• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סיכום 2024: הסרטים הטובים ביותר שגילינו השנה

23 בדצמבר 2024 מאת מערכת סריטה

סיכומי השנה שלנו בסריטה מתחילים ממש עכשיו, השלב שבו אנחנו עוטפים את הקולנוע של 2024 בסרט ומניחים בקפסולת זמן. זו גם השנה השנייה ברציפות שאנחנו מקווים כי העובדה שאנחנו מסכמים אותה תחתום סופית את כל מה שהיה בה לנצח, ותביא לאחת טובה יותר. תכלה שנה וכיוצא בזה.
וכמו בשנתיים האחרונות, אנחנו משיקים את סיכומי השנה עם צפיות שאמנם התרחשו בין ינואר לדצמבר, אבל לא שייכים ליבול הנוכחי – הסרטים הישנים הכי טובים שראינו השנה לראשונה. ביננו אנחנו מתייחסים לזה כ"מצעד הבושה", בו כתבי סריטה מתוודים בפומבי על כל הסרטים הטובים שרק עכשיו מצאנו להם זמן, חלקם חורים בהשכלה הקולנועית שהנה סתמנו.

כרגיל, כל אחד מאתנו בחר חמישה שכאלו ודרג אותם, על חלקם יצא לנו להתבטא במהלך תריסר החודשים הראשונים, וחלקם מופיעים כאן לראשונה. מה שמעניין הוא שבשלב הזה ישנם כמה סרטים שהוזכרו בתגליות השנה ב-2023 אצל אחד, וכעת אצל אחר. אז בעצם אפשר לומר שהפוסט הזה גם משמש אותנו ועושה אפילו לנו רשימת השלמות. אולי גם אתם תגלו פה משהו שיעניין אתכם לבדוק לראשונה: 20 סרטים משמונה מדינות ושישה עשורים על פני שתי מאות.

התגליות של עופר ליברגל

5. Fortress
אוסטרליה 1985

אוזפלוטיישן (קולנועי קאלט אוסטרלי) הוא ז'אנר שאני לא מכיר מספיק לצערי, ואל סרט הטלוויזיה הזה של הבמאי ארץ' ניקולסון הגעתי דרך המלצה אקראית. הסרט מתחיל בכפר אוסטרלי קטן, שם פושעים לובשי מסיכות חוטפים מורה צעירה ואת כל תלמידי בית הספר. זו בערך נקודת הפתיחה בסרט בו האכזריות היא לא רק נחלת החוטפים. יותר מדי הקבלות שניתן לבצע מונעת מזה להיות מפלט מוחלט מהמציאות הישראלית, אבל זה כן קולנוע עשוי היטב על קו התפר המוזר שבין טראש מוחלט לריאליזם.

4. "פרי האהבה" – The L-Shaped Room
אנגליה 1962

רוב המחווה בסינמטק תל אביב לדרמות כיור השנה המטבח היה צפיות חוזרות עבורי, אך סרטו של בריאן פורבס בהחלט היה תגלית – סיפורה של דיירת בבית דירות שנוגע בסוגיות חברתיות רבות כמו הפלות, יחסים בין גזעים, פערי מעמדות, הזדקנות, והכוח המשכר והבעייתי של נוסטלגיה. אבל הוא קודם כל סרט על אמפתיה ומפגש בין אנשים מכורח הנסיבות, שבונה מערכות יחסים חזקות, גם אם ייתכן שהן זמניות מאוד.

3. He Who Gets Slapped
ארה"ב 1924

המפגש בין הבמאי השוודי האגדי ויקטור שיוסטרום (או "סייסטורם" כפי שהוא חתם על סרטיו בהוליווד) לבין שחקן האימה לון צ'ייני זכה בצדק למעמד של קלאסיקה אילמת. סיפורו של מדען הנבגד בידי עשיר שגנב לו את אשתו ואת מפעל חייו, הופך להיות ליצן בקרקס. שם חיבה שלו לאישה אחרת גורמת למעורבות במשולש אוהבים. סרט שכל מערכה בו מעט יותר מעניינת מן הקודמת ונע על התפר שבין מלודרמה, אימה וקומדיה. לפרקים מזכיר את "הקרקס" של צ'פלין, "האלמוני" של בראונינג (גם בו שיחק צ'ייני) ו"המלאך הכחול" של פון שטרנברג. הסרט הזה מ-1924 הקדים את שלושת הסרטים הללו.

2. "כמה חבל שהיא רעה" – Too Bad She's Bad / Peccato che sia una Canag
איטליה 1954

חגיגות 90 שנה לסופיה לורן הולידו מחוות שונות בטלוויזיה ובסינמטקים בארץ, כולל המחווה בסינמטק תל אביב בה צפיתי בשיתוף פעולה מוקדם שלה עם מרצ'לו מאסטרויאני, עמו שיחקה בכמות גדולה מאוד של סרטים. סרטו של אלסנדרו בלאזטי הוא קומדיה רומנטית די בסיסית על נהג מונית שמשיכתו לפושעת מפילה אותו ברשתה, עד ששניהם נופלים גם בדרך אחרת. ויטוריו דה סיקה, שביים את צמד השחקנים מספר רב של פעמים, נהדר בתור אביה של לורן ומי שמפקד על מעשי התרמית. זה סרט מצחיק ומחמם לב ולא צריך יותר מזה.

1. "ארץ חדשה" – The New Land / Nybyggarna
שוודיה 1972

הפוסט שכתבתי על צמד סרטיו של יאן טרואל היה כנראה הפוסט שהכי נהנתי לכתוב השנה, אולם רק אחד מהסרטים בו היה עבורי תגלית – החלק השני של היצירה, שהוא גם הפחות מוכר וגם זה שהוליד את הרצון לצאת לדרך בפוסטים הסוקרים מערבונים מכל הזמנים. "ארץ חדשה" הוא סוג של אנטי-תזה לכל מערבון אחר שאני מכיר – יותר איטי ומעורר, יותר ברוטלי באלימות של צדדים שונים וגם כזה המראה קשיים של ממש מעבר לעימותים על זהות הארץ. זה סרט תובעני גם ביחס לסרט שקדם לו, אבל אחרי שלוש שעות הוא חוויה מתגמלת מאוד עבורי.

התגליות של עופר

התגליות של לירון סיני

5."שומר הברים" – Road House
ארה"ב 1989

כהכנה לגרסה החדשה של דאג לימן השלמתי את הטראש רווי האקשן על בחור שבא לעשות סדר בבר עמוס טיפוסים בעיתיים, ומתמודד עם שדים פנימיים וחיצוניים. גיליתי סיפור אהבה מרגש בין דלטון (פטריק סווייזי, השומר המדובר) וגארת' (סאם אליוט), ולא נתתי לבת הזוג והעניין הרומנטי הרשמי של הסרט לבלבל אותי. לא התיישן מי יודע מה מחד, אבל בהחלט טוב יותר מהחידוש.

4. Basket Case 2
ארה"ב 1990

פרנק הננלוטר, שהוזכר כאן בעבר, הוא במאי נטול עידון, אבל המחויבות שלו לגרוטסקה מושכת פנימה וגורמת להאמין לסיפור ההמשך על תאומים סיאמים שלאחר ההפרדה אחד מהם הוא רק ראש, אבל ראש קטלני ועצבני במיוחד. הסאבטקסט צועק על הדחקת יצרים, ניסיון לחמוק מהחלק שגורם לך להתבייש אבל גם להשתחרר, ובסרט השני (מתוך שלושה!) יש יותר דמויות, יותר אפקטים פרקטיים, יותר עיוותים ועולם גדול יותר – שנראה כמו המסגרת הטיפולית לנפלטי הממד המסויט של "מעורר השאול".

3. "מה קרה בגטקה?" – Gattaca
ארה"ב 1997

סרט המד"ב הדיסטופי של אנדרו ניקול (תסריטאי "המופע של טרומן") הוא נאו-נואר עתידני, אבל הרבה יותר מואר מהז'אנר בדרך כלל. בסיפור על ניצחון הרוח של האדם נגד מערכות דפוקות במיוחד, אית'ן הוק הצעיר קונה זהות של אדם אחר שעבר השבחה גנטית (ג'וד לאו) כדי להתקבל לעבודת חלומותיו, פוגש את אשת חלומותיו (אומה ת'ורמן) ואז נחשד ברצח. איכשהו, הכל עובר בצורה הרבה יותר אופטימית ממה שהיה ניתן לצפות.

2. "רסיס" – Splinter
ארה"ב 2008

שני זוגות, אחד קלישאה של נרקומנים, אחד קלישאה של היפה והחנון, מתבצרים בתחנת דלק כי בחוץ יש משהו שהוא לא דורבן מת או קיפוד ים, אלא טפיל פטרייתי דוחה ומסוכן. הסרט של טובי ווילקינס קטן, מהודק, והצפייה בו מרוממת נפש, כי כל דמות מקבלת את הרגע שלה להתפתח מחוץ לתחומי הקלישאות שהוגדרו לה בהתחלה.

1. Dr. Terror House of Horrors
אנגליה 1965

כריסטופר לי, פיטר קושינג ודונלד סאת'רלנד נוסעים בקרון רכבת ומספרים סיפורי אימה קצרים שחוזים את העתיד שלהם. מה כבר יכול להשתבש? סרט אנתולוגיית האימה הראשון בז'אנר של בית ההפקה אמיקוס הבריטי, בבימוי של פרדי פרנסיס (שהיה גם צלם מוערך ומעוטר כולל "איש הפיל" ועוד עשרות סרטים) לפי תסריט של מילטון סבוטסקי, מהמייסדים של אמיקוס, מספק בחינה מחודשת של יסודות האימה הקולנועית. הוא לא מאכזב, וגם זמין בחינם וחוקי לגמרי ב-tubi.

התגליות של לירון

התגליות של אורון שמיר

5. "השוטר מבוורלי הילס 2" – Beverly Hills Cop II
ארה"ב 1987

בקיץ ערכתי צפייה מחודשת בטרילוגיית ״השוטר מבוורלי הילס״, לכבוד ההמשכון המאוחר והמיותר בהפקת נטפליקס. לא הספקתי להרים פוסט, אבל כן גיליתי שכנראה לא צפיתי בסרט השני. הוא אלים מהראשון, על השלישי עדיף לא לדבר, והוא זכיר למדי. בין אם זו ההופעה של בריג'יט נילסן בתור השודדת הגבוהה, מועדון הנשק המטורלל, או הגרסה הכי קשוחה של אקסל פולי (אדי מרפי) בכל סדרת הסרטים. כעת הוא החביב עליי מביניהם וטוני סקוט המועדף עליי מבין האחים. סליחה רידלי.

4. "דג ושמו וונדה" – A Fish Called Wanda
אנגליה, 1988

בימי חמישי יש לי מועדון קולנוע עם חברים שאינם אנשי קולנוע. נדיר שאני הוא זה שנעזר בהם להשלמת פערים, אבל כך היה עם הקומדיה שביים צ'ארלס קרייטון, על פי תסריט של ג׳ון קליז (שגם מככב). בצעירותי לא החשבתי אותו כסרט של חבורת ״מונטי פייתון״, כי רק קליז ומייקל פיילין משתתפים בו. לכן פספסתי עד היום שניים מהתפקידים הכי נהדרים של קווין קליין וג׳יימי לי קרטיס, כצמד נוכלים שמנסים עוקץ כפול. רוב ההומור התיישן, לעתים רע, אבל החן נשאר.

3. "הסיוט שלפני חג המולד" – The Nightmare Before Christmas
ארה"ב 1993

אחרי סתיו בסימן התחדשות וטים ברטון, בזכות ״ביטלג׳וס ביטלג׳וס״ (מהנה במפתיע) וצפייה חוזרת במקור (לא מחובר אליו לצערי), החלטתי לבלות את ליל כל הקדושים עם חברה מול סרט האנימציה שברטון רק הגה, אבל תמיד מקבל עליו קרדיט במקום הבמאי הנרי סליק. זכורה לי צפיית עבר לפחות בחלקים מסוימים, אבל החרגתי אותו פנימה. כל-כך הרבה סרטים ניסו לשווא לשחזר את הגרינצ׳יות של הסרט מערבל החגים האמריקאיים, והמוזיקה מעולה יותר מרוב סרטי הילדים המזמרים שראיתי השנה.

2. "שיער" – Hair
ארה"ב 1979

הסרט היחיד ברשימה שהשלמתי כמו שצריך, בפסטיבל קולנוע – פסטיבל הסרטים ערבה, מוקף קולגות ואפילו אבא שלי, שבא לבקר. מילוש פורמן הוא במאי שאני תמיד נפעם מכל סרט שלו שאני משלים. מעשיית ההיפים שמאמצים בחור מהוגן שהגיע לניו-יורק כדי להתגייס לצבא ארה״ב במלחמת וייטנאם, תפסה אותי עוד פחות מוכן מהרגיל. את השירים הכרתי חלקית, אבל איזה ביצוע מאז׳ורי וטוטאלי בזכות הבימוי של פורמן. כמה יפים כל סרטי ניו יורק בסבנטיז, עם תחושת גיאוגרפיה כל-כך מובהקת עד כי גם ניו-יורקר חדש יותר כמוני יכול להרגיש בבית.

1. "כל הג׳אז הזה" – All That Jazz
ארה"ב 1979

בשנה שעברה, לירון בחרה את הסרט הזה למקום הראשון שלה במצעד התגליות. בזכות חברה טובה שהתעקשה כי גם עליי להשלים, עשיתי זאת סוף סוף. מאז אני לא מבין מדוע לנסות ליצור עוד סרט על ייסורי אמן, בידיעה שקיים ״כל הג׳אז הזה״. סרט על במאי וכוריאוגרף שעובד במקביל על מחזמר ברודווי קברטי (״שיקגו״ במציאות) ועריכת סרט שצילם אודות סטנדאפיסט זועם (״לני״ במציאות). כל הסצנות המתבקשות בסוגה, במיטבן. רוי שיידר בהופעת חייו כבבואה של פוסי, מעיין נובע של רגשות ואנוכיות. זיעה מעולם לא נראתה טוב יותר על מסך, המוות אף פעם לא היה סקסי כל-כך. סרט שמייתר את הדומים לו, יותר מ״שמונה וחצי״, יותר מכל סרט שתבחרו.

התגליות של אורון

התגליות של אור סיגולי

5. "מקיים ההבטחות" – O Pagador de Promessas / Keeper of Promises
ברזיל 1962

זוכה דקל הזהב של 1962 הפך לסרט הדרום אמריקאי הראשון שהיה מועמד לאוסקר בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ויצא לו להשתתף באחת השנים הטובות ביותר של הקטגוריה (סרט נוסף מאותה שנה יופיע עוד מעט). סרטו של אנסלמו דוארטה שומר על שלושת האחדויות של אריסטו, אבל עדיין מרגיש כמו אפוס מרהיב שיש לנו אפילו היום הרבה מה ללמוד ממנו.

4. "הנבל הבורמזי" – The Burmese Harp
יפן 1956

לא לגמרי סרט מלחמה, כי רובו מתרחש אחריה, אבל כידוע גם כשעוזבים את החזית הקרבות ממשיכים הרבה זמן בתוכנו. סרטו של קון איצ'יקאווה המבוסס על ספר ילדים (?!) מתפצל לשתי עלילות: קבוצת לוחמים יפנית שמחפשת את דרכה הביתה אחרי השבי, ואחד מחייליה שנחשב כמת והפך להיות נזיר שקובר את המתים שנותרו מאחור. סרט מרהיב ומרגש על הרוח האנושית ששואל שאלות על בית ונאמנות כמו שמעט עשו לפניו או אחריו.

3. "ארבעת הימים של נאפולי" – Le quattro Giornate di Napoli / The Four Days of Naples
איטליה 1962

הנציג הנוסף בחמישיית התגליות שלי שמגיע מאוסקר 1962 הוא סרטו של ג'ילו פונטקורבו, ארבע שנים לפני יצירת המופת של "הקרב על אלג'יר". גם בסרט הזה הוא מתמודד עם מרי אזרחי, הפעם של האיטלקים מול הנאצים בתום מלחמת העולם השנייה, עם כמה מהסיקוונסים הכי מדהימים שראיתי בקולנוע. כאלו שעוקפים די בקלות הרבה מהסרטים המודרניים.

2. "קאידן" – Kwaidan
יפן 1964

בפינת "איפה היית כל חיי?" ניצבת דרמת הרוחות של מאסאקי קוביאשי, שאיננה רק אחד הסרטים הכי יפים שראיתי אי פעם, וכמעט כל שוט בא מצדיק לעצור את הצפייה לכמה שניות, לספוג, ולהמשיך הלאה (ובסרט של כשלוש שעות אלו המון שוטים), אלא גם נראה כמו השראה לאין סוף סרטים שיצאו עשרות בשנים אחריו. אני לא חושב שהיה לנו את "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה בלי הסרט הזה.

1. "מלחמה ושלום" – War and Peace
רוסיה 1965-1967

כמו את שאר התגליות שלי השנה, גם את "מלחמה ושלום" הסכמתי לראות אחרי שנים של התחמקויות לטובת הפרויקט שלי להתחקות אחר קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של האוסקר. מפאת אורכו המוגזם והיכרותי עם הספר, נכנסתי אליו בחשש, במחשבה שהנה מדובר בעיבוד מכובד ויבשושי לקלאסיקה ספרותית כבדה. לא יכולתי להיות פחות בכיוון. השפה הקולנועית של סרגי בונדארצ'וק (שגם משחק בתפקיד הראשי) היא לא סבירה בכלל, לרמה שעד היום קשה להאמין איך זה הופק וצולם. באמת שלא ראיתי שום דבר שמתקרב לזה.

התגליות של אור

תגובות

  1. נדב הגיב:

    גזרתי ושמרתי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.