים חיפה 2025, פסטיבל בסימן השיבה הביתה של כל החטופים שנותרו בחיים, התקווה להשבת הגופות והמשך של שקט ממלחמה. עבורי הפסטיבל היה מעייף ועמוס (גם אם לא קרוב לשיא מבחינת הספק הסרטים), וגם לא מאוזן בתכנון שלי מבחינת המועד בו צפיתי לראשונה בסרטים המדוברים ביותר בו. פרט לסרטים בהם צפיתי לפני הפסטיבל, ייתכן ואת רוב הציפיות בסרטים הבינלאומיים הכי בולטים, או לפחות מעוררי עניין, תפסתי ממש בימים האחרונים. לכן על כמה מהם אכתוב רק עכשיו בפוסט הזה, כאשר כתיבה על אחרים תידחה להזדמנויות הבאות. בכל זאת ובאופן אישי אנעל את הדיווחים שלי השנה עם סרט הנעילה. תודה רבה לכל צוות הפסטיבל וגם לשאר הכותבים בסריטה, ובעיקר אורון על עשיית סדר בכאוס.

משמרת מאוחרת
Late Shift

סרטיה הקודמים של הבמאית השווייצרית פטרה וולפה לא ממש רמזו על סרט שיהפוך לשיחת היום בפסטיבל. לא שהם היו רעים, הם היו שגרתיים למדי, כפי שמדגים ״עושות סדר״ שהוקרן בישראל. זה גם לא שסרטה ״משמרת מאוחרת״ ממציא מחדש את הקולנוע, אבל הוא כן מציע חוויה אינטנסיבית מסוג אחר: סרט בו יש מתח ולחץ כמעט בכל סצנה, ועדיין תחושה כי כל דמות שנראית על המסך היא דמות שלמה ועגולה, שאפשר להבין את הכאבים שלה. גם כאבים פיזיים של דמויות המאושפזות בבית חולים וגם כאבים נפשיים.

כל זה בסרט שדומה כי הוא נסוב סביב דמות אחת: פלוריה, בגילומה של השחקנית המופלאה לאוני בנש (״חדר המורים״), היא אחות במשמרת ערב בבית חולים עם מחסור מסוים בכוח אדם, כך שהיא לא ממש מספיקה לבצע את סבב הבדיקות שלה בטרם היא נקראת לטפל במקרי חירום כמו תלונות של החולים, או סכנות חיים. פלוריה היא אחות מסורה וטובה, אך גם היא עושה טעויות ולפעמים נשברת. יש פציינטים שאוהבים אותה, יש כאלו שרבים איתה ובסרט יש סימפטיה לכולם, גם אם הקצב תמיד שולח את הגיבורה ואת הצופים למשבר הבא.

כל זה יכול להיות חוויה קשה עבור חלק מן הצופים, אבל בסופו של דבר יש בסרט שילוב אפקטיבי של פשטות, ישירות, ותיאור מצב מוכר כשם שהוא בלתי נסבל. זוהי הצדעה מרגשת לעובדי בתי החולים, קריאה לעזרה מול משבר במקצוע האחיות, אבל גם מבט על תושייה אנושית שאולי לא תמיד מספיקה, אבל בסרט הזה תמיד מנסה לעזור.

היעלמותו של יוזף מנגלה
The Disappearance of Josef Mengele

באופן מפתיע, סרטו החדש של הבמאי הרוסי הגולה קיריל סרברניקוב הוקרן השנה בפסטיבל קאן במסגרת צד, בשולי הבחירה הרשמית, אחרי רצף של סרטים בתחרות. ייתכן והדבר מצביע על פיחות מסוים במעמד של הבמאי הפעלתן, שהקולנוע הדינמי (לרוב) שלו לרוב מפצל לפחות במידה מסוימת. הבמאי עצמו רמז לחשד למניעים פוליטיים מול הנהלה חדשה ופחות שמאלנית מאשר בעבר, אם כי סרברניקוב עורר כותרות גם בהתנגדות לפוטין אך גם בשיתוף פעולה עם רומן אברמוביץ׳ כגורם מממן. האמירות הפוליטיות בסרטיו הם כלפי כל כיוון אפשרי.

כך או אחרת, אני מוצא את סרטו הנוכחי מתסיס וראוי לתחרות הרשמית בחיפה וגם בקאן, גם אם הוא רחוק מלהיות נטול פגמים, כדרכו של במאי שלוקח סיכונים. הכוונה היא גם בעיסוק בדמויות היסטוריות שיעוררו מחלוקת, אם כי אולי הבחירה ביוזף מנגלה היא קלה יותר לעומת דמויות אמיתיות קודמות בהם עסק הבמאי הרוסי – אין ספק כי הוא נבל, אולי אחד מן החלאות הגדולות בתולדות המין האנושי. עבור סרברניקוב, זה בדיוק מה שהוא, כלומר לא מפלצת אלא חלק מן המין האנושי. זה יכול לקומם חלק מן הקהל נגד הסרט, אולם הכוונה היא לא לעורר סימפטיה לאיש, אלא להעביר, גם אם לא כחלק המרכזי של הסרט, כי האנושות מסוגלת לזוועות כמו מנגלה. בגרסה של סרברניקוב, הוא ממשיך להצדיק את מעשיו שנים אחרי אושוויץ.

הסרט נפתח בימינו, בשיעור בו קבוצה של סטודנטים בוחנים את העצמות שלו ורובם שומעים לראשונה על דמותו ועל המחקר שניצל אחרים, בעוד גופתו שלו מנוצלת, בסוג של סגירת מעגל. משם, הסרט קופץ אחורה למספר תקופות שונות וזהויות בדויות של מנגלה אחרי המלחמה: רוב הזמן בדרום אמריקה, אבל גם בחזרה קצרה לגרמניה אחרי נפילת המשטר בארגנטינה. הקטעים הארוכים ביותר, בסרט שהוא ארוך מדי לפרקים, מתרחשים בשתי תקופות שונות במקומות אחרים בברזיל: באחת, הוא חולק חווה עם משפחה הונגרית ומנהל רומן עם האישה, לפני שזו לומדת על זהותו המדויקת, אם כי הוא אכזרי גם כמאהב. בשנייה, בנו, אותו כמעט ולא הכיר, מגיע לביקור/עימות.

הסרט קופץ בין זמנים שונים, גם אם באופן שנותר ברור. הקפיצות לימי מלחמת העולם השנייה קצרות והם החלקים בסרט המצולמים בצבע (בעוד הרוב בשחור-לבן), כאשר גיחה אחת לעבר היא קשה במיוחד לצפייה וגם מרשימה, אולי כי היא מרחפת מעל הסרט כולו. גיחה אחרת לעבר חוזרת לשיחה עם אשתו בסצנת מיטה ארוכה, בסרט שלא מקמץ בסצנות עירום, עם או בלי סיבה.
תוצאת הקפיצות בין זמנים וזהויות הוא סרט שיש בו גם הרהור לגבי זהות ולגבי היכולת של הסביבה להסתיר ולהגן על מי שנראה שיש בו משהו חשוד וכוחני תמיד, גם אם הוא מאמין בצדקת דרכו. הסרט לא ממש מנסה לפתור את חידת המסתור, או את חידת האישיות של הרופא הסדיסט, אולי כי אין פתרון לכך, עבור צופה המאמין כי האדם טוב מטבעו.
והסרט מגזים לפעמים. מייגע לפרקים. לא תמיד מתחבר. אבל איכשהו, כמעט תמיד מרשים, בעזרת הדינמיות של המצלמה ותצוגת משחק של אוגוסט דיאל בתפקיד ראשי בלתי אפשרי. זה סרט פגום של במאי פרובוקטור, אבל גם של מאסטר שרוצה תמיד לצעוק דרך האמנות.

הילדה השמאלית
Left-Handed Girl

על פי התכניה זהו סרט הביכורים של הבמאית שי-שינג צו, אולם למעשה היא חתומה כבמאית-שותפה על הפיצ׳ר דל התקציב ״טייקאאוט״ משנת 2004. מי שביים איתה את הסרט ההוא זה שון בייקר, והשניים המשיכו לעבוד ביחד מאז. היא הסתפקה לרוב בתפקיד המפיקה בעוד הוא בהדרגה בנה לעצמו שם בעולם הקולנוע העצמאי, עד לאוסקרים על ״אנורה״ (שדווקא נעשה בלי צו כמפיקה). התהילה של בייקר עזרה לה להרים את הפרוייקט הזה, כאשר בייקר משמש כשותף להפקה ולתסריט וגם כעורך.

חובבי בייקר כנראה ייהנו גם מהסרט הזה, גם אם הבמאית מכניסה לתוכו מגע מעט שונה, גם מעבר למיקום העלילה בטייוואן ולא בארה״ב. אבל הרוב הוא כאוס המאפיין גם את סרטי בייקר: משפחה החיה בסביבה כאוטית גם בגלל קושי כלכלי, ילדה שלא תמיד משגיחים עליה, וגם כמה רגעים של בדידות וכאב. יש גם הפתעות בסרט, הן בפרטי עלילה המתגלים בשלב מאוד מאוחר, והן בצירופי מקרים שמובילים לאירועים לא צפויים.

העלילה מתחילה כאשר אם יחידנית בשם שו-פן (לא שון פן) שבה לטאיפיי אחרי תקופה ארוכה ובלי הרבה כסף. היא שוכרת דוכן בשוק לילה מקומי ומתכננת לעבוד בו בבישול נודלס. בתה הגדולה, איי-אן, כבר בגיל בו היא יכולה לעזוב את הבית, אולם כעת היא בעיקר רוצה להוכיח כי היא יכולה להרוויח יותר כסף מאמה. היא עושה זאת בעבודה בדוכן למכירת אגוזים שבפועל מוכר גם זכות להביט ולפלרטט עם המוכרת. הבת הקטנה, איי-ג׳ינג, רק בת חמש, אבל בעקבות הנסיבות היא מסתובבת לא מעט לבדה בשוק. בכלל, שו-פן לא תמיד נותנת מספיק תשומת לב למה שמתרחש בחייה.

השיבה לטאיפיי כוללת גם מפגש מחודש עם הוריה ואחיה של שו-פן, וזה מוסיף עוד קשיים לעלילה. האמא/סבתה מסובכת בהברחת נשים לארה״ב והסב תוקף את איי-ג׳ינג בהיותה שמאלית ביד, ומספר לה כי יד שמאל היא ידו של השטן ואסור להשתמש בה, מה שיוצא תסביך אצל הילדה. מה שמסבך את המצב  הוא שאביה של איי-אן, שלא היה בקשר עם המשפחה במשך שנים ארוכות, מאושפז במצב קשה ולמרות ההתנגדות של הבת, שו-פן מבקרת אותו בבית חולים. היא גם דואגת להסדיר את ההוצאות שלו, מה שמסכן כלכלית את כל המשפחה. יש עוד גברים שנכנסים לתמונה, אחד מהם מקסים מן הפתיחה ואחד מהם מרתיע, אך לתחושתי הם דמויות מורכבות פחות שבעיקר מקדמות את העלילה.

העלילה בכל מקרה נעה די מהר וכוללת כמה סיטואציות קומיות שחלקן ביזאריות, בדרך לנקודה בה יתגלו דברים נוספים. לכן העלילה גם גדושה אפילו יותר ממה שתיארתי, וגם בדרכה, גדושה יותר מן הסרטים שבייקר ביים בעצמו. אם מחפשים עוד עדות למגע אישי יותר של הבמאית. כל זה מייצר סרט מהנה שיכול להצליח אצל הקהל גם בהקרנות מסחריות.

החסד
La Grazia

פאולו סורנטינו עסק ברבות מיצירותיו לקולנוע ולטלוויזיה במוקדי כוח באיטליה ובכלל. בסרטו הנוכחי הוא עוסק בנשיא איטליה, תפקיד המזכיר את זה של נשיא מדינת ישראל בשל סמכויות שהן בעיקר סמליות, מה שמהווה חומר גלם נהדר עבור הבמאי. התפקיד מאפשר שפע של פאר ומבט על יופי וטקסים, בתחושה שהוא סמלי בעיקרו. לקראת תום כהונתו של הנשיא, הוא נדרש לקבל שלוש החלטות הקשורות זו לזו – חתימה סופית על חוק המאפשר המתת חסד במדינה, מול התנגדות הכנסייה הקתולית, ושתי בקשות חנינה בהן עולה הטיעון כי הרצח הוא סוג של המתת חסד. כמובן שדברים אינם כפי שהם נראים.

הסרט, שנעל את פסטיבל חיפה, פתח את פסטיבל ונציה שם זכה טוני סרווילו, הקבוע של הבמאי, בפרס השחקן. לתחושתי, סרווילו אכן כריזמטי כהרגלו ומציג דמות חתומה כלפי הסובבים אותה, החושפת ייסורים פנימיים. יחד עם זאת, הוא גילם תפקידים מרשימים יותר עבור הבמאי. גם סורנטינו עצמו ברא כמה דימויים מרשימים ומקוריים יותר מאשר בסרט הזה, שיש בו תחושה מעט יותר רגועה לעומת יצירות קודמות שלו.

זה דבר שהוא לא בהכרח רע – עדיין יש כאן כמה סיקוונסים מפוארים ומרשימים, חלקם מצליחים באופן טיפוסי להתענג על היופי וגם לחשוף את הצביעות שבעונג זה. אבל הרוגע היחסי אולי מאפשר לסורנטינו להצליח חלקית בנקודה החלשה שלו ככותב – דמויות נשיות שהן לא אובייקט למבט הגברי בעיקרן. במקרה זה, בתו של הגיבור מבינה כי לא הקדישה מספיק זמן לרצונות שלה, וידידה ותיקה של הנשיא, מבקרת אמנות פרובוקטיבית שלא מפסיקה לדבר ומהווה סוג של הפוגה קומית עם סיפור דרמטי ברקע.

לא מדובר בדמויות הכי עמוקות והמבט על אישה כאידיאל בלתי מציאותי עבור הגבר בהחלט קיים כאן. הנשיא אובססיבי כלפי אשתו שנפטרה כשנה לפני שהוא נכנס לתפקיד, מתענג על זיכרון היופי שלה, אך גם עדיין זועם על רומן שניהלה לפני 40 שנה. זה כלי שטחי למדי ודומה כי הסרט מודע לכך, אולם עבור הבמאי יש בכך קסם ואולי גם הקבלה ליצירה הקולנועית – הגיבור מתענג על יופי שחלף ומבקש לחיות שוב את רגעי המפגש, כשם שהבמאי שב ומביים סרט על ניסיון לחזור לרגע של צפייה ביופי בעבר, מוטיב חוזר ביצירה שלו.

״החסד״ הוא בהחלט לא אחד משיאי הקולנוע של סורנטינו וגם לא יציאה לדרך חדשה. כפי שהכותרת היא בעלת מספר היבטים בסרט (בעיקר במקור), אפשר לעשות עם הבמאי חסד ולציין כי מדובר בשיפור לעומת סרטיו האחרונים, ובסרט שמראה כי הכישרון החזותי והיכולת לספר סיפורים קצרים ולא מעמיקים בתוך נרטיב מתמשך (ופחות מעניין) תמיד היה שם. כלומר, לקהל שרוצה לראות את איטליה היפה והאלגנטית, סורנטינו שב לספק את הסחורה בדרכו הפחות-או-יותר מוכרת לצופים רבים. מי שטרם נחשף לעבודתו של הבמאי האיטלקי יכול גם להתחיל כאן לקבל רושם על היתרונות של הקולנוע שלו לצד השטחיות, אם כי מוטב לדעת כי הוא יצר בעבר כמה סרטים טובים יותר.