״מכתב לדויד״, סקירה

סרטו של תום שובל, "מכתב לדויד" יוצא כעת למספר הקרנות ספורות בבתי הקולנוע של רשת לב, בטרם יעלה לשידור וצפייה בערוץ 8 של הוט. כל ההקרנות של הסרט ילוו במפגש עם היוצר וחלק מההכנסות יתרמו למשפחת קוניו. הסרט הוא מכתב קולנועי לדויד קוניו, אשר נמצא כבר מעל 530 ימים בשבי ברצועת עזה, כמו אחיו הצעיר אריאל קוניו, חלק מ-59 חטופים חיים ומתים שעדיין מוחזקים שם. שובל הכיר את קוניו כאשר הוא ליהק אותו, ביחד עם אחיו התאום איתן, לתפקידים הראשיים בסרטו "הנוער" משנת 2013. לא הצלחתי לכתוב את הפסקה הזו, או כל פסקת פתיחה אחרת על הסרט, בלי לבכות. כל זה כמדומני עובדות, כעת להרחבה ופרשנות אודות הסרט.

על פניו, המצב הרגשי במהלך הצפייה בסרט והכתיבה עליו לא תאפשר אובייקטיביות מלאה בניתוח, בהנחה כי הדבר הזה אפשרי בכתיבה על סרטים בכלל. בימים סוערים אלו, בהם לא ניתן להתנתק מן המצב בארץ, הסרט הזה הוא בהחלט אגרוף בבטן והוא שב ומעניק גוונים לפנים המוכרות מכרזות החטופים, ולתחושה כי בתוך כל הסערות, אין להשקפתי דבר חשוב יותר מהחזרת כולם הביתה. יחד עם זאת, אני סבור כי הסרט הוא מורכב הרבה יותר מדיוקן של חטוף, משפחתו, המציאות ממנה נחטפו או נרצחו רבע מתושבי קיבוץ ניר עוז, או מה שנתפס כמציאות בימים שחלפו מאז.

"מכתב לדויד" הוא גם סרט קולנועי מחושב ומרשים שיש בו קודם כל זעקה הומנית, אבל גם כמה אמירות על טיבו של הקולנוע בכלל, על גווניו השונים. הסרט משלב במרקם אחד כמה סוגים שונים ואף סותרים של קולנוע: חומרים שצולמו לסרט עלילתי מקצועי, סרטים ביתיים, צילומים מאחורי הקלעים. כולם ארוגים בחוט הז'אנרי של סרט מכתב, שהוא לרוב סרט-מסה, אגף בתוך הקולנוע הניסיוני שלא זוכה לקהל גדול. אל תפחדו מן הקשר לקולנוע ניסיוני – מדובר בסרט נגיש וישיר למדי, אולי אפילו אחד מן הסרטים הכי נגישים של שובל, שהוא במאי פורה שתמיד מייצר קולנוע מעניין. החשיבה הקולנועית שלו בהחלט ניכרת בסרט.

כמובן, הלב של הסרט הוא לא המוען אלא הנמען של המכתב, מי שכרגע הוא חטוף בתודעה הציבורית ובסרט אנו רואים שוב ושוב את הדימויים שלו. שובל כאמור פגש את דוד ואיתן קוניו במהלך הליהוק של הסרט "הנוער", תהליך שתועד בידי המלהקת אורית אזולאי. החומרים הללו כלולים בסרט, כמו גם חומרים לסרט גנוז על העבודה עם האחים: צילומים טיפוסים יותר הכוללים חזרות על הסצנות, ובעיקר כאלו שהאחים קוניו התבקשו לצלם בעצמם על שגרת חייהם בקיבוץ ניר עוז. דויד (לרוב) מצלם ומקריין בעצמו את החיים בקיבוץ לצד בני משפחתו, בשלב זה לפני הנישואין והולדת ילדים גם לחברים מן הקיבוץ, שרבים מהם נהרגו או נחטפו ב-7 באוקטובר.

מה שאנו מקבלים על המסך זהו תיעוד חיים של אנשים צעירים: מעשי שטות ובדיחות פנימיות, אירועים משפחתיים. הנוף הוא שדות פסטורליים, אבל מיגון על המבנים גם מוזכר, והעיר עזה נוכחות ברקע. הסרט משלב גם צילומים עכשוויים בקיבוץ הכמעט-נטוש ועדויות של איתן על הדרך בה הוא, אשתו ובנותיו ניצלו בדרך נס בעוד אחיו נחטפים. עוד בסרט גם גם שיחות עם ההורים, לואיס וסילביה קוניו, וגם שחזור החטיפה וימי השבי מפי שרון קוניו, אשתו של דויד שנחטפה לעזה יחד עם התאומות שלהם והוחזרו בלי דויד בעסקת השבויים הראשונה. חלק מן הסיפורים יהיו מוכרים לצופים רבים בישראל, אך המארג של שילוב העבר והווה הבלתי-נתפס צובע אותם בגוון חדש.

זה סרט שמפגין ולא מרחיב יותר מדי, או בכלל, על ההקשר הפוליטי. הוא זעקה הומנית, סרט על בני אדם שמרכיבים את הנתונים שבשיח על המלחמה. למשל ההורים של דוד ואחיו, זוג ארגנטינאי שבחר לנטוש את בואנוס איירס לטובת חיים ערכיים של שיתוף בקיבוץ, ומוצא את עצמו חי כעת בשיכון זמני בכרמי גת, עם שני ילדים מתוך הארבעה שלהם חטופים במקום קרוב, במרחק בלתי אפשרי. אבל אלו רק דוגמאות ספציפיות לזעקה של הסרט, שעוסק בדויד ופונה אליו אבל משדר אמת בסיסית יותר על מלחמה באשר היא: הקורבנות שלה הם בני אדם שהם עולם ומלואו.

הסרט לא עוסק בצדדים או באשמים. הוא לא מזכה או מאניש את האחראים, המוקדים שלו הם אחרים. הקרב הוא בין הפוטנציאל לבין האכזריות של המציאות. או כמו ששובל טוען שהוא רצה לבדוק בעשיית "הנוער" – איך כוונות טובות מובילות למעשים רעים, איך מצוקה מובילה אנשים לקושי מסוכן שחושף את האכזריות שטמונה בהם. הכוח של "הנוער" כסרט הוא שגם האלימים בו, שגולמו בידי האחים קוניו, פועלים ממקום של אהבה. אנו מקבלים הצצה אינטימית לחייהם לצד גינוי של הבחירה שלהם לפשוע. ב"מכתב לדויד" אין לחוטפים פנים, את המניעים שלהם הבמאי מניח שהקהל מכיר, ובצדק.

"מכתב לדויד" הוא מן הסתם לא סרט למי שמחפש בקולנוע מפלט מן המציאות. הקולנוע לא תמיד הוא מפלט, ייתכן ואין דבר שנכון תמיד לגבי קולנוע. יוצא דופן אפשרי לכך הוא היותו של הקולנוע, במידה משתנה, תמיד מראה של המציאות. זוהי לא קביעה חדשה, אבל דומני כי "מכתב לדוד" עוסק בצורה מרתקת בדרכים השונוות בהם הקולנוע הוא מראה של המציאות ולהיפך. שובל כתב דמויות של אחים בסרטו על מנת לשקף את היחסים בינו ובין אחיו; הוא מצא באחים קוניו דימוי לקשר אותו כתב ועבד איתם על סיפור הכולל חטיפה; חטיפה שהיא תמונת מראה לחטיפה שונה הקיימת במציאות. אבל גם הצילומים הביתיים וסרטוני מאחורי הקלעים מן העבר מהווים תמונת מראה להווה. הסרט הפך זוג אחים שלא למדו משחק לשחקנים לסרט אחד, אבל הסרט בלי משים שיקף את חייהם, לא רק ברגע  בו תועדו. כל סצנה בו, גם לא כאלו העוסקת ישירות בחטיפה, מקבלת כעת משמעות שונה.

דוד ואיתן קוניו גילמו אצל שובל אחים עם פער גילים, אבל הם תאומים זהים. כתוצאה מכך, בין היתר פני האחד הם מראה של האחר, ואיתן הוא תזכורת מהלכת לאחיו הנעדר. סוג אחר של מראה. באחד מן הרגעים היפים בסרט, דויד של 2013 מצלם במצלמה לא מקצועית סרט ביתי בו הוא מבצע טריק עם עשן ומסטיק. שנים לאחר מכן, שובל משחזר עם איתן את השעשוע של אחיו הנעדר, עם כל הכלים של הקולנוע המקצועי שגורמים לו לטריק להיראות יותר מרהיב. הדימוי הוא של אדם בוגר מבצע משהו מעט ילדותי, אבל באופן בו עדיין יש כנות, ובעיקר מחווה וזיכרון של האח, שהחיבור הבלתי ניתן להפרדה איתו נקטע. העשן המעורב בחלק זה, במקרה זה עשן נרגילה, מתגלה כעוד מוטיב חוזר בסרט שמציג לא מעט עשן, עישון ומעשנים. תחילה כדרך לייצר שוט המצביע על הקשר בין האחים, בהדרגה כמוטיב חוזר, ובסוף דרך החלטה סמלית של הכאב במשבר הבלתי נתפס של משפחת קוניו.

יש עוד רבדים של הדהוד ב"מכתב לדויד", סרט שהצוות שעובד עליו כעת כולל הדהודים לצוות שעבד על "הנוער" ועל סרט מאחורי הקלעים שלו בזמנו: יניב לינטון שהופקד על הסרט שמאחורי הקלעים הוא הצלם של הקטעים המצולמים אחרי השבעה באוקטובר. מרגריטה לינטון שהייתה בצוות הליהוק של הסרט הוותיק, היא אחת מן העורכות של הסרט הנוכחי, ביחד עם מאיה קניג ועם ייעוץ עריכה של נואית גבע וז'ואל אלכסיס, כאשר האחרונה ערכה את "הנוער". לא מדובר במשחק הקולנועי, אלא בחיבור המייצג תחושה כי כל מי שעמל הסרט של שובל עם האחים קוניו מתמסר כעת למבט המחודש על העבר הלא-ממש רחוק שלהם, ועל האופן בו הוא מקרין על הווה. כלומר גם על הדרך בה אנשים התבגרו, אך בעיקר על האסון שפקד את המצולמים.

ריבוי העורכות והיועצות הניב סרט שמרגיש מהודק בעריכה שלו, הנעה בין סוגים רבים של חומרי גלם, כמו גם הבנה כי יש בסרט משהו שנועד להישאר חסר. כי זה עדיין סיפור שלא ניתן לספר במלואו, נותר חלל גדול של חוסר מענה למכתב, או אפילו אפשרות של מענה. לחלק מן החלל הזה נכנסת לפרקים המוזיקה של אשר גולדשמיט, שמקנה במהלך הסרט ובמיוחד בסיום קונטרה לדמעות ולסערת הנפש.

מפתה לכתוב כי הסרט הוא בגדר צפיית חובה, גם אם מספר ההקרנות שלו בקולנוע מצומצם והקושי הנפשי הכרוך בצפייה בו שונה עבור כל צופה. אבל חשוב לצפות בו, גם אם הוא מעורר קשיים והוא לא נוח לצפייה. אנחנו מצויים במצב בו צריך להרגיש חוסר נוחות. זו מן הסתם יכולה להיות רק המלצה ולא חובה. החובה היא לעשות את כל המאמצים על מנת להשיב הביתה את כל החטופים.