פסטיבל חיפה 2024/25: הזוכות והזוכים וקצת על האוצרות

זהו סוף השבוע האחרון של פסטיבל הסרטים ה-40 של חיפה, אחרי תריסר ימים של קולנוע במרכז הכרמל. התחושה לפיה הפסטיבל מלווה אותנו זמן רב יותר לא נובעת אך ורק מהעובדה שיומו הראשון התרחש ב-2024, אלא גם מהדחייה שלו מאז חג הסוכות של אותה השנה. הכל נמהל בהרגשה החמורה יותר, שמלווה את השגרה והחג כאחד, בעצם מאז היום האחרון של המהדורה הקודמת – שבעה באוקטובר 2023. כפי שצוין גם בדיווחים שלנו, המלחמה והמצב בישראל נוכחים מאוד ברחבת הסינמטק החיפאי ובאולמות השונים, במה שהייתה אמורה להיות מהדורה חגיגית יותר, אחרי ארבעה עשורי פעילות. זה בכל מקרה לא יכול היה להיות פסטיבל רגיל בלי המייסדת והמנהלת לשעבר, פנינה בלייר ז״ל, שהלכה לעולמה בשנה שעברה והותירה געגוע גדול בלבבות כל מי שהכירו אותה.

בשנים האחרונות יצא לי להיחשף אל מאחורי הקלעים של הפסטיבל כחלק מייעוץ אמנותי, בעיקר לתוכנית הישראלית, לכן שוב לא השתתפתי בדיווחים הסדירים שלנו בסריטה. עופר ולירון עשו זאת היטב גם בלעדיי, אור נמנע כי הוא רשמית וסופית בפסטיבל העמית מירושלים ונצטרף להתרגל לזה יום אחד, אבל לדעתי הסידור עבד עבורנו בסדר גמור. מקווה שכך היה גם עבורכם ועבורכן. לפני סיום, מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, היחיד שלי מחיפה לשנה זו, הוא לעבור על רשימת הזוכות והזוכים בפרסים שחולקו אמש. אולי גם לתת קצת אהבה למי שנבחרו לתחרות אך סיימו בידיים ריקות, ולבסוף לפרט על תהליך האוצרות מהזווית הצנועה שלי, שהייתה שונה הפעם.

הזוכות והזוכים

מתוך ״נדל״ן – סיפור אהבה״. צילום: עמרי אלוני, באדיבות היח״צ

תחרויות הקולנוע הישראלי

הסרט הישראלי הטוב ביותר: "נדל"ן – סיפור אהבה". בימוי: ענת מלץ, הפקה: איתי תמיר, עמי לבנה, פרד בלאיש, אלכסיס דנטק
פרס חבר השופטים לסרט עלילתי: "חליסה". בימוי: סופי ארטוס, הפקה: יוחנן קרדו
פרס חבר השופטים לסרט תיעודי: "המשפט האחרון של קפקא". בימוי: אלירן פלד, הפקה: אלירן פלד, טליה האריס
פרס ע״ש עמית פלד לסרט הביכורים הטוב ביותר: "הבורג שחסר לי". בימוי: ניצן טל, הפקה: ניצן טל
פרס התסריט הטוב ביותר ע״ש ענת פרחי: "נדל"ן – סיפור אהבה". תסריט: ענת מלץ
פרס התחקיר לסרט תיעודי תרומת הלן שומן: "הפלה חופשית". תחקירניות: חגית בן יעקב (ארכיון), שני בר דוד (דמויות) ואפרת שלום דנון. בימוי: אפרת שלום דנון, הפקה: אסנת טרבלסי
פרס המשחק תרומת קרן תרבות חיפה: היאלי יוסף זאדה, "בנות כמונו". בימוי: לי גילת, הפקה: אביב בן שלוש, רועי ציוני, אורי בורג
פרס להישג אמנותי תרומת קרן תרבות חיפה: הצלם סער מזרחי והמעצב האמנותי ברק ואזן על עיצוב העולם בסרט "מופע טוטאל". בימוי: רועי אסף, הפקה משה אדרי, לאון אדרי, קובי מזרחי.

הסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר: תיקו. "Aba" של קלאודיו שטיינברג, "אופק האירועים" של שירה גפן
סרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר: "נבדל". בימוי: בר טלמון, הפקה: יובל מנשרוב, סם שפיגל ביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה
ציון לשבח: "אוקסנה". בימוי: יואב גוטמן, הפקה: שקד ירימי, בית הספר אורט פסגות כרמיאל
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "כולנו צריכים להתעורר". בימוי: מיטיה קוקורין, הפקה: קינגעולוק
ציון לשבח: "התחממות". בימוי: בימוי: נעמה יראון, הפקה: בצלאל, אקדמיה לאמנות

תחרויות בינלאומית

פרס כרמל לסרט הטוב ביותר: "הברוטליסט". בימוי: בריידי קורבט. ארה"ב, בריטניה 2024
ציון לשבח בתחרות כרמל: "זרע התאנה הקדושה". בימוי: מוחמד רסולוף. צרפת, גרמניה 2024

פרס עוגן הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר: "הדיירת". בימוי: רוסודאן גלוז'ידזה. גאורגיה, פינלנד, שווייץ, גרמניה 2024
ציון לשבח: "שלושה ימים עם אבא". בימוי: פטר הוחנדורן. הולנד, בלגיה 2024

חליסה

כמה הערות על התחרות הישראלית

תריסר סרטים, עלילתיים ותיעודיים, הרכיבו השנה את התחרות הישראלית. איחוד שהוא מבורך בעיניי, הסרת מחיצות אם תרצו, אבל הפרסים התחלקו בכל זאת לפי קטגוריות קבועות. אני תמיד בעד סרט תיעודי שזוכה בפרסים על מוזיקה, עריכה או כל אופציה אחרת. זה לא בדיוק מה שקרה הפעם, אלא אם מחשיבים את פרס הביכורים, אבל מחצית מההיצע התיעודי הוזכר בטקס וזה משמח. כיוון שלא צפיתי בשלושת האחרים לא אוכל לדבר בשבחם. שלושת האחרים, גם אותם לא ראיתי, הם ״פרויד. האאוטסיידר״ של יאיר קדר, ״מכתב בלי כתובת״ של יעל שחר ושרון יעיש, ו״ימים טובים: סיפורו של זאב רווח״ של אלון גור אריה. אני בטוח שניתקל בהם בהמשך השנה הקולנועית.

מבין העלילתיים, ארבעה עלו על הלוח כמו שאור אוהב לומר, מה שאומר ששני סרטים בלבד נותרו בלי פרסים. זו טבעה של תחרות אבל גם תמיד צובט בלב, במיוחד אם מדובר בשני פייבוריטים פרטיים שלי. ״חיים ללא כיסוי״ של תום שובל הוא סרט מסעיר וסוחף, עם תצוגת ענק של דאנה איבגי, מעשה אמנות פרוע שהפתיע אותי ללא הרף בתפניות עלילה וברגשות שעלו בי לאורך הצפייה. עופר כבר כתב עליו, לא נותר לי אלא להצטרף ולקוות להזדמנות נוספת להלל אותו.
לגבי ״יום באמסטרדם״ של רוני קידר, גם עליו יש לנו טקסט, הוא עלה לדיון בתהליך המיון באשר למקומו בתחרות הישראלית או הבינלאומית, משום שהוא מתאים לשתיהן. הוא אמנם מתרחש באמסטרדם כפי שמרמזת הכותרת, וחלקו הגדול באנגלית, אבל גם זו ישראליוּת בימינו. הקולנוע של קידר אמנם אוניברסלי אבל יש בו רגעים מבריקים שרק יוצרת ישראלית כמוה יכולה להגות. יש בו גם הופעה רגישה וכנה של נעמה אמית, כולל שיחת הווידאו היפה בתולדות הקולנוע הישראלי (עם יותם ישי). לשני הסרטים האלה מגיעה יותר אהבה ואני מקווה שיקבלו אותה בהמשך הדרך.

על כמחצית מן הזוכים כבר כתב אצלנו עופר, ועל אלו שלא הוא בוודאי ינסה להשלים כתיבה בדיווח הבא. אני רק אגיד מראש כמה דברים מהצד שלי. שני פרסים ל״נדל״ן״ (לא קראו לו ״סיפור אהבה״ במקור) מעידים על חיבה עזה של צוות השיפוט, אם אני קורא נכון את המפה, וזה מפתיע ונחמד משום שמדובר כנראה בסרט השני הכי צנוע בשאיפות שלו בתחרות (אחרי ״יום באמסטרדם״). סרט מסע בסגנון ״לצאת לדרך״, אם תזכרו את הסרט ההוא של סם מנדס, כלומר זוג נשוי ובהריון בחיפוש אחר קן אהבים, כלומר דירה להשכיר.
פרס המשחק הלך לשחקנית הכי בולטת באנסמבל מרהיב שמשלב בין שחקניות מקצועניות וגם לא, שחקנית שהיא תגלית של ממש ואני מציע לזכור את שמה – היאלי יוסף זאדה. זוכה בפרס אחד שחולק בין שני אמני מקצוע, ״מופע טוטאל״, בהחלט סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, כפי שאולי תזכרו גם מפרסי אופיר. אבל כל הכוח שלו נובע בעיניי מהתוכן, מבלי לזלזל בצורה. ״חליסה״ הוא בעיניי הסרט הכי שלם בתחרות, באופן זה שכל האלמנטים בו באותה רמה גבוהה של מחשבה ועשייה. לכן פרס ליצירה כולה כנראה הולם אותו יותר מאשר הכתרה של נדבך זה או אחר. אבל אולי זו סתם דרכי לנסות להיכנס לראש של השופטים.

קצת על האוצרוּת

מתוך הסרט ״טווס״, אבל גם תמונת אילוסטרציה

כמו כל פסטיבל קולנוע גדול, גם החיפאי מתחיל את העבודה על המהדורה הבאה ברגע שהנוכחית נגמרת. בגלל הדחייה השנה והזליגה אל השנתון העוקב, המנהל האמנותי ירון שמיר (אני תמיד מרגיש צורך להזכיר שאין קשר משפחתי) בעצם כבר התחיל לבחון סרטים לפסטיבל של 2025, כלומר עוד לפני שזה של 2024 התקיים. מהצד שלי, העבודה שלי הסתיימה בעצם באוקטובר האחרון אחרי כחצי שנה של צפיות בכל סרט ישראלי שהוגש ובכמה וכמה בינלאומיים שדעתי עליהם נדרשה מעת לעת. הדעה שלי לא קובעת, רחוק מזה, אבל כן נספרת. שמחתי כמו תמיד להבליט ואם צריך אז גם להתעקש על הסרטים שאהבתי במיוחד.

לשמחתי כולם נכנסו לבסוף למהדורה אם מחשיבים גם את הגרסה המוקדמת. לצערי, ״הנכס״ של דנה מודן ו״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג לא השתתפו לבסוף, כל אחד מסיבותיו. זה אומר ש״מופע טוטאל״ של רועי אסף הצטרף, ואף יצא עם פרס, ובערב הנעילה אפשר גם יהיה לראות את ״פינק ליידי״ של ניר ברגמן, מחוץ לתחרות. למעשה גם אני עדיין לא ראיתי ומקווה לעשות זאת מחר. את התיעודיים לא ראיתי כלל, על אף שהם אוחדו לתחרות עם העלילתיים. גם אותם הייתי רוצה להשלים בקרוב, אבל בפסטיבל עצמו התרכזתי בהיצע הבינלאומי.

הפן הזה של הפסטיבל היה הכי מורכב השנה. כפי שיגידו לכם כל בעלי התפקידים בישראל, החרם על עולם התרבות כאן הוא לא רק אמיתי אלא מהדהד. זה לא אומר שכולם אנטישמים או שונאים אותנו, אלא שקשה יותר לעשות עסקים עם מוסדות תרבות בישראל משום שהם נתמכים על ידי המדינה, זו שמבצעת מה שהעולם תופס כפשעים נגד האנושות. אפשר לחשוב אחרת, אבל קשה להתכחש לעובדה שכמו שסרט בינלאומי שמציג בחדווה ברוסיה (לדוגמה) קונה לעצמו יחס שלילי מסוים מהקהילה הגלובלית, זה גם המצב שלנו נכון לכרגע. בפועל זה אומר שיש מפיצים ובעלי זכויות שבכלל לא יסכימו לשמוע על הקרנה בישראל, גם במסגרת פסטיבל בעיר מעורבת ומופגזת כמו חיפה, ויש כאלו שלא מערבים פוליטיקה אבל לבסוף נאלצו למשוך סרטים ברגע האחרון, מסיבות עסקיות.

על כל זה צריך להוסיף את המלחמה בצפון, שלפני הפסקת האש לא אפשרה קיום של פסטיבל קולנוע בחיפה. בדיעבד, הדחייה הייתה מוצדקת – כחודש לאחר סוכות, בזמן פסטיבל הסרטים ערבה למען האמת, הייתה נפילה כמה מאות מטרים בודדים מאיזור הסינמטק של חיפה. אירוע כזה בזמן הפסטיבל, שלא לדבר על אזעקות וחרדה מוגברת, לא היו מאפשרים את קיומו. אבל דחייה בשלב הקריטי של השנה הקולנועית, הרבעון האחרון שלה, פירושה אובדן של כמה סרטים שלא היו יכולים לחכות להפצה הקולנועית שלהם, שמסונכרנת עם שאר העולם. זו בעיקר שלישיית זוכי הפרסים מקאן שהורגש חסרונה: ״אנורה״, ״אמיליה פרז״ ו״דה סאבסטנס״. הם אמנם הוחלפו בטרום בכורות לכותרים מצוינים לא פחות, שמתוכננים להפצה ברבעון הראשון של 2025, אבל כל תזוזה כזאת בלוח ההקרנות מפילה עוד אבני דומינו.

מבין הסרטים ששרדו והמשיכו הלאה מן המהדורה המקורית לא הדחויה, יש כל-כך הרבה מה לאהוב. באופן אישי, אני שמח במיוחד על התגובות לסרטים כמו ״טווס״ או ״אמא מארה״, מסוג הסרטים שתמצאו רק בפסטיבלי קולנוע ודירגתי גבוה בתור לקטור. הראשון קומי ושנון (תוצרת אוסטריה מכל המקומות בעולם) ולכן לא פחדתי להמליץ עליו מראש לכל דורש, השני מעט כבד יותר מבחינת הנושא הנידון – אם המחפשת דרכים להתאבל על בנה ומגלה את עצמה מחדש. שילוב בין סרטים ישראליים כמו ״קרוב אליי״ ו״געגוע״, שהרימייק שלו הוקרן אף הוא בפסטיבל השנה, מבחינת הצגת היכרות אינטימית עם אנשים בחיים של המנוח כדרך להתאבל. מן העבר השני, אני מבין שפספסתי את האירוע של הפסטיבל שהיה הקרנת ״סחורה יקרה מכול״ של מישל הזנוויציוס, בנוכחות הבמאי הצרפתי. התרגשתי מהסרט גם בקאן וגם בערבה, ולקבל בחזרה קצת אהבה מאירופאי שאינו שונא ישראל אלא להיפך, אחרי הקרנת סרט על זכר השואה, נשמע איכשהו אופטימי – במפתיע.