״מופאסה: מלך האריות״, סקירה

לסרטי האנימציה של חברת וולט דיסני יש מקום מיוחד בתרבות המערבית בת זמננו, בתור משהו שפחות או יותר כולם גדלו עליו. בתוך הקאנון של החברה, ייתכן ש"מלך האריות" זוכה למעמד מיוחד אף יותר כאחד מסרטי הדגל של החברה. קלטת הווידאו שלו הייתה הנמכרת ביותר אי פעם ובגלל ההנחה שילדים רבים צפו בקלטת שוב ושוב, יש קייס די רציני שזה הסרט הכי נצפה, גם אם אי אפשר למדוד משהו כזה. מה שכן אפשר למדוד, הוא שהמחזמר שנעשה על פי הסרט הוא הכי מצליח בתולדות ברודווי. כמעט מיותר לציין את הפריטים הללו, שכן את המהות אתם יודעים. כלומר, אתם יודעים מה זה ״מלך האריות״ אפילו אם אתם מן הבודדים שלא צפו בסרט בגרסת האנימציה המקורית שלו.

לכן מובן שהסרט זכה לגרסת לייב אקשן, כפי שדיסני עושים בהדרגה לסרטים המפורסמים שלהם. אם כי במקרה הזה, המילה "לייב אקשן" מגוחכת במיוחד, אפילו יותר מאשר במקרה של "ספר הג'ונגל". הרי מלך האריות, גרסת  2019, הוא סרט אנימציה פחות או יותר לכל דבר, גם אם הוא כולל ניסיון לאנימציה ריאליסטית יותר. כמובן שזה היה להיט, גם אם לתחושתי הסרט לא הוסיף הרבה. אין זה גם פלא שהמותג זוכה לפיתוח נוסף, הפעם לא סרט שיוצא ישירות לווידאו או לסטרימינג בלבד. כך קיבלנו את "מופאסה: מלך האריות" (Mufasa: The Lion King) פריקוול שמספר את סיפורה של הדמות מן הכותר, אביו של סימבה המוכר, משמע המלך הסמכותי והייצוגי מן הסרט הקודם שעכשיו נזכה לראות בתור גור. אבל זה לא רק פריקוול לרימייק. זה גם סרט המשך, או קצת סרט המשך כסיפור מסגרת. סימבה, מצידו, נכנס לתפקיד של מופסאה מן הסרט הראשון.

אולי כתחליף לציניות, אולפני דיסני ניסו לתת לסרט גוון מעט יותר יוקרתי בצוות היוצרים. התסריטאי הוא ג'ף נתנזון, שכתב גם את התסריט לרימייק (ואת "תפוס אותי אם תוכל" של ספילברג ועוד כמה סרטים פחות טובים עבורו ועבור במאים אחרים). בכיסא הבמאי, ג'ון פבארו נושל מתפקידו כבמאי של סרטי אנימציה שטוענים שהם לא סרטי אנימציה לטובת בארי ג'נקינס, הבמאי של "אור ירח", "סיפורו של רחוב ביל" ו"מחתרת המסילה". הוא לא רק במאי שבא מעולם הקולנוע העצמאי, אלא אחד מעוטר בפרסים כולל אוסקר, שמוכר גם כמפיק שתומך ביוצרים אחרים, וגם כמישהו שיוצר קולנוע פוליטי הנוטה למסרים ליברלים ושמאלניים. מה שיכול לעזור על מנת לעדן ביקורת פוליטיות על סדרת סרטים שמעריצה את מוסד המלוכה וצדקת הדרך של מנהיגים.
ספוילר להמשך הסקירה הזו: זה לא ממש הלך מן הבחינה הזו. אבל זה לא הקלף הכי חזק שהיה לדיסני בשרוול. כי אמנם טים רייס ואלטון ג'ון שכתבו את השירים לסרט המקורי לא חזרו, אבל קיבלנו שירים חדשים של יצרן הלהיטים לין מנואל מירנדה, שההיעדרות שלו מפסקול "מואנה 2" למשל הייתה מורגשת.

"מופאסה: מלך האריות" מתחיל אחרי אירועי הסרט המוכר, לא משנה באיזה גרסה שלו. סימבה, מלך מבוסס, עומד מול העם ומודיע על כך שהמשפחה שלו עומדת לגדול. אשתו נלה ממתינה לו במקום אחר והוא צריך למצוא בייביסיטר לבתו הבכורה קיארה, ובוחר לצורך כך את טימון ופומבה. כי צריך שהם יהיו גם בסרט הזה. בעוד סימבה נעדר, הם מספרים לבת שלו סיפור ולא עושים עבודה טובה במיוחד בכך. מזל שמגיע למקום ראפיקי, על מנת לספר לקיארה את הסיפור של הסב שלא הכירה. או להציג לנו את הסרט שבנו לראות. טימון ופומבה מצומצמים לתפקיד מספרי בדיחות שגם שוברים את הקיר הרביעי ויודעים מה קרה בברודווי. אחוז ההצלחה שלהם בבדיחות הוא די נמוך.

אבל מזל שלא הסרט העיקרי, הסרט העיקרי טוב יותר. מופאסה הוא לא צאצא ישיר של המלכים מדורות קודמים שמסתכלים מן השמיים, אלא נולד בלי טיפה של מלוכה בדם שלו, בתקופה של בצורת קשה אחרי שנים בלי גשם. אמא שלו מספרת לו על ארץ שופעת בשם מיללה, שנמצאת מעבר לאופק, כי בסרטים לא יודעים איך העניין של האופק עובד, בטח בעולם בו גבולות של ממלכה נקבעים על פני המדד הלא יציב של מה שהשמש מאירה ובו האור נוגע. אבל אז גשם מופיע והוא לא רק ברכה: מופאסה מופרד ממשפחתו ונסחף בשיטפון לארץ אחרת. אריות אחרים יצילו אותו, אחד מהם הוא אריה בשם טאקה, שמחליט לאמץ את סימבה בתור האח שתמיד רצה. אם אתם חושבים שאתם יודעים מה יקרה לטאקה בעתיד, הסרט יודע שהם יודעים וגם אומר לכם שהוא יודע.

לא כולם במשפחתו של טאקה שמחים מן האימוץ. עבר אביו של טאקה, מלך האריות בארץ החדשה שמופאסה הגיע אליה, מופסאה הוא זר וזרים הם סכנה. משמע, הוא נוקט במדיניות של אפס סבלנות כלפי מהגרים, גם אם הם סוג של פליטים בעצמם. בכל זאת, הוא מתגמש בכללים ואחרי עמידה באתגר, מופאסה גם לומד שהוא לא כל כך מיוחד בדרך בה אביו תיאר, וגם וזוכה לאישור לגדול במקום – אבל רק עם הלביאות. זה רק הופך אותו לצייד יותר טוב ובכלל לסוג של מרגל שמסוגל לזהות שבטים שצועדים ממרחקים רבים או מינים של פרחים שהוא לא יודע את שמם רק משאריות של ריח.

אבל מופאסה הוא לא המהגר היחיד: יש גם קבוצה של אריות לבנים, שלא לומר לבקנים, שהיחס אליהם הוא, מילולית, בתור ״זרים״. הם נעים בלהקה ורוצים לכבוש את השטחים האחרים. הם הנבל של הסרט ואחרי מפגש איתם, מופסאה וטאקה צריכים לנדוד עוד, אולי לעבר מיללה שלא בטוח אם קיימת. בדרך הם יפגשו עוד דמויות וגם ייווצר משולש רומנטי, בדרך לדקות סיום בהן יש שילוב של אקשן, פריטה על מיתרי הנוסטלגיה והיגיון בעייתי.

הסרט יכול היה להיות דיון מעניין על הגירה, לא בטוח שזו השאיפה העיקרית שלו. אם זאת כאן, התוצאה שמרנית במיוחד בסופו של דבר. כי הסרט מטיף לקבל את מופסאה מפני שהוא נראה דומה בצבע לאריות שכבר נמצאים בחבלי הארץ אליהם הוא מגיע, ומאוחר יותר מכיוון שהוא מוכשר במיוחד, כולל כישרון לשכנע אחרים לפעול למענו. הגירה של קבוצות גדולות? זו סכנה. הם מוצגים כאלימים (בסרט הם אכן), אבל נאמר שהם איבדו מישהו וכבר לא יכולים לחיות בארץ המוצא שלהם.

בסופו של דבר, זה סרט שמעריץ אדם מורם מעם, כמו מלך, כמו גיבור על, כמו מנהיג פשיסטי. כל זה היה קיים במידה רבה גם ב"מלך האריות", אבל עבורי זה קצת מוזר בסרט של בארי ג'נקינס. לפרקים, דומה כי הבמאי לא ניסה להכניס יותר מדי מסגנונו האישי, פרט לכמה ניסיונות לרגעים מהורהרים על זיכרון או חוויה, בחלק הראשון של הסרט. בעיקר בולט שילוב מוזר של סימן ההיכר שלו: מבט על דמויות שמביטות במשהו. קלוז-אפים איטיים על עיניים של חיות וריטואליות זה לא מרגש כמו מבט על פנים אנושיות, לפחות לא עבורי.

לין מנואל מירנדה מציל את המצב רק באופן חלקי. השירים בסרט לא רעים, אבל הם לא מאוד מגוונים סגנונית וחלקם די חוזרים על עצמם. יוצא דופן הוא דואט רומנטי אחד שהוא הגרסה היותר טובה של השירים בסרט, וכולל את מירנדה במצב הקרוב לשיא שלו. זה גם השיר שייצג את הסרט באוסקר ואולי הסיכוי היחיד של הסרט מבחינת פרסים.

"מופאסה: מלך האריות" רחוק מלהיות כישלון מוחלט, ועבור מי שרוצה לצפות בסרט הזה ולא רואה בו רק דרך צינית להשיג כסף, הוא לא ירגיש מיותר כמו הקודם. הוא כן קצת מפוספס וללא ספק ארוך מדי: סרטים קלאסיים של דיסני לא התקרבו לאורך של שעתיים כמו הסרט הנוכחי ויש הרבה מקומות שאפשר לקצר. אבל חלק מהם זה אינספור אזכורים נוסטלגיים לסרט המוכר, ברמה של עומס יתר. בסופו של דבר זה צפוי ואף מתבקש: גם אם אני או מבקרים אחרים יעקמו את האף, אולי זה בדיוק מה שהקהל רוצה.