פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: "מאמא", "חמצן", "בעל החלומות", "ו'יני (איפה) ידידה", "רחוב אחד בסילוואן"

בפוסט זה אכתוב בקצרה במספר סרטים מן התחרות התיעודית הישראלית, אליה לא התייחסתי עד כה. לאחר מכן עוד סקירות לשני סרטים מן התחרות הישראלית, שניתן להכליל ולומר כי ברובה היא אחת מן האיכותיות בתחום בשנים האחרונות. מחר יחולקו פרסים בשלל תחרויות הפסטיבל השונות, בכורות אחרונות של קולנוע ישראלי יתקיימו הערב. בתקווה שזו לא מסיבת סגירה לקולנוע המקומי. זהו הדיווח השלישי שלי מהפסטיבל (הנה שני הראשונים) והיום יעלו לירושלים גם יתר חברי סריטה (אורון כותב על הפסטיבל ל״הארץ״), אז טרם סיימנו לדווח והפסטיבל יימשך עד מוצאי שבת.

מאמא

סצנת הפתיחה בסרטה של אור סיני מציגה את הגיבורה שלה כמי שחיה את "החיים הטובים" – בווילה יקרה, היא מבלה ערב רומנטי עם בן זוג צעיר בהרבה. אבל זוהי רק אשליה של הקיום של הגיבורה, מילה, עובדת משק בית פולנייה בישראל. איש אינו יודע על הקשר הרומנטי בינה ובין הגנן האפריקאי העובד במקום. כאשר בעלי הבית מתקרבים, עליה להסתיר את ההנאה הפרטית שלה, גם אם לפרקים בעלי הבית יתייחסו במילים למי שחיה איתם כבר שנים כמו משפחה וידאגו לה בצורה כנה, זה לא בדיוק המצב. הפער קיים גם בגלל שבאמת דומה כי איכפת לבעלת הבית ממילה, היא רק לא לגמרי מסוגלת לראות את עצמה. והדבר נכון גם לגבי מילה כאשר היא נשאלת על מצב המשפחה שלה בפולין, בעיקר על ההתקדמות של הבת, קאשה, בלימודים.

תאונת עבודה קלה גורמת לפציעה המאפשרת למילה חופשה במולדתה ומפגש עם בעלה ובתה. חופשה שבמהלכה היא מגלה בהדרגה מספר דברים שהוסתרו ממנה. בתור התחלה, שהבית שלה הוא לא מה שהיא זכרה כבית – הוא מתפורר. בית אחר שנבנה בכסף שהרוויחה בישראל עדיין בשלבי בנייה. הדבר סמלי לכך שמילה מגלה כי לבעלה יש בת זוג שקאשה מכירה היטב, ולבת עצמה יש תוכניות אחרות שהן לא לימודים, או לפחות מצב חיים מורכב בהרבה, עליו מילה לא שמעה בשיחות הטלפון שלהן בזמן שהייתה בישראל והבת בפולין.

מילה עדיין רוצה להיות אם משפיעה שקובעת את הגורל של בתה, להיות ״מאמא״ כמו בשם הסרט. עוד בהתאם לשם הסרט, היא מתייחסת לקאשה כמו אמא לילדה קטנה, ולא כאישה בשנות העשרים לחייה, כזו שצריכה לקבל בעצמה את ההחלטות לגבי העתיד שלה. למילה יש סיבות טובות לחשוב שקאשה עושה טעות, אחת מהן נחשפת ברגע קטן בו היא לא רוצה שלבתה היו חיים דומים לחיים שלה.

אחת השאלות העולות מהצפייה היא האם החיים הטובים יותר אכן קיימים. השאלה אחרת היא האם הרצונות של הבת תאומים את מה שהאם דמיינה ממרחק פיזי, כאשר ייתכן שאינו נמחק אפילו אם השתיים מצויות בקרבה אינטימית. מילה נעה בסרט בין מספר בתים, שאף אחד מהם אינו בית במובן מלא, כפי שיש שתי משפחות שהיא לא בדיוק חלק מלא מאף אחת מהן. היא רוצה להיות מוגדרת בידי תפקיד האם, אך במרומז עולה השאלה האם היא אכן המאמא היחידה עבור קאשה.

כבמאית, סיני מייצרת כמה דימויים חזקים באמצעות העמדת הדמויות בחלל באופן החושף מידע ומייצר משחקי מבטים. הוא בעיקר מאפשר לצוות השחקנים לעבוד ולרומם את הטקסט. הדבר נכון לגבי קאסט פולני ברובו וגם לגבי מרטין אוגובו, שבולט בתפקיד משנה חשוב בעלילה המתרחשת בישראל, אבל בעיקר לגבי יבגניה דודינה בתפקיד מילה. בשיער שחור ובשפה הפולנית רוב הזמן, דודינה מצאה עוד תפקיד שמראה כי היא נכס של ממש לקולנוע הישראלי.

חמצן

בדומה ל"החייל הנעלם" של דני רוזנברג, הפיצ'ר העלילתי הראשון של נטעלי בראון מרגיש כמו מתאר מלחמה שונה ותמימה לעומת המלחמה שאנו חווים. הוא צולם לפניה (לא כולל השלמות ועריכה של חומרי גלם), אבל יותר מכך הוא מבטא את רוח המלחמה והנזק שלה על תושבי ישראל – אלו שמקבלים אותה ומדחיקים את הסכנה ואת המוות ואלו שלכאורה מאבדים את השפיות, אבל ייתכן שבפועל מגיבים בצורה הטבעית ביותר. בעוד סרטו של רוזנברג עוסק בחייל שמנסה לברוח ממלחמה, בראון מתמקדת באם המנסה למנוע מבנה לשרת במלחמה שפרצה רגע לפני השחרור שלו מצה״ל, עד כדי פנייה לאמצעים דרסטיים וצעדים שמאיימים לשבור את הקשר ביניהם. צעדים המבדילים בינה לבין הסובבים אותה – היא ספק מתנתקת מן המציאות הישראלית וספק מתחברת לאמת יותר פנימית ולמצוקה, בדרכה להגן על הדבר הכי חשוב לה בעולם.

גיבורת הסרט היא ענת שחר, מורה בבית ספר יסודי בעלת התמחות בשירה עברית, ואם יחידנית לחייל קרבי. אביה, יעקב, הוא קצין מוערך שהשתתף בשחרור ירושלים, כפי שמשולב בטקס יום ירושלים בית-ספרי המשחזר את הקרבות בתחילת הסרט. בנה, עידו, כאמור נמצא לקראת שחרור מיחידה קרבית והיא מתכננת את החופשה שלו אחרי הצבא. התכנון הוא שענת תצטרף אליו לטיול בהודו. הרצון להצטרף לטיול מעיד על קשר קרוב שאולי חורג מן האינטימיות המקובלת בין אישה לבנה הצעיר, והסרט משחק על החריגה והמתח הזה, גם ברגעים בהם היא מבינה כי הקרבה גדולה מדי וגם ברגעים בהם היא חודרת למרחב שלו. או אפילו מתערבת בחייו גם דרך עזרה לפרטנרית הרומנטית שלו, בקשר שייתכן וענת קוראת אותו כיותר מחייב מאשר בנה. כל זה קורה בשלב מאוחר יותר בסרט, אחרי שכבר פרצה מלחמה. 

ענת נחושה לשחרר את עידו מן השירות כפי שהיה צפוי, כאשר הוא מסביר לה שעקב המלחמה הוא מחויב להישאר עם חבריו ליחידה, בלי כנות מלאה לגבי מידת ההתנדבות שלו. כאשר היא שואלת את אביה על כך שבנה מתנדב למלחמה מסוכנת, הוא אומר שככה הם גידלו אותו – הדבר נכון הן לגבי המורשת של הסב, אבל הן לגבי החברה הישראלית כולה, המחנכת להקרבה במלחמה דרך גאוות יחידה ותמיכה בחברים הלוחמים. ענת משיבה שהיא זו שגידלה את הבן ולכן מנסה לעודד את הערך האחר, שמירה על חייו. בהיותו בן יחיד, היא זו שבעבר חתמה לו על אישור לשרת בקרבי. עד לרגע המשבר, גם היא הלכה בתלם הישראלי של מלחמה והקרבה. ענת היא מחנכת גם במקצוע שלה והשיעורים שהיא מלמדת בבית הספר חושפים את התלמידים לא רק לקסם המופשט של השירה, אלא גם לפטריוטיות ולהקרבה עצמית.

יש לציין כי המלחמה היא עם לבנון והמשפחה מתגוררת בנהריה, כך שלא מדובר בחזית מרוחקת עבור הדמויות אלא במקום שמופגז באופן תדיר. בכל זאת עדיין יש בו איכשהו ניצנים של שגרה, אפילו של בילויים וחגיגות לפני מוות צפוי או הרג. דאנה איבגי, בהופעה נהדרת בתפקיד הראשי, נושאת על גבה את הסרט ומקנה אמינות לאובססיה, להחלטות הקיצוניות הנלקחות בסרט שמקלף מן הדמויות שלו את המעטה החיצוני. יעקב הסב הגיבור (מארק רוזנבאום בליהוק נהדר), סובל מפוסט טראומה מן המלחמות באופן הפוגע בתפקודו. אנסמבל השחקנים בסרט אמין ומוצלח, כולל בן סולטן בתפקיד עידו ונורית גלרון בתפקיד קטן אך מהותי מבחינת הזדהות והבנת הסיטואציה.

ענת חובבת ספרות ומשחקת משחק זיהוי קטעי שירה עם בנה, סוג של רובד שהופך גם את הסרט למשחק זיהוי ספרותי לבקיאים. שם הסרט בחיבור עם שמות הדמויות מעיד על מהות האהבה של אם לבנה, באופן שמבטל את העצמי למענו גם למען הסביבה. זהו המהלך שענת (שמה הוא גם שם של אלת מלחמה) מבצעת בצורה נואשת, כאישה שזעקת הכאב ודחף ההגנה שבה הופך לגדול יותר, לחריג בשגרה הישראלית. אם יש משהו אולי מעט קיצוני עד לא אמין בחלק מן האירועים בעלילה, דומה כי הסרט מציב מול זה אמת גדולה ושואל על מהות ההקרבה ואופי גידול הילדים בארץ בכלל. תוהה על דורות של ישראלים שלחימה, וטראומה שנובעת ממנה, היא חלק מהם. באופן משלים ל"מאמא" זהו סרט על אמא שעושה כל דבר, אפשרי ובלתי אפשרי, עבור הילד שלה – כפי שהיא רואה לנכון ובניגוד לרצונו. במקרה של הסרט הזה, הסיבה לכך אינה מרחק אלא קירבה שהיא גדולה יותר מן המקובל. כמעט וכתבתי קירבת יתר, אולם הסרט מעמיד בספק את השאלה מהו אכן המעשה הנכון והשפוי במדינה מטורפת.

בעל החלומות

בפתיחת הסרט התיעודי אודות יוסף שילוח, יש מונטאז' של האופן בו הוא קיבל קרדיט בסרטים ישראלים שונים. כולל רצף של לא מעט סרטים בהם ההגדרה שלו הייתה "תפקיד אורח" – קרדיט שהוא תמיד מוזר בסרט קולנוע ומשום מה היה נפוץ במיוחד בקולנוע הישראלי. אולי הוא מסמל את האופי של שילוח כשחקן – אחד שתמיד זוכרים את מה שהוא עשה, גם אם הופיע בתפקיד קטן, ממש לסצנה בודדת. אולי זו גם מטאפורה לתפקידו בתרבות הישראלית, כסוג של אורח המגיע מן הצד: מצד אחד חלק בלתי נפרד מכמה להיטים קופתיים, הגדולים ביותר ובחלקם הוא הדמות הזכורה ביותר; מאידך, אדם בעל תפיסת עולם מגובשת שלא השתקפה בזרם המרכזי של החשיבה בישראל, יליד כורדיסטן שראה בעצמו ערבי-יהודי ונלחם לא רק על כבוד עדות המזרח, אלא גם על כבודם של הפלסטינים. הוא היגר בתור ילד ולמעשה חי בתפיסה של מהגר כל חייו. גם כשזכה להצלחה, לא בדיוק זכה למקום שלו.

הסרט הזה ללא ספק נועד לגלות מחדש את דמותו ובעיקר להעניק לה עומק. אין מה לצפות ליחס נייטרלי כאשר בתו של השחקן, עומר שילוח, היא אחת מן היוצרות, ביחד עם צמד הבמאים הפורה קובי פרג' ומוריס בן מיור. אבל הסרט כולל לא מעט ביקורת על האופן בו השחקן פעל בחייו האישיים, לרוב ביקורת עצמית מפי שילוח בקטעי ארכיון ובשיחות שקיים סמוך למותו עם בתו, הבמאית.

חשוב יותר, הסרט חושף צדדים לא ידועים מספיק בחייו: כותב מוכשר של מחזות, שירה ומכתבים, ומי שהפעילות הפוליטית שלו הייתה מבוססת על ידע מעמיק ומחשבה. גם כשחקן, הסרט מראה שהוא מתגאה בתפקידים הקומיים המוקצנים המזוהים איתו, אבל היה מסוגל גם למשחק מעודן יותר. למשל בסרטיו של משה מזרחי ובמה שהוא תופס כגולת הכותרת של היצירה שלו – "חגיגה לעיניים" של אסי דיין. 

כותרת הסרט משווה בינו לבין הדמות התנ"כית, יוסף בעל החלומות, כאשר האופי של חלומות שילוח נראה תחילה דינמי, בשלבים שונים של חייו. החלום להיות צבר או להבין את האופי הצברי, חלום להיות רועה צאן, חלום להיות שחקן. בסופו של דבר, עולה הרושם שהחלום המרכזי שלו היה שלום, בעיקר שוויון בין כל יושבי הארץ. ייתכן שזהו מפעל חייו לא פחות ממשחק.

הסרט לא בהכרח רואה בעבודה, בפוליטיקה ובחיים הפרטיים כחוטים נפרדים בחייו של יוסף שילוח. הכל נשזר ביחד לחוויה אחידה, גם הודות למוזיקה עשירה ומגוונת של יונתן בר גיורא, שמוצאת דרך לחבר בין חומרי הארכיון את החיבור שאולי שילוח לא להצליח ליצור בחייו – חיבור בין המזרח לחיים במדינה המושפעת מתרבות המערב, בין המסחרי לפיוטי. ביטוי לדמות של שחקן שידע להיות מוקצן ובמקרים אחרים מעודן.

וַ'יְנִי (איפה) ידידה?

הבמאית ישראלה שאער מעודד יוצאת בסרט זה למסע שהוא לפחות כפול: אישי וקהילתי. היא צוללת לפרשת היעלמות התינוקות של ילדי תימן, המזרח והבלקן, דרך חומרי ארכיון וגישה לתיעוד הזמין משלוש ועדות חקירה בנושא. במקביל, היא גם יוצאת לחפש באופן ספציפי מידע על גורלה של הדודה שלה, ידידה ג'ובני, אשר הידיעה על מותה הגיעה בפברואר 1950. בניגוד לעצת בני משפחתה בהווה, הבמאית עוברת פיזית לבית בו חיה סבתה ומתחילה במלאכת בילוש המזכירה סרטי מתח. כולל קיר עליו נטווים החוטים, האשמות אפשריות שונות ורסיסי מידע, הן על המקרה הפרטי והן על הרובד הלאומי.

בסופו של דבר, הרובד הלאומי הוא המעניין יותר וגם זה שיש בו יותר תשובות קונקרטיות מאשר גורלה של ילדה אחת. הפרטים בתיק אודותיה סותרים ולא מדויקים, לעתים ברשלנות, לעתים מתוך גזענות ולעתים במזיד. הדברים מאפיינים את התמונה בארץ כולה: כאוס שנבע מעומס וממחשבות שנראו נכונות לזמנו, אך בפועל משלבות שגיאות בחינוך ובבריאות, שוב גזענות אבל גם תמימות. הצלילה לתוך ועדות החקירה בנושא מציגה את הבלאגן, את הטיוח, מחלצת כמה אופציות לאשמים ובעיקר את היעדר התשובות או השקיפות המלאה. הדבר מהדהד לא רק את הפרשה הזו. בסופו של דבר, הסרט גם מראה כיצד מאבק על נעדרים יכול להפוך למובן מאליו עבור הציבור, מה שמעורר חשש לגורל המאבק על השבת החטופים מעזה בימים אלו.

רחוב אחד בסילוואן 

ייתכן כי סרטה של ביסאן טיבי מתרחש הכי קרוב לסינמטק ירושלים מבין כל הסרטים בפסטיבל – בעירך קילומטר וחצי בין רחוב בטן אל-הווא הצפוף ובעל אמנות רחוב על הקירות, לבין אולמות הסינמטק. אבל הסרט מציג מציאות רחוקה, של דיירים ותיקים במאבק לא-שיווני על הבית היחיד שהכירו, בעקבות חוק המאפשר ליהודים לדרוש קרקעות בהם גרו יהודים לפני 1948. הוא לא מאפשר לפלסטינים את אותו הדבר, או מציע פתרון מגירוש מסתמן.

בפועל הסרט מתעד תקופה ברחוב, בו יש מספר בתים מאובטחים היטב של יהודים, בתים שמדי פעם זוכים לביקורים פוליטיים. אבל טיבי מתמקדת בדיירים הערבים ובעיקר בבני משפחה אחת, הכוללת אב שמנסה להרגיע את הרוחות ולהיאבק על ביתו במחאה לא אלימה, ובת לוכדת תשומת לב בשם דארין. היא "המלכה של הרחוב" כפי שנכתב באחת מכותרת חלקי הסרט, המכניסות מעט אירוניה והומור ליצירה.

סרטה של טיבי מראה מאבק פוליטי והוא כולל לפעמים עימותים של ממש ונער המתכונן למאסר, אולם המרכז בו הוא תיאור של חווית הילדות, כולל לא מעט מקרים בהם היא נראית כמו "ילדות רגילה" – משחקים, פערים בין המקובלים והלא-מקובלים בחברה, חלומות על עתיד אחר וגם חשש מן המתרחש ברחוב האחד ובארץ כולה. לפרקים זאת נראית כמו שגרה אפשרית, מה שרק מחזק את הטלטלה בהבנה שאין במקום פנאי לשום סוג של שגרה. ההימצאות בבית והיעדר האלימות הם דברים נזיל, אולי אפילו זמניים באופן ידוע מראש.