פסטיבל קאן 2025: על הבחירה הרשמית

פסטיבל הקולנוע ה-78 של קאן נפתח אמש, באופן אקסטטי למדי בידי קוונטין טרנטינו. אני מגיע לכאן, או לקאן, מאז 2015 ולא זוכר כזה מייק-דרופ של קמע הפסטיבל, מי שבסך הכל אמור להגיד ״אני מכריז על פתיחת המהדורה״. טרנטינו אוהב לגנוב את ההצגה ולהתרגש עד עמקי נשמתו מקולנוע, בטח ובטח כשרגע קודם לכן רוברט דה נירו קיבל פרס על מפעל חיים, בהגשת ליאונרדו דיקפריו. את שניהם מכיר הבמאי הכמעט-ישראלי היטב, ושניהם התרגשו מן המעמד, דה נירו יותר כמובן. זה לא הפריע לו לדבר על פוליטיקה, בארצו ובעולם. זה היה המצב גם בנאום של יושבת ראש חבר השופטים, ז׳ולייט בינוש. השחקנית הצרפתייה הזכירה את מותה של העיתונאית הפלסטינית פאטמה חוסנה, שנהרגה מפגיעת טיל בביתה באותו הערב בו נודע לה כי סרט תיעודי אודותיה יוקרן במסגרת הצד אסיד (ACID) של קאן. בינוש לא הזכירה מי ירה את הטיל או מה מהות ההרג, בדיפלומטיות הידועה של הפסטיבל. אין לי ספק שזו רק ההתחלה של חדירת הפוליטיקה לשטיח האדום השנה, אבל אני פה כדי לדבר על קולנוע.

ויהיה המון קולנוע לדבר עליו בשבוע וחצי הקרובים. קאן הוא חגיגת סינפיליה בעוצמות או בדקויות שבאמת אי אפשר להסביר ומציף מאוד לחוות. אחרי הטקס כבר הוקרן בעצם סרט ראשון, כלומר סרט הפתיחה, שוב קומדיה צרפתית, כמו ״המערכה השנייה״ דאשתקד, אבל גם שונה לגמרי. זהו ״Partir Un Jour״, כלומר לעזוב יום אחד / ליום אחד, אינני בטוח איך לתרגם ואין רמזים בעלילת סרט הביכורים של אמלי בונן. מדובר בסרט מוזיקלי בסגנון ג׳וקבוקס, כלומר של שירים קיימים וצרפתיים במקרה זה, במרכזו שפית שעומדת לפתוח מסעדה בפריז, אבל שבה הביתה אל מסעדת הדרכים של הוריה לאחר עוד התקף לב של האב. יש גם בדיקת הריון חיובית כבר בשוט הפתיחה, משולש רומנטי מתפתח שכולל את הפרטנר הנוכחי שלה ואת אהוב נעוריה שנותר תקוע בעיירה, ועוד קווי עלילה שראינו כבר לא פעם.
חידוש אפשרי הוא תקדים לסרט ראשון של במאית כיריית הפתיחה של קאן, בכל מקרה הצהרה. בתחרות תמצאו שבעה סרטים של במאיות אם ספרתי נכון, מתוך 22 סרטים, שאמורים להיות העידית השנתית של האמנות השביעית. גם זה אחוז חסר תקדים, אם אינני טועה. פוליטיקת זהויות בצד, התחרות השנה מורכבת ממה שנראה כמו תמהיל חזק בין חדשים לוותיקות, כוכבים ונון-אקטורים, תרבויות ושפות – לפחות על הנייר.

מכיוון שחסר לנו השנה הפוסט הקבוע של עופר שעושה סדר וגם מייצר היררכיית סיכויי זכייה לגבי הבחירה הרשמית של קאן, החלטתי לעשות משהו מעט שונה הפעם – סידור התחרות לפי דרגת הציפייה הפרטית שלי. מהסרט שאני כבר לא יכול לחכות לבואו ועד הסרט שפחות עושה לי את זה, אבל עדיין אשמח לחוות עוד בפסטיבל. לא תמצאו סרטים ישראליים בתחרות השנה אז אקדיש להם ולאחרים ששווים אזכור נספח משלהם. אם כי כולם שווים אזכור, זה פסטיבל קאן. בשנה שעברה זכור לי במעומעם שהיה דיבורים על ליין-אפ חלש, ואז אותם כל סרטי קאן חזרו בסיכומים ובטקסי הפרסים כולל האוסקר (״אנורה״, ״אמיליה פרז״, ״דה סאבסטנס״ ועוד). רוצה לומר, קאן הוא תמיד הפסגה השנתית ומחולל הדיבור להמשך השנה, מה שמוצג כאן הוא בהכרח הטוב ביותר באופן יחסי. לכן עדיף שלא לזלזל ולהתחיל לפתח ציפיות, אפילו אם הן ייגמרו במפח נפש. עדיף שזה יקרה בקולנוע ולא בתחום אחר.

דבר אחרון לפני שניגש לעניין, גילוי נאות אפילו. כידוע, אור סיגולי הוא לא רק אחד מאיתנו בסריטה למן ההתחלה הצנועה ועד היום, אלא בעיקר המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים, בשנה האחרונה. זו הפעם השנייה שלו בקאן ואני בטוח שהוא ילקט את מיטב הסרטים לטובת האירוע. מה ששונה משנה קודמת, הוא שהפעם אני אעזור לו קצת, כלומר אייעץ לצוות המנוסה מאוד של פסטיבל ירושלים. קחו בחשבון שזה ישפיע על הדיווחים אבל מבחינתי האישית שום דבר לא השתנה – לראות סרטים ולומר מה דעתי עליהם, זו הסיבה לטוס לקאן. במהלך הפסטיבל אני תמיד מגלה שיותר מהנה לשבת עם אנשים ולדבר על החוויות, גם זה כבר קבוע. לכן היה לי חשוב קודם כל להתחיל עם פוסט מקדים ולהתגלגל מכאן.

התחרות הראשית של פסטיבל קאן ה-78

אדינגטון

EDDINGTON by Ari ASTER
אדינגטון / ארי אסטר
הסרט שאני אישית הכי מצפה לו בפסטיבל קאן השנה, בכל מסגרת שהיא וכמובן שבתחרות. אחרי ״תורשתי״, ״מידסומר״ ו״בו מפחד״, הבמאי האמריקאי משודרג לצמרת הקולנוע העולמי. שם מקומו מבחינתי, אבל גם אם נניח את אסטר בצד לרגע, הסרט עצמו נשמע מצחיק ומוזר ומסקרן נורא. השנה היא 2020 ובעיירה אדינגטון שבניו-מקסיקו לא ממש החליטו איך להתמודד עם מגפת הקורונה. מצד אחד, השריף (חואקין פיניקס) ומן העבר השני ראש העיר (פדרו פסקל). בין הגישות תקועים התושבים, אחת מהם היא אמה סטון ואחד אחר הוא אוסטין באטלר, אז כישרון לא חסר במערבון המודרני הזה.

ALPHA by Julia DUCOURNAU
אלפא / ז׳וליה דוקורנו
ארבע שנים אחרי שהדהימה את הריביירה עם ״טיטאן״, זוכה דקל הזהב, הבמאית הצרפתית חוזרת לנסות שוב את מזלה. הפעם היא מתמקדת בנערה בת 13 שחייה מתוארים כקשים בתקציר, אז אני כבר משקשק. יום אחד שבה הגיבורה הצעירה הביתה עם קעקוע ועולמה מתהפך, כך מובטח. מליסה בורוס הצעירה עד מאוד בתפקיד הראשי, מגובה בשחקנים מוכרים כמו טאהר ראחים, אמה מקיי וגולשיפטה פרהאני. מיקס רציני מבחינת לאומים והתקציר הבלתי מספק רק מגביר חשקים.

THE SECRET AGENT by Kleber MENDONÇA FILHO
סוכן חשאי / קלבר מנדוזה פיליו
הבמאי הברזילאי המקורי והמבריק בעיניי, חוזר לריביירה בה הפך לבן בית. אחרי ״תמונות של רוחות״ התיעודי, הוא שב גם לקולנוע העלילתי שהדגים היטב בסרטיו ״באקוראו״ ו״אקווריוס״, מהעשור הקודם. שיבה נוספת היא אל העבר של מולדתו, 1977 במקרה זה, כדי לעקוב אחרי מומחה לטכנולוגיה בשם מרסלו (וגנר מאורה). הוא מצוי במנוסה ולכן חוזר אל רסיפה, עיר הולדתו ומקום התרחשות רוב סרטיו של הבמאי, שם מקווה הגיבור להתאחד עם בנו. אבל האלימות רודפת אחריו ושום שלווה לא תהיה כאן.

SENTIMENTAL VALUE by Joachim TRIER
ערך סנטימנטלי / יואכים טרייר
הנורווגי שהביא לנו את ״האדם הגרוע בעולם״ (ועוד סרטים נהדרים יותר ופחות לפני כן) חוזר לתחרות עם כוכבת הסרט ההוא, רנטה ריינסב. הפעם היא מגלמת שחקנית שמצויה במשבר משפחתי מול אחותה (אינגה איבסדוטר לילאס) ואביה (סטלן סקארסגארד), במאי מוערך שלא יצר זמן רב. הוא מציע לבתו הכוכבת תפקיד בסרט הקאמבק שלו, היא מסרבת והוא פונה אל שחקנית אמריקאית (אל פאנינג). העיסוק המטא-קולנועי בשילוב עם דרמה משפחתית ופסיכולוגיה של דמות ראשית, נשמע לא רק כמו החומרים מהם עשויים סרטים של טרייר, אלא כמו פוטנציאל לפרס בקאן.

DIE MY LOVE by Lynne RAMSAY
מות, אהובי / לין רמזי
התקציר הכי בתוכנייה הולך ככה: ״אהבה. שגעון. שגעון. אהבה״. שירה מינימליסטית כמו שהבמאית הסקוטית יודעת ליצור גם על המסך, אפילו שההפקה קנדית בכלל. הכוכבים בכל מקרה בינלאומיים, וכוללים את ג׳ניפר לורנס בתפקיד הראשי, וסביבה את רוברט פטינסון, לאקית׳ סטנפילד, ניק נולטה וסיסי ספייסק. אפילו התמונות חידתיות אבל אחרי ״יום נפלא״ ו״חייבים לדבר על קווין״ אפשר לצפות לדרמה אפלה ואלימה אך פיוטית, או לשינוי כיוון וטון. הסרט הצטרף באיחור לתחרות וזה מוסיף לעניין סביבו, מבחינתי לפחות.

אלפא

NOUVELLE VAGUE by Richard LINKLATER
גל חדש / ריצ׳ארד לינקלייטר
הבמאי האמריקאי העצמאי יוצר סרט על ״עד כלות הנשימה״ של גודאר? אין פלא שהצרפתים כבר עומדים בתור. התקציר אף מבטיח שהסרט לא סתם על הבמאי האייקוני אלא נאמן לרוחו של סרט הביכורים שלו, ותמונת היח״צ מבטיחה שחור-לבן. גיום מארבק מגלם את גודאר, בסרט עלילתי יש לציין, כמו ״יוצא מן הכלל״ מהעשור הקודם. זואי דויטש ואוברי דולן תומכים בו, בהפקה צרפתית למהדרין. שפה שלינקלייטר לא דובר עד כמה שידוע לי, אז לצד סקרנות רבה יש גם חשש מסוים.

THE MASTERMIND by Kelly REICHARDT
מוח מבריק / קלי רייכארדט
ברור לי שיקראו לסרט ״מאסטרמיינד״, אם וכאשר יופץ בישראל, אבל מותר להתחכם בפוסט הזה. אם כי הבמאית האמריקאית לא תמיד זוכה לכבוד הזה בארצנו, אבל אפשר לקוות שלפחות בפסטיבלים וסינמטקים מקומיים יוכלו מעריציה להנות מסרטה החדש. ג׳וש אוקונור מגלם נגר שמזלו התעסוקתי מוביל אותו להתדרדר לפשע. הוא מתכנן שוד גדול ראשון, תזכורת לז׳אנר שהבמאית עסקה בו ב״מהלכי לילה״. הפעם זהו סרט תקופתי, כמו ״פרה ראשונה״ שלה״, אבל בשנות השבעים. עוד בקאסט, רשימה חלקית: הופ דייויס, ג׳ון מגארו, גבי הופמן ואלנה חיים מ״ליקריץ פיצה״ ולהקת חיים.

SOUND OF FALLING by MASCHA SCHILINSKI
רעש של נפילה / מאשה שילינסקי
מיקום קצת גבוה לסרט מאת במאית שלא שמעתי עליה בעצמי, אני מודה. אבל יש הילת עניין סביב סרטה של הבמאית הגרמנייה, ואולי גם זיכרונות מ״טוני ארדמן״ של מארן אדה שהגיעה חצי-אלמונית ונהפכה ליקירת הביקורת לרגע. סרטה של שילינסקי (אולי זה שולינסקי, אגלה בהמשך) היה הראשון להיות מודלף כסרט שיהיה בתחרות השנה, מכאן ההתעניינות. הקונספט נשמע טוב, סיפורן של ארבע נשים צעירות בבית אחד, אבל על פני מאה שלמה. כלומר תהודה עלילתית בין העבר וההווה, של גרמניה יש להניח, אז כולנו יודעים ויודעות מה זה אומר.

TWO PROSECUTORS / by SERGEI LOZNITSA
שני תובעים / סרגיי לוזניצה
מי אמר שאין ישראלים בתחרות של קאן השנה? השחקן הנפלא אנטולי בליי, שעלה מרוסיה לישראל וכבר השתקע ביצירה המקומית (תיאטרון גשר, הסרט ״חליסה״ והסדרה ״מגרש הרוסים״), מככב לצד עמיתיו מן המולדת ושכנותיה בסרט של הבמאי האוקראיני חביב קאן. היוצר התמיד-פוליטי שב אל ברית המועצות של 1937 כדי לשקף את ההווה המאיים לא פחות, אם מותר לי לנחש. במיוחד סביב הנושא של אסירים פוליטיים, בסרט בו מכתב תחינה של אחד מהם מוצא את דרכו לפקיד המשפטי הנכון ומוביל את הנמען לחפש צדק בתוך מערכת מסואבת. הוא מוצא לו יריב ראוי במשטרה החשאית, מכאן שם הסרט להבנתי.

IT WAS JUST AN ACCIDENT by Jafar PANAHI
בסך הכל תאונה / ג׳אפר פאנהי
הבמאי האיראני שמבלה יותר זמן במעצר מאשר על סט צילומים שוב עשה את הבלתי ייאמן והשלים סרט עלילתי. צא ולמד, טום קרוז. פאנהי מקמץ בתקצירים ומפתיע בסרטים עצמם, הפעם הוא מבטיח תאונה מינורית שמתחילה שרשרת אירועים ההולכים ומקצינים. אבל איזו תאונה? אולי התמונה של חתן וכלה על רקע רכב במדבר יכולה לרמז, אם כי לא הייתי שופט סרט לפי תמונת יח״צ. נמתין בסבלנות.

WOMAN AND CHILD by Saeed ROUSTAEE
אישה וילד / סעיד רוסטאי
אשבור מעט את המבנה שקבעתי לעצמי, כדי להצמיד את שני הסרטים האיראניים יחדיו. זה די חריג שהמדינה שולחת שני סרטים ישר לתחרות, ולמעשה סרטו של רוסטאי הוכרז בתור תוספת, אחרי שכבר היה ידוע על השתתפותו של פאנהי. האם יש כאן עניין פוליטי? כי למיטב הבנתי, הסרט הנוכחי אינו בהכרח מתנגד למשטר כפי שנהוג בקולנוע האיראני שמוקרן בעולם. האישה מהכותרת היא אלמנה צעירה והילד הוא בנה המרדן, שיחסיהם מסלימים אחרי תאונה הקשורה לחבר החדש של האם.

בסך הכל תאונה

by BI Gan RESURRECTION
תחייה / בי גאן
הסרט האחרון שהתווסף לתחרות, ממש בשבוע האחרון לפני הפתיחה. הוא גם הארוך ביותר אם אינני טועה, 160 דקות, סרטו הרביעי של הבמאי הסיני בעל השם הקצרצר. בי גאן ידוע בעיסוק שלו במצבי תודעה והפעם מגיש תקציר שקראתי פעמיים בלי להבין הכל. מה שבטוח, העלילה מתרחשת בעולם בו בני האדם איבדו את היכולת לחלום. היחידה שמצליחה מתוארת בתור מפלצת חלומות, שיוצרת קשר קוסמי עם אישה המופיעה בחזיונות שלה ולהיפך. זה יהיה יותר דייויד לינץ׳ מפרדי קרוגר, אני מניח.

RENOIR by HAYAKAWA Chie
רנואר / צ׳י הייאקאווה
מסין אל יפן ואל סרט של במאית שאני מודה כי אינני מכיר את עבודתה. הסיפור מתרחש בפרברי טוקיו של 1987, סביב ילדה בת 11. אביה נאבק במחלה קטלנית ומבלה יותר בבית חולים מאשר בבית, אמא שלה מנסה לזגזג בין הטיפול בבת שלה לבין משרה מלאה שתכלכל את המשפחה כולה. לגיבורה יש דמיון עשיר, וגם אובססיה חדשה לטלפתיה, מה שאמור להבטיח לכל הפחות סרט פחות שגרתי מהמתואר בתקציר.

CASE 137 by Dominik MOLL
תיק 137 / דומיניק מול
אשף המותחנים הצרפתי השתדרג לתחרות הראשית, אחרי שנים של הצגת סרטיו בקאן בכל מיני מסגרות אחרות (סרטו ״הלילה של ה-12״ כדוגמה). לכן החשד הטבעי שלי כלפי סרטים צרפתיים בקאן התפוגג מעט, במיוחד אחרי קריאת התקציר. לאה דרוקר מובילה את הסיפור כשוטרת במחלקה לחקירת שוטרים בצרפת, והמקרה שנתן את שמו לסרט כולל אלימות משטרתית בהפגנה. ספציפית, צעיר שנפגע באורח חמור בעת הפגנה בפריז. נראה שיש לה מספיק ראיות, אך הגילוי על מוצאו של הקורבן מוסיף אש מעמדית למדורה.

SIRAT by Oliver LAXE
סירט / אוליבייה לקס
הבמאי הצרפתי-ספרדי שאני לא יודע לכתוב את שמו אף פעם, שודרג אף הוא לתחרות אחרי שנים בקאן (״מימוזות״, ״אש עוד תבוא״). סרט מסע וחיפוש, של אב ובן, אחרי הבת/אחות שהלכה לרייב ונעלמה. הספרדים מגיעים למרוקו, דרום המדינה באיזור הררי, ומתחילים להתחקות אחר עקבותיה של קרובת המשפחה הנעדרת. בדרך הם נחשפים לתרבות הרייבים, שזרה להם וממלאת אותם בשלל תחושות, מוקפים במוזיקה אלקטרונית וזרים רוקדים. מסיבה אחרונה במדבר היא הזדמנות אחרונה עבורם למצוא את מי שבאו למצוא, על אף שכבר אולי מצאו משהו בעצמם, כך מבטיחים לנו. סרג׳י לופז מככב.

LA PETITE DERNIÈRE by Hafsia HERZI
אחרונה חביבה / חפסיה הרזי
סרטה של מי שידועה יותר בתור שחקנית צרפתייה, שפרצה לפני עשור וחצי בסרט ״הגרגר והדג״ ומאז ממשיכה להצליח. למשל בסרט ״היפרדות״ שהוקרן זה עתה בישראל. המעבר שלה אל מאחורי המצלמה התרחש כבר לפני כמה שנים וצמד סרטים, אבל רק עכשיו החליטו בקאן שהיא שווה תחרות. נדיה מליטי מגלמת צעירה ממוצא אלג׳יראי שעוברת לפריז כדי ללמוד פילוסופיה. במה שנשמע כמו סרט התבגרות קלאסי, היא מתנסה בחיים פתוחים יותר ממה שהיא מורגלת בו בביתה המסורתי בפאתי צרפת ומתמסרת לעיר הגדולה. השחקנית הקוריאנית ג׳י-מין פארק (״בחזרה לסיאול״) היא כנראה חברתה לספסל הלימודים, אולי אף יותר מכך.

סוכן חשאי

FUORI by Mario MARTONE
החוצה / מריו מרטונה
סרט איטלקי בפסטיבל הצרפתי עשוי להיות סימן טוב, זה אומר שקאן ״גנבו״ אותו לוונציה מבחינתי. אם כי בשנה שעברה סורנטינו הבאיש קלות את הריביירה עם ״הנערה מנאפולי״ אז מבן-ארצו מריו מרטונה (״נוסטלגיה״, ״מהפכת קאפרי״) יש לי עוד פחות ציפיות. העלילה מתרחשת ברומא של 1980 ומבטיחה סופרת במשבר (ולריה גולינו) שנתפסת גונבת תכשיטים ונשלחת לכלא. דווקא שם היא מגלה מחדש את חדוות החיים והכתיבה דרך קשר עם אסירה צעירה, שנמשך גם כששתיהן או אחת מהן בחוץ, יש להניח.

ROMERÍA by Carla SIMÓN
עלייה לרגל / קרלה סימון
הבמאית של ״אלקראס״ ו״קיץ 1993״ משתדרגת לתחרות של קאן לפני גיל 40, לא נותר אלא להחמיא ולקנא. סרטה החדש מתמקד בנערה שהתייתמה בגיל צעיר. כיום היא בת 18 ויוצאת למסע אל החוף האטלנטי של ספרד. היא אמורה להשגת חתימה מסבה או סבתה, שתקנה לה אישור לימודים תקין. העניין הוא שהיא מעולם לא פגשה אותם, הם פשוט המבוגר האחראי עליה מבחינה בירוקרטית בלבד. המסע הפיזי משולב במסע התבגרות ככל הנראה, מה שמוביל את הגיבורה להכיר את עברה, משפחתה, סודותיהם – וכמובן את עצמה.

THE HISTORY OF SOUND by Oliver HERMANUS
ההיסטוריה של הצליל / אוליבר הרמנוס
לא ממש אהבתי את הסרט הקודם של הבמאי הדרום-אפריקאי, ״לחיות״ הבריטי עם ביל ניי, שהיה רימייק חיוור לקורוסוואה. הסרטים שביים במולדתו, ספציפית ״מופי״, זכו ליותר שבחים והובילו אותו לקריירה במדינות דוברות אנגלית. זוהי הפקתו האמריקאית ומככבים בה פול מסקל, ג׳וש אוקונור וכריס קופר. תקציר העלילה מבטיח סיפור ארוך שנים, המתחיל בארצות הברית הכפרית של המאה שעברה, ונמשך במסע אירופאי של הגיבור. הוא זמר מקנטקי במקור אבל נעשה למוזיקולוג אם הבנתי נכון, אוסף שירי פולק למטרת שימור ולכן מטייל הרבה. המפגש שלו בגיל צעיר עם מלחין צעיר מותיר חותם על חייו, שזו לפעמים דרכם של תקצירים לרמוז על רומן גאה.

EAGLES OF THE REPUBLIC by Tarik SALEH
נשרי הרפובליקה / טאריק סאלח
סרט ישראלי או פלסטיני אין בתחרות, אבל במאי שוודי ממוצא ערבי בהחלט כן. יוצר ״הילד מגן עדן״ מגיע לקאן עם סרט נטול תקציר רשמי (ככל שמצאתי) בכיכובם של פארס פארס, שוודי אף הוא, ולינה חודרי האלג׳יראית. קצת קשה להתרגש בלי עוד פרטים, אז רק אציין שאלכסנדר דספלה הלחין ומבחינת שם בלבד, זה אחד המעניינים בתחרות.

JEUNES MÈRES by Jean-Pierre et Luc DARDENNE
אימהות צעירות / האחים דארדן
זו לא פרובוקציה חלילה, אני פשוט מעולם לא הייתי המעריץ הגדול ביותר של הדארדנים. האחים הבלגים אמנם יודעים ליצור דרמות ״ריאליסטיות״ נוקבות, והם בני בית בקאן ברמה של להמציא עבורם פרסים אם הם לא זוכים בדקל הזהב, אבל אני מתקשה להאמין לסרטים שלהם. סרטם הנוכחי מתמקד במקלט לאימהות צעירות, כלומר בנות נוער בעצמן, שחולמות על טוב יותר להן ולתינוקות שבדרך.

THE PHOENICIAN SCHEME by Wes ANDERSON
המזימה הפיניקית / ווס אנדרסון
נסיים עם אחד השמות הגדולים בתוכניה, שהוא ודאי הסרט המצופה ביותר עבור חלק ממי שקורא או קוראת את זה כרגע. כיוון שאני מצפה לזיקנה יותר מאשר לסרט חדש של ווס אנדרסון, מיקמתי אותו כאן וייתכן שאפילו אדלג עליו. הוא עתיד לצאת לאקרנים מתישהו במהלך הקיץ. התקציר שחושב שהוא שנון או שובב טוען ל״סיפור על משפחה והעסק המשפחתי״ אבל הטריילר כבר חשף שזה עוד סרט פשע בגוונים חמדמדים. חידוש בקאסט: מייקל סרה וריז אחמד. שאר החשודים המיידים גם הם פה, בהובלת בניסיו דל טורו הפעם, אבל לא מצאתי את ג׳ייסון שוורצמן ו/או משפחת ווילסון. מקווה שהכל תקין.

עוד סרטים מסקרנים וקצת על שאר המסגרות

שמות גדולים ותקצירים מסקרנים אפשר למצוא גם בכל מסגרות המשנה של קאן, שאפשר לחלק לשניים בגדול. יש את מה שקרוי ״מחוץ לתחרות״, כלומר לא ה-22 שהוזכרו לעיל אבל כן חותמת האישור של הפסטיבל במגוון תירוצים: פרימיירות קאן, הקרנות מיוחדות וכן הלאה. בהמשך הרשימה יש את ״מבט מסוים״, התחרות המחוברת בקרסול לבחירה הרשמית ולתחרות הראשית, ואז את מסגרות הצד שמתקיימות במקביל: השבועיים של הבמאים, שבוע הביקורת וכן הלאה (״אסיד״ שהוזכר לעיל למשל). אערבב ואזגזג ביניהן למטרת הנספח הזה, במקום למיין כל מסגרת רק אציין את הכותרת המסוימת בכל פעם. ממילא בהמשך השנה איש לא יקפיד על ההפרדה, פשוט יגידו ״קאן״ בתור מילת קוד לכל המסגרות באשר הן.

ישראל לפני הכל כמו שאמר פעם פוליטיקאי מקומי, שני סרטים במקרה זה. מחוץ לתחרות תמצאו את ״מאמא״, סרטה הארוך הראשון של אור סיני. לפני עשור היא זכתה עם ״אנה״ בסינפונדסיון, תחרות הסטודנטים של קאן. כמו בסרטה הקצר, מלימודיה בביה״ס ע״ש סם שפיגל, הבמאית שבה ללהק את יבגניה דודינה. היא מגלמת עובדת זרה שנאלצת הביתה לפולין, אחרי שנים בקיסריה, ומוצאת חיים אחרים ממה שזכרה. במסגרת השבועיים, שהיא גם תחרותית כאמור, יוקרן ״כן״ של נדב לפיד, על מלחין שנדרש לחבר המנון חדש למדינה, שאפשר היה לקוות למצוא בתחרות היוקרתית יותר. לפיד הרי זכה ב-2021 בפרס חבר השופטים, לכן ראוי היה להמשיך ולכלול אותו בתחרות כפי שקורה ליוצרים רבים שהוזכרו כאן. רק אחרי הצפייה אפשר יהיה לקבוע האם שני הישראלים הודרו או פשוט לא היוו תחרות מספקת למי שכן נבחרו. אני מאוד מצפה לכך.

במסגרת ״מבט מסוים״ אפשר לגלות לא מעט סרטי ביכורים, מה שתמיד נשמע כמו הימור. אולם, את חלק מהשמות ודאי תכירו בזכות קריירות משחק. סקרלט ג׳והנסון (״ELEANOR THE GREAT״), האריס דיקינסון (״URCHIN״), וקריסטן סטיוארט (״THE CHRONOLOGY OF WATER״), כולם יציגו סרטים ראשונים באורך מלא כבמאיות. עוד שווה להזכיר, בהקשר מקומי, את ״ONCE UPON A TIME IN GAZA״ של האחים הפלסטינים ערב וטרזן נאסר, שצפוי לעורר עניין ללא ספק.

מחוץ לתחרות אפשר למצוא סרטים חדשים של מרטין בורבולון (״13 DAYS 13 NIGHTS״) וסדריק קלאפיש (״COLOURS OF TIME״) הצרפתים, את ״HIGHEST 2 LOWEST״ של ספייק לי שמבטיח המשכון רוחני לקורוסוואה, את ״HONEY DON’T״ של איתן ״האח״ כהן במסגרת סרטי החצות, ואת ״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי״ על תקן הבלוקבאסטר ההוליוודי השנתי.

בפינות התוכניה יש גם סרטים חדשים של פאטי אקין, לאב דיאז, קוג׳י פוקאדה, סבסטיאן לליו, ראול פק, קיריל סרברניקוב, אנדרו דומיניק, סילבן שומה, ועוד כמה שבטח שכחתי. כולם לכאורה לא מספיק טובים למסגרת תחרותית, מה שאולי מעיד על שנה איכותית או על שיקול דעת בעייתי של קברניטי הפסטיבל הוותיקים, ושל תיירי פרמו בראשם. נצטרך לצפות בכמה שיותר סרטים ולגלות את האמת. כי כמו שדה נירו אמר בפתיחה, כל מי שמשתתף בפסטיבל קאן אמור להיות שגרירה של האמת.