״צמודים״ (Together), סקירה

מי אנחנו כאינדיבידואלים בתוך מערכת יחסים ארוכה ומחייבת? כמה עוד נשאר מאיתנו כמשהו נפרד, שעומד לגמרי ובאופן שלם בפני עצמו אחרי שנים על גבי שנים של חיים משותפים בהם אנו חולקים כמעט כל דבר וכל אספקט בחיינו עם אדם נוסף? או שמא יש רגע בכל מערכת יחסים ארוכה ועמוקה שכזו בה כבר אי-אפשר באמת להפריד בין שני האנשים השונים המרכיבים את הזוגיות? ברור, יכולות להיות להם דעות שונות, ויכוחים וריבים, הם יכולים לא להסכים ולהתווכח ולהתקטנן, להעליב ולפגוע ולעמוד כל אחד על שלו בעקשנות. אבל כל עוד הם מקיימים את האורגניזם הזה שנקרא "זוגיות", הם חלק ממשהו גדול ומורכב הרבה יותר, שמתעלה על היחיד שכל-אחד מהם היה לפני, שמחבר אותם יחד.

זוג השחקנים הנשוי אליסון ברי ודייב פרנקו מגלמים זוג שכזה על המסך, בסרט הביכורים של הבמאי-תסריטאי מייקל שנקס, "צמודים" (Together). ברי היא מילי, מורה בבית-ספר יסודי ופרנקו הוא טים, מוזיקאי שלא ממש מצליח לקדם את הקריירה והחלומות שלו. הם יחד כבר המון שנים, אבל יש לא מעט דברים שמכבידים על הזוגיות שלהם: הם עדיין לא נשואים, למרות רצונה של מילי; טרגדיה שהתרחשה לאחרונה גרמה לטים להיות מרוחק, פיזית ורגשית; והצעת עבודה חדשה של מילי לוקחת את הזוג מהעיר הגדולה אל עיירה קטנה, החלטה שלא לגמרי מתאימה לטים. בזמן שהשניים מתרגלים לחייהם החדשים באזור הכפרי והשקט, הם יוצאים לטיול רגלי ביער סמוך, שם קורית להם תאונה שבתחילה נראית לא משמעותית, אבל שבעקבותיה מתחילים השניים לחוות שינויים קיצוניים ומפחידים בגופם.

יצירות האימה הטובות ביותר הן אלו שלא רק מפחידות אותנו, אלא גם גורמות לנו לחשוב ומאתגרות אותנו במה שיש להן להגיד על המצב האנושי או החברתי או העולמי, על עצמנו והסביבה שלנו. הן לוקחות נושאים מורכבים ומלבישות עליהן סצינות עוכרות שלווה, אלימות גרפית והבהלות שגורמות לנו לקפוץ מהכיסא או לכסות את העיניים. ב"צמודים" מבקש מייקל שנקס לפרק לגורמים את נושא הזוגיות הרומנטית על כל רבדיה האינסופיים ועל כל מורכבותיה. הוא עושה זאת דרך אימה גופנית, תת הז'אנר המתאים ביותר לנושא הזה מצד אחד, אבל גם כזה שיכול בקלות להרגיש זול וברור מדי אם נעשה בחוסר עידון או תחכום. גם הבחירה ללהק לשני התפקידים הראשיים זוג שחקנים שנשוי בחיים האמיתיים היה הימור מסוים, שיכול היה לגרום להרגשה של האכלה בכפית. לשמחתי, שתי הבחירות האלו עובדות נהדר ומשרתות את הסרט מצוין.

האימה הגופנית ב"צמודים" עובדת כל-כך טוב מכיוון שהיא משרתת שני רבדים ומצליחה בשניהם ברמה דומה, גם אם לא שווה. הרובד הראשון הוא זה הויזואלי, הדרך הקולנועית בה האימה מתבטאת על המסך. שנקס והצוות שלו מצליחים לייצר אימג'ים מטרידים ומבעיתים שצורבים את עצמם עמוק במוח, לופתים את הצופה בעוצמה ומרתקים אותו באופן מוחלט אל המסך. דרך עבודות איפור ופרותזות מדהימות ואפקטים מרשימים, האימה הגופנית בסרט נראית ללא רבב וגורמת לחווית צפייה שהופכת את הבטן ולא מתאימה כלל לאלו בעלי קיבה חלשה. זה סרט שהולך רחוק עם השפה הוויזואלית שלו ומה שהוא מציג, והוא משתמש בחוכמה בכל הקרקע הפורייה שיש לתת הז'אנר הזה להציע. בנוסף, לרגע לא הרגשתי שיש כאן הגזמה או הקצנה, למרות שבאימה גופנית יש באופן אינהרנטי משניהם. כל הרגעים המבחילים והמחרידים מרגישים חיוניים לסיפור.

מה שמוביל אותי אל הרובד השני, זה הנרטיבי. שנקס משתמש באימה הגופנית על מנת לספר לנו אודות הזוגיות של מילי וטים, זוגיות מלאה בקשיים ומורכבויות, אבל גם באהבה עצומה, אכפתיות וקרבה. הוא כל הזמן דואג להראות לנו את כל הצדדים של הזוגיות הזו, אלו הטובים ואלו הרעים. ברגעים בהם הסרט נכנס באמת אל מחוזות האימה, זה לא רק כדי לגרום לנו להתפתל בחוסר נוחות בכיסאות שלנו או לקפוץ מהם בבהלה, זה על מנת להמשיך ולספר לנו את הסיפור הזוגי של מילי וטים, פשוט באופן מאוד רדיקלי ולא קונבנציונלי. ככזה, הוא מצליח להיות אחד הסרטים המעניינים ביותר שנעשו על זוגיות מזה זמן מה. מכיוון שהחלק הזה שלו עשוי באופן כל-כך מוצלח, הוא גם מצליח להיות אחד מסרטי האימה הטובים והאפקטיביים ביותר שראיתי כבר תקופה ארוכה.

למרות זאת, אני לא חושב שיש ל"צמודים" תסריט מושלם או מהודק מספיק, בעיקר כי יש בו בוסריות של קולנוען שזהו סרטו הראשון המתבטאת בנטייה להראות ולהסביר קצת יותר מדי. חלק מההסברים שהוא מספק לא עמוקים או מעניינים מספיק. יש בו החלטה עלילתית אחת די גדולה לקראת הסוף שבעיניי אין בה צורך וגורעת קצת מהעוצמה של הסרט. הייתי שמח אם שנקס היה מעז קצת יותר ברמת התסריט ומוריד את גלגלי העזר הנרטיביים, אבל בסופו של דבר הפגמים האלו לא פגעו לי יותר מדי בחוויה הכוללת. הדברים שהסרט מצליח בהם ועושה היטב מתעלים על הבורות אליהם הוא נופל מדי פעם. הכתיבה של שנקס ברובה היא טובה, והוא מצליח ליצור שתי דמויות ראשיות ומערכת יחסים פגומות ומעניינות. יש בסרט רגעים בהם הוא נוגע בבטן הרכה של כל זוגיות, רגעים של אבחנות כל-כך מדויקות, שהיו מטלטלים כמעט כמו סצינות האימה.

סיבה נוספת בגינה "צמודים" עובד כל-כך היא הופעותיהם האדירות של ברי ופרנקו. את שניהם הכרתי לראשונה בסיטקומים, ברי ב"קומיוניטי" ופרנקו ב"סקראבס", ומאז לשניהם התפתחה קריירה קולנועית וטלוויזיונית לא רעה, גם אם לא רצופה בתפקידים זכירים או מרהיבים בהכרח. הם יחד כבר משנת 2012, והם שיתפו פעולה בעבר בשני סרטים שפרנקו ביים ובהם ברי כיכבה. זו הפעם הראשונה שלהם יחד על המסך, והנוכחות של כל אחד עבור האחר כנראה עשתה להם רק טוב, מכיוון ששניהם נותנים את תצוגות המשחק המרשימות ביותר שראיתי מהם. כל אחד מהם מחזיק את הסרט וסוחב אותו ברגעים שונים, כל אחד מהם מביא משהו אחר, אבל הם משלימים אחד השנייה וממש זורחים יחד. הם מצליחים לעמוד באופן מרשים במשימה המאתגרת ש"צמודים" מציב להם, ולספק הופעות שהן גם פיזיות מאוד וגם אמוציונליות מאוד. הכימיה ביניהם פשוט מדהימה ומצליחה להפוך את הסרט לטוב ומשכנע הרבה יותר.

"צמודים" תפס אותי בעוצמה והדביק אותי אליו באופן טוטאלי כבר מרגעיו הראשונים. הוא העביר אותי חוויה קולנועית לא פשוטה, מאתגרת, מטרידה ומתגמלת במיוחד. בזכות בימוי בטוח מאוד יחסית לבמאי שזהו סרטו הראשון, עם עבודת מצלמה מצוינת, שפה קולנועית אחידה ומרשימה ועבודת סאונד מושלמת, מצליח שנקס לייצר אווירה עוכרת שלווה עם המון איכויות קולנועיות ולא מעט רגעים מפחידים במיוחד שהם הסיבה שבגללה הולכים לצפות בסרט אימה. למרות מספר בחירות נרטיביות שלא אהבתי, הסרט מצליח ברובו לעמוד במשימה שהציב לעצמו ולרדת לעומקיה וקרביה של מערכת יחסים רומנטית ולהיות סרט אימה גופני מפחיד. הוא נגע בי באופן אישי בצורה עמוקה, חודרת ולא צפויה, הצליח לגרום לי להביט דרכו על מערכת היחסים שלי, על עצמי ועל זוגתי. כאשר סרט מעביר אותי חוויה שכזו ונוגע בי באופן הזה, הוא נחרת בי ואני סלחן כלפי פגמיו השונים.