סיכום 2024: מגמות ומשמעותן

עוד שנה לועזית מסתיימת כשחיים בישראל תוך כדי סיוט, לכן עצם היכולת לצפות בסרטים מרגישה לעתים מוזרה או מלווה ברגשות אשם. אולי ייתכן שבשנת 2024 כל העולם מתחיל להרגיש בסוג של מצוקה, או מצב מעבר לתקופה אחרת, פחות יציבה. אולי זה משהו שאפשר להרגיש דרך צפייה בסרטים שמבטאים את רוח התקופה. יש לציין כי לוקח זמן להפיק סרט ומרבית הסרטים בהם צפיתי ב-2024 (חלקם יוצגו בארץ רק בהמשך) נכתבו וצולמו הרבה לפני השנה. אבל דברים אולי בעבעו ורתחו כבר מתחת לפני השטח ובאים לידי ביטוי השנה, או לפחות כך אני מפרש אותם דרך המגמות הבולטות והדי-משלימות, בסיכום השנה הקולנועית הקבוע שלי בסריטה.

מטמורפוזות

ייתכן ומטמורפוזה, הפיכה לדבר אחר או לעצמי חדש, היא חוט מקשר בולט בין כמות גדולה של סרטים השנה. דוגמא בולטת ויחסית מוכרת היא "יופי מסוכן" של קוראלי פארז׳ה, או "החומר" כפי שהמפיצים בארץ היו קוראים לו אם היו מתרגמים את ״The Substance״ באופן ישיר. הגיבורה מקבלת חומר שמילולית מוציאה מתוכה אישה אחרת, גם אם רק לחלק מן הזמן. מטפורה די ברורה לאופן שבו הוליווד, באופן מסורתי, מעדיפה את הכוכבת שלה צעירות יותר וסוגדת ליופי צעיר, בעודה מסתירה פגמים שהם גם חלק מן המהות האנושית. הסגידה ליופי גם מולידה את האלטרנטיבה, שיכולה להיתפס ככיעור/הצדדים המודחקים של האנושיות, אלו שמורדמים לשבוע או שלא רוצים להביט להם בפנים עד שהם מתפוצצים מול הקהל.

סוג של מקבילה גברית/אלטרנטיבית לסרט זה היא ״A Different Man״, סרטו של אהרון שימברג שטרם הוקרן בארץ. בסרט זה אנו עוקבים אחר גבר עם בעיה רפואית שגורמת לפנים מעוותות, מלאות בגידולים. הוא מגדיר את עצמו דךר המראה שלו, עד לרמה כי כאשר לכאורה המצב ״נפתר״ והוא מתחיל להיראות כמו סבסטיאן סטן, הוא מאמץ זהות חדשה לגמרי, מקבל את המטמורפוזה כמציאות. בדרכו, הסרט מטיל ספק בהיותו של השינוי טוטאלי, וזה כל מה שאני יכול לחשוף בסרט שזוהי בעצם רק נקודת המוצא שלו להרהור בשאלות של זהות והאופן בו המראה החיצוני מגדיר את החיים שלנו, דרך כמות גדולה יותר של פרספקטיבות לעומת "יופי מסוכן".

אפשר אולי גם להשוות בין תפקיד זה לבין התפקיד האחר, המפורסם יותר, שסטן מגלם השנה – דמותו של דונלד טראמפ הצעיר ב"המתמחה". סטן לא מגלם את טראמפ כקריקטורה או חיקוי, אלא כאדם הרוצה להתקדם חברתית, אדם שמרגיש סוג של אאוטסיידר בחברה הגבוהה ומשתמש במראית עין של כוח וקשרים על מנת להילחם בחוסר הביטחון. המטמורפוזה שלו הוא התגמשות החלום שלו, מעבר מן המעטה החיצוני למרכז העניינים, משיכונים בקוונס למלונות פאר בלב מנהטן, אותה הוא מעביר טרנספורמציה דומה: מעיר מוכת פשע לעיר מוזהבת וזוהרת. את ההמשך משם הקהל צריך להכיר מן המציאות, שהדרך אליה אינה מהפך נוסף, אלא סוג של המשך של השינוי הפנימי שהוא מוצא בשלב מוקדם בסרט, בעזרת המפגש עם הדמות (המבוססת אף היא על המציאות) של רוי כהן.

לכאורה, אין בכך בהכרח דבר חריג תסריטאית לשנה זו, הרי גיבור בקולנוע מסחרי צריך "לעבור שינוי", אבל דומה כי השינוי במקרים הללו הוא המצאה מחדש, גם אם ב״המתמחה״ זה לא קורה ברמה הפיזית כפי שהדבר מתרחש בסרטים אחרים. ויש גם עוד דמויות שמשנות עצמן. למשל, גיבור הסרט "היט מן" (שיצא השנה אחרי שכתבתי עליו בשנה שעברה) שמתחפש לדמויות שונות לצורך עבודה בשירות המשטרה, עד שהדמויות הבדויות משנות בסופו של דבר את ה"אני" האמתי שלו במידה רבה. כולל שינוי הדרך בה הוא משרת או מפר את החוק. במקרה זה, מטמורפוזה גלויה וקיצונית מובילה לשינוי פנימי בעל אופי אחר.

היבט אחר שניתן להגדיר אותו כדומה למטמורפוזה הוא הנוכחות של אנשים טרנסים ותהליכי התאמה מגדרית בקולנוע השנה, באופן בולט יותר וקרוב יותר למיינסטריים מאשר בעבר. מובן, שכן הדבר הוא התהליך: המהפך הפיזי הוא לא הפיכה למשהו אחר, אלא מציאת דרך לבטא את מה שתמיד היה בפנים. אפשר לראות גרסה תיעודית פופולרית של השתלבות טרנסית בחברה ב"ויל והרפר יוצאים לדרך" בנטפליקס, בעוד ש"אמיליה פרז" (בארץ בקולנוע, בארה"ב גם בנטפליקס) בחר במיוזיקל ובעלילה עתירת תפניות על מנת לספר סיפור שהתאמה מגדרית היא היסוד היותר אמין ופחות מוקצן בין כל המהלכים שהוא מבצע.
להבדיל, הסרט "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" (I Saw the TV Glow) שבאופן הולם הופץ בארץ רק בטלוויזיה, עוסק בחווית זרות וניתוק עצמית של טרנסים שלא מבצעים התאמה מגדרית, מה שגורם לא רק לניתוק חברתי, אלא גם ספק לפער באופן בו הם תופסים את העולם. סרט על האופן בו תרבות פופולרית יכולה לספק תחליף ליצירת קשרים, או דרך להתמודד עם השוני והקשיים בהגדרה עצמית, אולי לא רק בהקשר של זהות מגדרית.

המתמחה

החיה שבאדם

זה למעשה תת סעיף של המגמה הקודמת, אבל הפער בין אנשים לחיות הצטמצם במספר סרטים. בסרט "Better Man", שיעלה בתפר בין השנה הזו והבאה, הזמר רובי וויליאמס מיוצג בידי קוף; "מרשעת" הוא סיפור על צעירה ערכית שהופכת בהדרגה לאויבת האומה, ובו קו עלילה מהותי דן בחיות מדברות. הסרט "Tuesday" שטרם הוקרן בארץ מציג את המוות בתור ציפור שמשנה גדלים, דרך סיפור של נערה שמקבלת את המוות שלה ואמא שלא מכונה לקבל את המוות של בתה. מפגש בין נערה וציפור יש גם ב"בירד" של אנדריאה ארנולד, שמציג נערה שמקבלת עידוד גם מציפורים של ממש וגם מנווד ייחודי ששמו הוא כשם הסרט, משמע ציפור. זאת כמובן בלי לקשר לנכוחות גדולה של סרטי ערפדים, על חלקם הצבעתי בפסטיבל ונציה בשנה שעברה וממש בסוף השנה הזו נקבל גרסה חדשה ל"נוספרטו", בלי קשר לעוד ערפדים שצצו השנה והם אולי ספוילר.

מקרה מעניין של גיבורה שהופכת בהדרגה לחיה נמצא בסרט ״Nightbitch״ שאולי יגיע לישראל בשנה הבאה: איימי אדמס מגלמת בו אמנית שפרשה מעבודתה לטובת גידול הילד ומתקשה להתסגל לחיי האמהות. קשה לה גם לחוש תמיד חיבה או להרגיש בשליטה על הילד ברגעים בהם הוא מתפרע, שלא לדבר על כך שהגוף שלה עבור מטמורפוזה והיא ספק הופכת לכלבה, או אפילו לחיית טרף אחרת. אבל אולי זה פשוט השלב האחר בחיים, בו עליה להחליט עד כמה לדאוג לעצמה וכמה להקדיש לילד.

לידות

אני מפנה למצעד רגעי השנה של אור כי הוא כבר נגע בנקודה הזו: היו הרבה סצנות לידה השנה. כולל אגב בחלק מן הסרטים שכבר הזכרתי ממש לא מזמן (לא אחשוף אלו) ובסרטים הרבים שאור הזכיר בהם יש לידה על המסך, לרוב בשילוב עם רגע כואב או טרגי, גם אם לא תמיד בלידה עצמה. אפשר גם להוסיף לרשימה את "מאדאם ווב", הראשון משלושת סרטי ספיידרמן-בלי-ספיידרמן שיצאו השנה, סרט שפחות או יותר מתחיל בלידה ונגמר בלידה, עם מחיר נלווה כבד עבור הגיבורה בכל פעם. ניתן לראות בלידה המשך או ניגוד למטמורפוזה, חיים חדשים נולדים בנוסף במקום המהפך שעובר הגוף/הגיבור, אם כי הלידה משנה לגמרי את החיים, גם עבור היולדות. החיבור שקיים ברוב הסרטים בין לידה ומוות מראה גם על סוג של אובדן אמון בעולם, או בהמשכיות – החגיגה של החיים אינה רק חגיגה בלבד.

מורים

זה מתחבר לי למגמה אחרת, התחושה לחוסר היציבות הפוליטית ולתחושה שהחיים השתבשו. ייתכן וזה בא לידי ביטוי בסדרה של סרטים על מורים שלא בדיוק יודעים מה הם עושים, או שוגים בצורה זו או אחרת. "על עשבים יבשים", "חדר המורים" ו"תמימות" (Monster), כל אחד בדרכו, הציגו מורים שלא ממש יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה בה הם נמצאים. זוהי סביבה בלי מבוגר אחראי, דבר שניתן לראות גם בסרט כמו "ארמנד", מותחן בית ספר שבו מורה צעירה שצריכה לנווט בין הורים שמבוגרים יותר ממנה וזה רק חלק מחוסר השליטה שלה בסרט. בכל המקרים יש לבתי הספר פרוטוקולים ומדיניות, אלא שזו קורסת.

חדר המורים

שובו של הסקס(?)

אחרי כמה שנים, אולי גם בהשפעת תקופת ה-METOO#, דומה היה כי יש פחות סקס על המסך בקולנוע המסחרי. והנה השנה "אנורה" של במאי הסרטים על עובדות תעשיית המין, שון בייקר, מתגלה כגורף פרסים סדרתי עם מספר סצנות סקס בתוכו. הכוכבת שלו, מייקי מדיסון, מנהלת שיחת יחסי ציבור עם פמלה אנדרסון, שבסרט "המופע האחרון" מבצעת קאמבק/כניסה ראשונה לעולם של סרטים מוערכים, בסרט שמצד אחד מראה כי מופעי בורלסק הפכו למיושנים ובמקביל מציג אותם. את הסרט ביימה ג'יה קופולה, שסבא שלה, פרנסיס פורד קופולה, הכניס לא מעט סקס לסרטו "מגלופוליס", אם כי ייתכן וזה לא מה שאנשים זוכרים מהסרט שיש לא מעט מה לזכור ממנו. הדבר נכון גם אולי גם לגבי סרטים אחרים, למשל "הברוטליסט" שמציג כמעט בדרך אגב סצנות עם עירום ומין, כולל צפייה בסרט פורנו ישן באופן שרחוק מלהיות מה שזוכרים מן הסרט.

אולי הסרט "רק לא אתה", קומדיה רומנטית שפתחה את השנה, מייצג משהו מן המגמה שמשיבה את הסקס למסך, למרות שהדבר מנתק את הדור הצעיר, לכאורה. זה לא שיש בו כמות גדולה יותר של מין מקומדיות רומנטיות אחרות, פשוט הסרט מראה זאת בצורה שהיא ישירה מעט יותר ממה שהורגלו בשנים האחרונות. הוא עושה זאת עם שני כוכבים עולים, גלן פאוול ובעיקר סידני סוויני, שעבורם לחשוף את עצמם ולשדר מיניות זה חלק מן הדימוי העצמי וההגדרה.

אפשר להגיד כי הוליווד למדה מחדש כיצד להציג מיניות וגם הכניסה של מתאמות אינטימיות לסרטים באופן כמעט גורף (אם כי דווקא ב"אנורה" השחקנית הראשית חשה יותר בנוח ללא אנשי מקצוע בתחום) כדבר שמאפשר את התופעה. אבל זה לא שינוי טוטאלי ולא תמיד דבר שמוצג בצורה ישירה. "מתחרים", הסרט הכי נוטף מיניות של השנה, לא הציג בפועל סקס בכלל ומעט העירום (הגברי) שמוצג בו נראה כבדרך אגב. "קוויר" סרט של אותו במאי ואותו תסריטאי עם סצנות סקס יותר גרפיות, זוכה לפחות הערכה וקהל. גם "יופי מסוכן" מעניין בהקשר הזה שכן יש בו הרבה מאוד עירום וצילום המנסה לשדר סקסיות, אבל גם בו אין סקס של ממש.

ישראל

לסיום, חזרה לביצה הקטנה והדי מצחינה שלנו, או לאופן דרכו היא נראית בעולם, ברגעי דעיכה. 2024 היא השנה האחרונה בה קולנוע בינלאומי יכול להזכיר את ישראל, בגלל סרטים שנוצרו לפני ה-7 באוקטובר. זה בולט ב"אמיליה פרז" שהיה יכול למקום את הניתוח שבמרכזו במדינה אחרת, אבל בחר בישראל. אפילו "Hard Truths" סרטו של מייק לי שהוא יהודי שמחרים את ישראל הרשמית, כולל אזכור אגבי של רופא שנאלץ לבקר כאן. לעומת זאת, "5 בספטמבר" על טבח הספורטאים במינכן סופג אש משום שהוא יוצא באקלים הנוכחי ומואשם כתעמולה ישראלית שקשורה למלחמה העכשווית, אף כי גם הוא צולם לפני האירועים. "הברוטליסט", שאולי דן בישראל בצורה מורכבת, עושה את זה בין הרבה דברים אחרים ולכן ייתכן שיצליח לחמוק בין הטיפות של אהדת יתר לבין שחקן בולט בסרט (גאי פירס) שמתנגד לישראל במוצהר. בעתיד זה פשוט לא יהיה, הוליווד תעסוק בנושאים אחרים. זה לא נורא. מה שכן נורא זה צמצום דרסטי של האופציות להקרין סרטים ישראליים בחו"ל, כמו גם התגברות הכמות של סרטים שיעדיפו לא להיות מוקרנים כאן בכלל.