״קרב רודף קרב״, סקירה

מאז הוקרן לעיתונאים ואנשי קולנוע בחו"ל לראשונה בראשית חודש ספטמבר, דומה כי סרטו של פול תומאס אנדרסון, "קרב רודף קרב" (One Battle After Another), ניצב בפני ביקורת מהללת אחת אחרי השנייה. הרבה מהן יותר מסתם ביקורות חיוביות, הן מסמנות אותו כסרט הכי טוב של הבמאי, שגם כך הוא כנראה הכי אהוד ביקורתית בשלושת העשורים האחרונים. זה מכניס את הסרט לסוג שונה לגמרי של קרב, מערכה שאני לא יודע אם יש לי את הכלים לסייע לו בה: הקרב מול עודף הייפ ובניית ציפיות שתוביל לאכזבה, משהו שקורה לכל סרט שמסומן כיצירת מופת. אני גם בהחלט יכול לראות איך "קרב רודף קרב" הוא סרט שהסגנון שלו יענג סינפילים ומבקרים יותר מאשר חלקים אחרים מן הקהל, וגם לא יודע אם אני יכול להכריז עליו כעת ״יצירת מופת״ או ״הסרט הכי טוב של אנדרסון״. כעת אני בעיקר רוצה לצפות בו פעם שוב. ושוב. ואז, אולי, להעמיק יותר בניתוח. או לצפות בו בפעם נוספת. הוא מאוד מהנה, רכבת הרים של כיף בתקופה לא פשוטה בשבילי. אבל אני צריך להירגע, זה כאמור לא סרט לכל אחד. אם כי דומני שהוא יותר נגיש מרוב הסרטים של הבמאי. לעזאזל, פשוט תצפו בזה ואם לא תהנו – אל תאשימו רק אותי.

"קרב רודף קרב" הוא שילוב של כמה רעיונות שהיו בראשו של אנדרסון למעלה מעשור. אחד הוא עשיית סרט פעולה שיוקדש למרדפים, באופן ספציפי מרדפי מכוניות במדבר. השני הוא עיבוד לספרו של תומאס פינצ'ון ״Vineland״, סופר שדי קשה לעבד לקולנוע, כפי שאנדרסון כבר יודע אחרי שעיבד את "מידות רעות" שלו לסרט שיחסית פיצל את הקהל שלו. השילוב בין שני האלמנטים הללו התרחש בסופו של דבר, כאשר אנדרסון מחליט להיות פחות נאמן למקור הספרותי בכך שהוא משנה את תקופת ההתרחשות (דבר מהותי ברומן עם נושא פוליטי) ומשתמש רק בחלקים בעלילה שעניינו אותו, אותם הוא משלב עם תוספות שלו. בנוסף, אנדרסון מבצע בסרט הנוכחי משהו שהוא לא עשה יותר מ-20 שנה: מצלם סרט שרובו מתרחש סמוך להווה, כלומר בתקופה בה הוא מצולם ומוקרן לראשונה.

חלקו הראשון של הסרט הוא סוג של יצירה דחוסה הסוקרת כמה שנים בעשור הראשון של המאה ה-21. הוא עוקב אחר קבוצת מחאה רדיקלית מן השמאל הקיצוני בשם "פרנץ 75", קבוצה מהפכנית השואבת השראה מקבוצת מחאה שפעלו בשנות הששים והשבעים כמו "מחתרת מזג האוויר" בארה"ב, או קבוצות שמאל אלימות באירופה. כיאה למקורות ההשראה, הקבוצה לא בוחלת בהרס והיא מונהגת בעיקר בידי נשים, רבות מהן אפריקאיות-אמריקאיות. מי שמובילה בקולה כמה מן הפעולות וגם זוכה להיות הדמות הראשונה שרואים בסרט היא פרפידיה בוורלי הילס, דמות שהשם שלה הוא חיבור של שיר מקסיקני ומקום המסמל עושר אמריקאי. בחירת שם המרמזת על כך כי הרבה מן הפעולות של הקבוצה קשורות לשחרור מהגרים היספנים.

פרפידיה מגולמת היטב בידי טיאנה טיילור שכובשת את המסך בדקות הפתיחה, אפילו כאשר היא חולקת אותו עם שמות מפורסמים בהרבה שגם מצויים בשיאם. ליאונרדו דיקפריו מגלם את בוב, מומחה חומרי הנפץ של הארגון ובן הזוג של פרפידיה; שון פן מגלם את קולונל סטיבן ג'י. לוקג'ו, איש צבא המופקד על המהגרים שמערכת היחסים שלו עם פרפידיה היא של יריבות וגם של משיכה, כוללת התעללות מינית ביוזמתה. יש עוד כמה דמויות חשובות בקבוצות הגריליה בחלק הפותח את הסרט, הרבה מהן עם שמות מצחיקים במידה מסוימת, שנבחרו ככינוי מחתרת בעלי משמעות בתחום של מחאה או שחרור מסוגים שונים, לרבות מיני.

אולם אף אחד מן השמות שאנדרסון המציא עבור הסרט לא מקסים כמו השם האמתי של התגלית שלו בתחום המשחק, צ'ייס אינפיניטי – שחקנית שצעירה שזהו אכן שמה האמתי, בניכוי שם משפחה בו השחקנית לא משתמשת. אינפיניטי נוכחת בחלק העיקרי של הסרט, שקופץ בזמן כ-16 שנים לעתיד, אחרי נפילה-לכאורה של קבוצת פרנץ' 75 שיורדת מן החדשות למחתרת רדומה יותר. היא מגלמת את ווילה, הבת של פרפידיה שלא ממש זכתה להכיר את אמה והיא חיה עם בוב. הוא אמנם מספר לה על עברו הרדיקלי, אבל במצבו הנוכחי הוא פעיל בעיקר בצריכת סמים ופחות בפעילות מחאה, אף כי לבתו בהחלט יש תפישה פוליטית. בגלל אירועים שמוטב לא לחשוף, העבר צף על פני השטח ומספר קבוצות ויחידים בעלי אינטרס מתחילים במרדף שווילה היא אחד מן היעדים שלו, גם אם היא לא בהכרח מבינה את כל הפרטים בתחילה. המרדף מכניס לסרט עוד מספר דמויות, אחת מן הבולטות הוא סנסיי סרג'יו סיינט קרלוס (בניסיו דל טורו), מדריך אמניות הלחימה של ווילה ובעל כמה סודות פוליטיים משל עצמו.

מנקודה זו, הסרט הוא בערך הגרסה של אנדרסון למותחן פעולה, כאשר הדגש הוא על קטעי מרדף. אף כי הקצב והאדרנלין לא מרפים במהלך רוב הסרט, הוא כן מוצא זמן גם לדיאלוגים ארוכים ולדינמיקה בין דמויות בהם קיימים קשרי אמון, מאולצים או טבעיים. המוזיקה שכתב ג'וני גרינווד היא חלק מהותי בבניית הקצב של הסרט וגם בשבירת הטון. דומה כי גרינווד משלב בפסקול אחד את כל הניסיונות והסטיות לכיוונים אחרים אותם ניסה בשיתופי פעולה קודמים עם אנדרסון: שירי פופ, קטעים בהשראה קלאסית לצד התבססות על מקצבים לא טיפוסיים לפסקול קולנועי, ושילובים של מוטיבים חוזרים ברגעים מפתיעים. הכל נותר גם מולדי מאוד וגם משרת את הקצב בסרט בו החל משלב מסוים, כמעט כל דמות גם רודפת אחרי דמות אחרת וגם מצויה במנוסה בעצמה.

אנדרסון מתעסק בפוליטיקה רדיקלית משני צדי המפה הפוליטית, תוך שהוא מתענג על הגיחוך שקיים בארגונים סודיים ובנאמנות למטרות שמחמיצה את המציאות או את ההרס שנגרם בדרך. הסרט חולף מהר כך שהוא נראה קליל, אבל דומה כי הוא לא מזלזל בנושאים, בין אם זה קיפוח של אוכלוסייה ובין אם שנאה או נזקי פעילות לא מחושבת גם מתוך מטרה טובה לכאורה. מאוד ייתכן שעצם הבחירה בארגון קיצוני (שאינה תמיכה בפעולות שלו או בהכרח בעמדות שלו) תרחיק ממנו חלק מן הקהל או תגרום למחאה נגד הסרט, אבל דומה כי אנדרסון מתעניין יותר בדינמיקה הבין-אישית שארגון מחתרתי מייצר. כשם שה"המאסטר" לא באמת היה בעיקרו סרט על דת או כת ספציפית, "קרב רודף קרב" הוא סרט על עבר שרודף את ההווה, על החיים אחרי שאידאלים או אנשים קרובים הכזיבו, וגם על הדרכת הדור הבא.

כתמיד, הסרטים של אנדרסון לא רק נראים נהדר, הם נעזרים בצוות שחקנים מוצלח שאת חלקו כבר שיבחתי. הרבה מן הקרדיט צריך ללכת למלהקת הקבועה שלו קסנדרה קולוקונדיס, שמצאה לא רק את צ'ייס אינפיניטי (דומה כי בכל סרט היא ואנדרסון מלהקים לתפקיד ראשי תגלית חדשה, או שחקנית שהייתה בשוליים), אלא גם שורה של תפקידי משנה, חלקים מגולמים על ידי שחקני מוכרים וחלקם לא, וכולם יחד בוראים עולם שלם בו הבמאי יכול להתפרע, עם דרכים חדשות לצלם מרדפים ברגל או בעיקר ברכב. דיקפריו מוצלח למדי בתור דמות ערכית ואוהבת שהיא בו זמנית לא מאופסת או מצליחה רוב הסרט, אבל זה אחד מן התפקידים הטובים ביותר שלו בגלל שהוא לרגע לא משתלט על הסרט כפי שהוא עושה בדרך כלל.

אולי זה מוצג כסרט של כוכב, אבל זה יותר סרט אנסמבל במובן הכי טוב של המילה, עם כמה הופעות שאני רואה כאופציות למועמדות לאוסקר (גם עם ייתכן ובסוף זה יסתכם בדיקפריו ושון פן בלבד). אני מציין זאת רק כמדד לכך כי כל דמות בסרט פשוט עבדה עבורי גם בתור החלק שלה בעולם וחשוב מכך כבידור. כי בניגוד לחלק מן הסרטים האחרים של אנדרסון, ההנאה כאו היא קודם כל מן הריגוש, המתח, הרגש וההומור במהלך הצפייה ופחות מניתוח האמירה והמוטיבים. עד כה אני מרגיש כי טעמתי רק מעט מן הסרט ואני רוצה לטעום עוד – אולי הדעה שלי, או הדעה הרווחת של מבקרים כלפי הסרט, תתמתן בהמשך, באופן טבעי. אולם, כבר עכשיו ניתן לקבוע כי אנדרסון נותר במאי מרתק שממשיך לנסות כיוונים חדשים תוך שמירה על האיכויות הייחודיות לו.