״אנונימי לגמרי״, סקירה

קודם כל, רגע של עברית: המילה "אנונימי" לא בדיוק זהה במשמעות למילה "אלמוני" או "לא ידוע". הפירוש שלה הוא עשיית משהו בלי להזדהות. מכך, אי אפשר ממש להיות אנונימי באופן חלקי וכתוצאה מכך גם לא אנונימי לגמרי. אם כך מדוע מפיצי הסרט ״A Complete Unknown״ בחרו לתרגם אותו לשם ״אנונימי לגמרי״, תוך שימוש במילה פחות מדויקת במשמעויות השונות אליהן כיוון הסרט בצורה ישירה ועקיפה? ייתכן מאוד שפסקאות כאלו כמוקד משיכה נוסף הן חלק מן השיקול, אחרת אני לא מבין את ההיגיון.
הסרט עוסק במוזיקאי בוב דילן מן התקופה בה היה לא מפורסם, ולכן לא ידוע, ועד לתקופה בה הוא היה מאוד ידוע אבל בלתי מפוענח לחלוטין, או לא ידוע בפועל. המילים משם הסרט המקורי הן ציטוט משירו הידוע ״Like A Rolling Stone״ המדבר על אישה שהתדדרה לעוני וכבר איש אינו מכיר אותה, אבל לא בגלל שהיא מסתירה את זהותה. אנחנו יכולים לדעת באיזו חברת הפצה עובד או עובדים מי שבחרו את השם העברי, אבל בהנחה שהם לא יסבירו את הבחירה או יקחו אחריות, הם יישאר אנונימיים.

עוד מעט אכתוב עוד קצת על דילן. למעשה, אני יכול לכתוב אלפי מילים על דילן אבל אני עוצר את עצמי כי הוא לא העניין כאן, אלא הסרט שנעשה בהשראת חייו, או בהשראת חלק מחייו. מי שחתום עליו הוא ג'יימס מנגולד, במאי הוליוודי די פורה ומגוון, אבל גם מי שאחד מן הסרטים היותר מצליחים שלו הוא "הולך בדרכי" (Walk the Line), סרט ביוגרפי על חיי הזמר ג'וני קאש, שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר (ריס ויתרספון זכתה) והיה די אהוד, אבל דומני כי גם מנגולד עצמו יודע שהמורשת שלו היא בעייתית.
גם אחרי אינפלצית הביוגרפיות המוזקליות של השנים האחרונות, "הולך בדרכי" מרגיש כמו הקלישאתי או הגנרי ביותר, זה שהפארודיה "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס" (Walk Hard: The Dewey Cox Story) התבססה בעיקר עליו, אולי בלי לשנות הרבה. מנגולד ידע שבבואו לעשות סרט על דילן, הוא לא יכול ללכת שוב בדרך של סקירת כל הקריירה. על הגימיק של ליהוק קוף דיגיטלי הוא לא חשב. לכן הפתרון שלו הוא קודם כל מהלך הקסם שהופך סרטים ביוגרפים, לא רק מוזיקליים, לטובים יותר: התמודדות רק עם נתח קטן מן החיים.

הבעיה היא שהתסריט שמנגולד כתב, ביחד עם ג'יי קוקס, מתמקד בשנים 1961 עד 1965 של דילן. התקופה הזו היא גם עמוסה מדי באירועים, גם אם אפשר לתקצר אותה כ"דילן הופך להיות הקול המוביל של מוזיקת הפולק המסורתית ואז מחליט לעבור לנגן עם להקת ליווי חשמלית". יש הרבה פרטים במעבר הזה, שהיה הדרגתי, גם אם הוא הגיע לשיא דרמטי מיתולוגי עבור חובבי מוזיקה, שיא שהסרט משחזר בצורה מדויקת חלקית. בדרך היו הרבה שירים ואנשים שהסרט ניסה לדחוף פנימה רבים בהם. מבחינת הספק, התקופה הזו עמוסה יותר ביצירה, פוליטיקה וחיפוש דרך מביוגרפיות שלמות של זמרים אחרים. לכן "אנונימי לגמרי" גם מרגיש כמו סרט שמדלג די מהר על פני האירועים ומשמיט כמה מן המפורסמים שבהם, כולל נקודות מפנה.

למשל, להקת פיטר פול ומרי מוזכרת בסרט לא בנקודה בה הייתה מהותית עבור דילן, בזכות קאבר שלה שהיה הצלחה מקצועית. המעורבות של הדמויות בסרט בפוליטיקה ובתנועה לזכויות האזרח בהחלט מוזכרת, אבל בצורה לא מעמיקה ובלי להדגיש כי עבור חלק מן הדמויות, כולל מוזיקאים, היא הייתה הדבר העיקרי. כלומר, בסרט נראה לעתים שהבגידה במוזיקת הפולק הייתה החלפת סוג הגיטרה והשפעות של הרוק שדילן ספג, אולי גם דרך השפעות של הבלוז שהוא הבין יותר טוב מאחרים בסצנת הפולק. אבל עבור חובבי הפולק באותה תקופה, למוזיקה היה גם תפקיד חברתי והיא הייתה חלק מהותי מן המחאה של השמאל. זה בהחלט מוזכר בסרט, אבל דרך שימוש במונחים ורמיזות שלא ברור כמה מן הקהל של היום מודע להם. זה חולף די מהר.

הפגם העיקרי בסרט, הנובע גם מעומס האירועים, הוא הדבר שנותר. הקלישאה הכי בנאלית של סרטים ביוגרפיים על אנשים מפורסמים שפוגשים אנשים מפורסמים אחרים: סצנות בהם אנשים פשוט אומרים את השמות של עצמם. בחלק מן המקרים כאן זהו ממש עיקר הסצנה. לזמרת כמו אודטה מגיע יותר מאשר אזכור שמה ושיהפכו אותה, מילולית, לניצבת. כל זה במקרה שאתם מכירים את השמות שמוזכרים. אני מניח שרוב הקהל לא יודע מי זה אל קופר ולמה זה מהותי שהוא מתיישב מאחורי האורגן, בסצנה שלסרט לא היה זמן לסיים בצורה שתבהיר לקהל כי היה כאן משהו, אירוע. לא סתם שם שנזרק לאוויר.

מה שמנגולד כן נותן לו יחסית הרבה זמן ובאופן מוצהר, הוא השירים. הם מקבלים קצת יותר מה״בית פזמון״ הרגילים בסרטים, דבר מהותי לגבי השירים של דילן שהערך שלהם גם ספרותי. אבל להוציא את ״Blowin’ in the Wind״ שהוא שיר מספיק קצר על מנת להיות בשתי סצנות בסרט, השירים של דילן הם ארוכים ולכן הם בכל זאת נקטעים בסרט. לפעמים בצורה שקשה לשים אליה לב ולפעמים באופן שכולל קפיצות די בולטות, כמו ״Masters of War״ שהגיע לבית האחרון שלו בלי כל מה שקדם לו. זה מעבר חד שדי מחליש עד משנה את המסר, מה גם שהסרט ממסגר את השיר ככזה שבוצע לראשונה בזמן משבר הטילים בקובה, הופך אותו לנובע מתוך הפחד של הרגע.
כאמור, המסר של המחאה שהיה חלק משירי פולק קצת נותר ברקע מדי וכמה משירי המחאה הישירים ביותר נותרים לגמרי בחוץ. מאידך, הבמאי שכנראה מעריץ את דילן נותן לשירים כבוד בצורה אחרת: בכל פעם שדילן שר והוא לא לבדו בחדר, מישהו מביט בו כאילו הוא חוזה בנס עלי אדמות. זה מבט של מעריץ, וגם אני מעריץ של דילן, אבל זה לא בהכרח יוצר סרט מעניין.

על מנת לייצר סרט מעניין, צריך שתהיה אמירה על דילן. אחרי צפייה אחת בסרט, לא הייתי בטוח שמנגולד מנסה לייצר אחת כזו ובמקום זאת אולי מסתפק בסיפורים של דמויות אחרות מסביב. זו גישה שיכולה לעבוד מכמה טעמים. סיבה אחת היא זו הלקוחה מן הכותרת: דילן מזין את המיתוס של עצמו כל הזמן על ידי היותו לא מפוענח והרצון שלו לחמוק מכל הגדרה. בעוד זמרי פולק לרוב רואים כוח גדול באותנטיות שלהם, דילן של התקופה המתוארת בסרט ובה פעל בלב סצנת הפולק, תמיד יצר הילה של זיוף וזהויות בדויות. זה מוביל לאתגר השני, הסותר לכאורה: בגלל המסתורין, סיפור חייו סופר וסופר שוב.

באופן רשמי הסרט מתבסס על ספר שכתב אלייז׳ה וולד, אבל בפועל הוא כנראה גם מתבסס על עוד כמות גדולה של ספרים שנכתבו. גם דילן כתב אוטוביוגרפיה שהתייחסה בצורה חלקית לתקופה (טוב, הוא כתב את החלק הראשון) ומעריצים רבים של דילן יודעים לא רק איפה הוא חי, אלא גם לאילו סרטים הוא יצא לדייט עם שתי החברות הראשיות שלו, שמופיעות בסרט. וגם יודעים שיש כמה חווית עם נשים שהיו בחייו באותה תקופה, אפילו אם לא כוללים האשמה על ניצול רגשי של ילדה בת 12, שהוגשה נגדו לפני כמה שנים (והוכחשה בידי דילן; החקירה בעניין נסגרה אחרי שהמתלוננת הואשמה בהשמדת ראיות). מכיוון שכתבתי שגם אני מעריץ, אציין שלא צללתי עד כדי כך עמוק אבל שמתי לב שהסרט בהחלט עושה סלט בזמנים ובמיתוסים בחלקו האחרון. לאחר בדיקה באינטרנט, נראה שזה המצב די לכל אורכו: הסרט מתבסס לא מעט על מפגשים שקרו, אבל משנה אותם דרמטית וגם את המועד בו הם קראו על מנת שהנרטיב יהיה יותר פשוט. זה לא לגמרי עובד.

הבעיה האחרת של המיתוס היא שהסיפור הזה כבר סופר בקולנוע. יש לא מעט סרטים תיעודיים ועלילתיים על דילן, כולל כאלו שדילן כתב או ביים בעצמו, למשל ״Masked and Anonymous״ בו הוא מגלם גרסה פיקטיבית לגמרי של עצמו, אבל אולי זו הדרך שבה הוא רוצה שיחשבו עליו – כמיתוס ולא כאדם אמתי. זה לא סרט טוב, אבל זה כן סרט שתרגום עברי של שמו יכל להכיל את המילה אנונימי(ם). גם "אני לא שם" של טוד היינס נגע במיתוס של דילן דרך כך שהוא בורא לעצמו זהויות על ידי פירוק דמותו לשישה ליהוקים שונים וסרטים בסגנון אחר. מבין ששת החלקים של סרטו של היינס, ארבעה כוללים הקבלה מסוימת לסרט הנוכחי. "Don't Look Back", סרט תיעודי שנחשב לאחד מסרטי הרוק המוערכים בכל הזמנים, תיעד סיבוב הופעות באנגליה בשנת 1965 שהוא חלק מעלילת הסרט הנוכחי. מרטין סקורסזה ביים סרט תיעודי בדיוק על התקופה הזו. ואז עוד סרט שמשלב בין תיעוד לבדיה, כי זו הדרך להצדיע למה שדילן עושה.

לעומת הבמאים של הסרטים לעיל, מנגולד הוא בסופו של דבר עדיין הבמאי שעשה את "הולך בדרכי" – הוא מייצר סיפור לינארי שמנסה לתת תחושה של מה באמת היה שם. דילן זכה לשמוע את התסריט ולאשר, אחרי שדרש רק שינוי שם של דמות של חברה שלו לשעבר, שכן היא אדם פרטי. זה לא שהוא בהכרח משתף פעולה עם הסרט, בשלב של חייו הוא כבר מבין כי הנרטיב שלו נכתב גם ובעיקר על ידי אחרים. הוא אולי לא נודע בפנים, בפועל הוא מיתוס. עבור הסרט הזה: מישהו שכל מי ששומע שיר שלו נופל שדוד. הוא אכן השפיע ומשפיע על דורות של מוזיקאים, אבל הקול הצרוד שלו הוא בהחלט לא משהו שכל אחד אוהב.

חלקו הראשון של ״אנונימי לגמרי״ הוא המוצלח ביותר, משתי סיבות. דילן כפי שהוא מוצג בו עדיין לא עיצב לגמרי את הסלידה שלו מכך שאנשים רוצים שהוא ייצג משהו, ולכן הוא חושף מעט את עצמו. בנוסף, דמויות המשנה מקבלות בו קצת יותר סיפור. דילן הצעיר הגיע לניו יורק בשנת 1961 כאשר אחת מן המטרות המוצהרות שלו היה לפגוש את כותב שירי הפולק שהוא העריץ, וודי גאתרי. כאשר הוא מבקר בבית החולים, הוא פוגש שם אגדת פולק אחרת, הזמר והפעיל החברתי פיט סיגר. לאחר מכן הוא פוגש גם את זמרת הפולק ג'ואן באאז, פחות או יותר בת גילו אבל מי שזכתה להצלחה גדולה כמה חודשים לפני שדילן הגיע וכבר הפכה לכוכבת וטיפחה את האופי הבימתי שלה, שמשלב קול יפהפה, מסרים חברתיים ויכולת לדבר בצורה ישירה לא על הבמה.
עוד דמות שהוא פוגש היא מי שהפכה לבת זוג המהותית שלו לזמן קצר, הדמות היחידה ששמה בסרט שונה והיא קרויה סילבי. רבים מכירים אותה בתור הבחורה שמחובקת עם דילן על עטיפת האלבום, אבל היא גם הייתה אישה דעתנית, ציירת ופעילה חברתית ופוליטית. כל הדמויות שציינו בפסקה הזו היו אנשי שמאל עם אמונה ערכית ונוכחות ללכת לכלא על האמונה שלהם; דילן תמך במטרה אבל לפי הסרט היה פחות נלהב, גם אם הוא זה שכתב את שירי המחאה הכי טובים.

מבין דמויות המשנה, הדמות של סיגר הכי נגעה ללבי. אולי מפני שדרך התקליטים של הוריי, המגע הראשון שלי עם שירים של דילן היה בביצועים שלו ואולי מפני שהסרט נותן לו קו עלילה טרגי של ממש: הוא זה שהכי מתלהב מן הכישרון של דילן ורואה את הגדולה שלו בטרם השירים היו טובים כפי שהם יהיו בהמשך. הוא גם זה שקיווה שיבוא כותב שירים שיקח את מוזיקת הפולק לרמה הבאה של פופולריות ומי שעמל כל חייו הארוכים לחשיפה של שירים, מוזיקאים לא ידועים, ושימוש במוזיקה על מנת לבנות קהילה. הסרט מעביר את האחריות שלו, המחויבות שלו וגם את הקנאה שלו בכך שדילן הצעיר הוא כותב כמו שהוא חולם להיות. קיבלתי את התחושה כי סיגר כל הזמן יודע כי דילן לא יהיה נאמן לערכים שלו עד הסוף והמשבר יגיע.

דמותה של באאז, עוד אמנית מגוונת עם קריירה עשירה, מקבלת טיפול פחות טוב בעיניי. באאז עצמה טענה שהיא אהבה את הסרט ואת הדרך בה היא מגולמת בו, אבל זה בין היתר בגלל שהסרט לא ממש נכנס לפרטים לגבי מערכת היחסים שלה עם דילן מאחורי הקלעים ורק מציג כמה ריבים. היא סוג של מוצגת בתור האישה האחרת וזה לא היה המצב, לא בדיוק. לפחות על הבמה, הזוגיות שלה עם דילן הייתה ארוכה וכללה אפילו יותר הופעות משותפות ומעורבות ישירה שלה בבחירה בו כזמר חימום, וכזמר שהיא מזמינה לעלות לבמה כשם המפורסם יותר. כבוד שהוא תחילה החזיר לה באופן חלקי בהרבה, כאשר הפרסום שלו עלה. הסרט רק מכיל רמיזות למתיחות הזו למערכת יחסים שכוללת דיבורים על אהבה ופגיעה הדדית מצד שני האמנים, כולל בראיונות שהם מעניקים בימים אלו, כאשר היא עדיין מתראיינת והוא עושה זאת מדי פעם, כאשר הוא לא מופיע. סילבי היא הצלע השלישית ואולי גם הנציגה של הקהל בסרט, מה שמוביל לכך שהיא נותרת נוכחת בו גם אחרי שהדמות עליה היא מבוססת פנתה לכיוון אחר. יש בסרט גם כמה סצנות בהם היא מדברת עם אחותה ומי שמכיר את השירים שדילן כתב אולי חש כמוני כי יש כאן קו עלילה שקוצץ.

בין הדמויות הללו, דילן מהר מאוד הופך לסוג של מישהו ששומר על מסתורין, זוכה להערצה ולכן כולם סולחים ובעיקר סולחות לו, כאשר שתי הנשים מבינות די מהר שהוא יכול להיות חרא של בן אדם ובן זוג, כפי שהוא יכול לכתוב. הסרט גם פשוט נותן להן לומר את זה, כי הבמאי פחות בעניין של רמיזות. המצוקה של דילן בשלבים המתקדמים היא הרצון של כולם שהוא ייצג את מה שהם רוצים שהוא ייצג, בעוד שהוא לא רוצה להיות מוגדר. כבר מן ההתחלה, הוא ציין כי העניין שלו במוזיקה ובכתיבה לא נעצר רק בפולק או בפעילות חברתית. זה מועבר בסרט בצורה סבירה, אבל בגלל עודף העלילה, לא בצורה מעמיקה.

מה שבכל עובד בסרט ומרומם אותו לדרגה של משהו שנהנתי לצפות בו, זה הליהוק. התסריט לא מספיק טוב, אבל מנגולד והצוות שלו בחרו טוב את ארבעת השחקנים הראשיים: העניין התקשרותי הוא הליהוק של טימותי שאלאמה והוא די נבלע היטב בדמות וגם שר בסגנון דילן בצורה לא רעה. רק שמיעה של הגרסאות בלי החומר המצולם הוכיחה לי כי הוא עדיין די שונה מן המקור. מוניקה ברברו מצליחה חלקית לשיר כמו באאז (זו משימה קשה בהרבה; והיא עדיין שרה נהדר), אבל יש לה נוכחות נמרצת ומתריסה על המסך, והיא מעבירה משהו מן המהות של הדמות, גם אם התסריט מעט חלש יותר בדמות הזו. אל פאנינג מגלמת את סילבי וזה לא אחד מתפקידה הכי טובים, אבל הרעננות הטבעית של המשחק שלה משתלבת היטב בסרט, בו היא כאמור סוג של העוגן האנושי. גונב הצגה לכמה סצנות הוא בויד הולברוק, הייצוג הכי מהנה וטוב של ג'וני קאש בסרט של ג'יימס מנגולד.
אולם, המצטיין של הקאסט בעיניי הוא אדוארד נורטון בתור פיט סיגר – הוא גם מעביר את האופי של סיגר כפי שאני מכיר אותו מקטעי ראיונות וגם העביר בעיניי ייסורים וניסיון לשמור על חזית נחמדה גם תחת קושי. זו הופעה נהדרת של שחקן משובח ונדיר, ומבין שמונה המועמדויות של הסרט לאוסקר, זו האחת שגם אני הייתי מעניק. גם אם יש לי מקום ראשון אחר בקטגוריה של שחקן משנה השנה. הבימוי של הסרט לרוב מאוד קורקטי, אבל זה יעיל לעתים. התסריט מבולגן אפילו יותר מהסקירה הזו, אבל לפחות עבורי הסרט היה מהנה לצפייה בזכות הקאסט. והשירים. אבל מן החומרים הללו אפשר היה לעשות סרט מעניין יותר וטוב בהרבה. מזל שכבר עשו אותו.