״נוכחות״, סקירה

מאז שזכה בגיל 26 בדקל הזהב בפסטיבל קאן, עם סרט הביכורים שלו "סקס, שקרים ווידאוטייפ", סטיבן סודרברג הוא אחד הקולנוענים העסוקים והמיוחדים שפועלים בעולם. במהלך הקריירה המסועפת והמרשימה שלו, ביים סודרברג 34 סרטים באורך מלא ועוד מספר סדרות טלוויזיה. הוא התנסה בכמעט כל ז'אנר שקיים, עבד בתוך מערכת האולפנים הגדולים וגם בקולנוע העצמאי בכמה תחנות לאורך הדרך, זכה באוסקר אחד על בימוי (עבור סאגת הפשע הנהדרת "טראפיק"), צילם מספר סרטים באייפון, ואפילו פרש מעשיית סרטים בתחילת העשור הקודם, אבל חזר בו. כשעוברים על הפילמוגרפיה העמוסה של סודרברג, קשה למצוא קו מחבר בין הסרטים, שמתפרשים על פני כל-כך הרבה סוגות וסגנונות. אם מנסים קצת יותר בכוח, אפשר להגיד שמה שמחבר בין סרטיו זה הוא עצמו. לא תמה מסוימת או שפה ספציפית, אלא הסקרנות והתיאבון הבלתי-נגמרים שלו לנסות את כל מה שיש לחנות הממתקים שנקראת קולנוע להציע, לפרק כל ממתק בנפרד למולקולות הקטנות ביותר ואז לנסות להרכיב בחזרה.

זה נכון גם לגבי סרטו החדש של סודרברג, "נוכחות" (Presence), שעשה את בכורתו בפסטיבל סאנדנס לפני שנה בדיוק. זהו סרט האימה השני שעשה הבמאי (אחרי "לא שפויה" מ-2018), ונדמה כי הפעם, יחד עם התסריטאי דיוויד קפ (שכתב עבור סודרברג את "קימי" מ-2022, ועוד שלל סרטים כמו "פארק היורה" ו"משימה בלתי אפשרית"), החליט סודרברג לקחת את האופי הניסיוני שלו צעד אחד קדימה ולבדוק את כל הגבולות האפשריים של ז'אנר האימה בפרט, וגם של המדיום הקולנועי בכלל.

הסרט עוקב אחרי משפחה בת ארבע נפשות אשר עוברת להתגורר בבית חדש. כל אחד מבני המשפחה מנסה בדרכו להתמודד עם משקעים ובעיות, להתרגל לבית ולסביבה החדשים. בעוד האמא (לוסי לו) עסוקה בעבודתה הדורשנית, האבא (כריס סאליבן) מנסה לשמור על שלום בית ושלום הזוגיות. הבן הבכור (אדי מאדאי) מתרכז בשאיפות הספורטיביות והחברתיות שלו, הבת הקטנה (קאלינה ליאנג) מתמודדת עם טרגדיה אישית שקרתה לאחרונה, ועם ההבנה שאולי בני המשפחה לא נמצאים לבדם בביתם החדש.

על-פי התקציר ניתן לחשוב כי אין פה חידוש משמעותי לז'אנר האימה. זה נשמע כמו עוד סרט על בית רדוף רוחות, על משפחה במשבר שצריכה להתמודד לא רק עם הבעיות והטראומות האישיות אלא גם עם צרות על-טבעיות. אבל עוד לפני שהתמונה הנרטיבית נהיית ברורה, מיד עם פתיחת הסרט, מבינים שלפחות מבחינת השפה הויזואלית שיוצר סודרברג, יש כאן חיה אחרת לגמרי.

הסרט נפתח בבית ריק. המצלמה מרחפת מחדר שינה בקומה העליונה שצופה אל הרחוב, יורדת במדרגות ומגיעה לקומת הכניסה, שם היא עושה סיבוב עד שנכנסת אישה ושוברת את השקט. המצלמה הזו של סודרברג לא תפסיק לרחף לאורך כל 85 הדקות של "נוכחות", כי היא אותה נוכחות. אנחנו רואים את המתרחש דרך עיניה של הנוכחות הזו, וכמוה אנחנו כלואים בתוך הבית, בין החדרים השונים והמסדרונות, הסלון והמטבח. יחד איתה אנחנו מוכרחים להאזין לשיחות, לוויכוחים ולבעיות של דיירי הבית, להיות עדים לשקרים והסודות שלהם, לצפות בהם באופן המציצני והחודרני ביותר. בכך בעצם גם אנחנו, הצופים, הופכים לאותה "נוכחות".

סודרברג, שמעבר לתפקידו כבמאי גם צילם וערך את הסרט (כפי שעשה כבר המון פעמים בעבר ובשמות בדויים), מצליח לעמוד במשימה המאתגרת שהציב לעצמו. השפה הקולנועית של הסרט הייתה יכולה להרגיש בקלות כמו גימיק לשם הגימיק, התחכמות ותו לא. אך תחת ידיו המיומנות והמנוסות של סודרברג, התוצאה מרתקת והבחירות מרגישות מנומקות. עבודת המצלמה הנהדרת והחכמה מייצרת תחושה מהפנטת ומכשפת, כמעט כמו טראנס קולנועי. אמנם סודרברג לא ממציא את הגלגל, וכבר נעשו סרטים שצולמו בגוף ראשון לפניו, אבל כמו ברוב סרטיו, גם הפחות מוצלחים, מצליח הבמאי לעשות עם הטכניקה הזו דברים חדשים ומרעננים אשר מאתגרים את גבולות הגזרה של הז'אנר בו הסרט פועל.

לכך תורם גם המבנה הנרטיבי. קפ, תסריטאי ותיק ומנוסה שכמו סודרברג ידע הרבה עליות ומורדות בקריירה שלו (שכוללת גם כתיבת ספרים מעבר לתסריטים), לא מחפש להמציא מחדש את ז'אנר האימה או את תת-הז'אנר של בתים רדופים. הסיפור שהוא מספר הוא לא המקורי ביותר, הדיאלוגים הם לא החדים ביותר והטוויסטים לא מעיפים את המוח. שום דבר בתסריט הוא לא חדשני או מהפכני, אלא עובד ומשרת את המטרה.

למרות שסיפור המסגרת והמהלכים העלילתיים הם די בסיסיים, מעניינת הדרך בה הדברים מורכבים. כמעט כמו אפיזודות, בשל עבודת העריכה שנותנת קצב משונה באופן מופלא. יחד עם הצילום מגוף ראשון, "נוכחות" נהפך מעוד סרט אימה סביר אבל נשכח לכזה ייחודי, שמגרה את החושים, מאתגר את התפיסה. ברור למדי שסודרברג וקפ מודעים לציפיות של הצופים מסרט אימה, והם כל הזמן משחקים עם מערך הציפיות הזה. כך הם מצליחים לייצר כל הזמן תחושת דיסאוריינטציה מבורכת, בז'אנר שבקלות מאוד אפשר ליפול למלכודות שהוא מציב.

הדמויות המאכלסות את הבית בו אנחנו מסתובבים ללא הרף הן לא העגולות ביותר, אבל בסופו של דבר מצליחות להחזיק יפה את הדרמה. כל אחת מארבע הדמויות הראשיות (ועוד כמה שמתווספות לאורך הסרט) ממלאת את המשבצת שלה נאמנה ועונה להגדרות התפקיד שלה. בגלל האספקט המציצני, קיים צורך לייצר עניין בדמויות ובחיים האישיים שלהן, בתהפוכות ובשינויים הרגשיים העוברים עליהן, בקונפליקטים והקשיים שלהן. כמובן שהייתי שמח אם קפ היה משקיע קצת יותר בפיתוח הדמויות והפיכתן למעט יותר ממשבצת, או אם הדרמה הייתה מעט פחות פשטנית. אבל סך הדברים עובד ולרגע לא איבדתי את עניין במתרחש על המסך מולי. מסייע בכך אורכו הקצר והמדויק של הסרט, יחד עם כל התכסיסים הקולנועיים המבריקים של סודרברג, אבל יש גם משהו בבסיסיות הזו של הכתיבה שמתאים לאווירה הכוללת. כאילו סודרברג וקפ חשפו את היסודות של סרטי הבית הרדוף ודרך התשתית הראשונית הזו ביקשו ליצור משהו חדש.

כל אחד מצוות השחקנים ב"נוכחות" ממלא את משבצת הדמות אותה הוא מגלם באופן טבעי, גם אם לא מרהיב במיוחד. הנוכחות של לוסי לו בכל סרט היא מבורכת, וגם פה היא נהדרת. כריס סאליבן, המוכר בעיקר בזכות תפקידו בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "החיים עצמם", הפתיע אותי מאוד עם הופעה מאופקת ונבונה. קאלינג ליאנג, שדמותה היא המרכזית ביותר מבין בני המשפחה, עוד צריכה להשתפשף קצת, אבל סך-הכל ההופעה שלה הצליחה להחזיק חלקים נרחבים. אדי מאדאי הכי פחות מרשים מבין ארבעת בני המשפחה, אבל גם הוא לא רע במיוחד.

"נוכחות" מבקש לייצר שפה חדשה בתוך סוגות מוכרות כל-כך שנדמה כי כבר עשו בהן הכל. זה סרט שלוקח סיכונים רבים שבגללם אני בטוח שהוא יאבד חלקים נרחבים מהקהל, שיצפה לקבל סוג מסוים של סרט אימה, כזה עם הבהלות והפחדות בכל פינה אפלה ומאיימת, אבל ימצא במקום אלו סרט ניסיוני ואווירתי, כזה שמרגיש לעיתים כמו תרגיל מחשבתי וצורני. אני יכול להבין את כל אלו שהוא יעורר בהם כעס או לא יתחברו אליו, כי אכן יש בו משהו מרחיק, מכעיס ולעיתים אף מתנשא. אבל אלו שכן יתחברו לחוויה הקולנועית המיוחדת שהוא מציע, כמוני, יגלו סרט שהוא שלם שגדול מסך חלקיו, שמעז לקרוא תיגר על הז'אנר בו הוא מתקיים – ולצאת מנצח.