״רוז הרובוטית״ ו-״הצילו! כדור הארץ השתגע: לוני טונס הסרט״, סקירת אנימציה כפולה

הפוסט הזה מאגד שתי ביקורת על סרטי אנמיציה, שתי ביקרות שמגיעות באיחור רב בגלל סיבות שונות. כולל מחשבה רגעית שכבר כתבנו על הסרטים הללו, משהו שאורון אכן עשה אבל לא בסריטה. אולם, שני הסרטים ראויים להתייחסות ושניהם עדיין מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ, גם אם כבר הצטמצם מספר ההקרנות. מעבר לכך, הם שונים מאוד באופי שלהם ואין להם יותר מדי במשותף, אולי פרט לכך כי מצאתי את שניהם מומלצים לצפייה בסופו של דבר. המערך השיווקי סביבם מייצר מערך ציפיות שונה לחלוטין ואולי יש לווסת ציפיות בהתאם, משהו שאנסה לסייע בו.

רוז הרובוטית
The Wild Robot

הסרט הזה הוא סוג של סיום תקופה עבור אולפני האנימציה של דרימוורקס: הסרט האחרון בו הם יוצרים את האנימציה לבדם. לא שצריך לרחם על אולפני האנימציה הכי מצליחים מסחרית במאה ה-21. הם ממשיכים לעבוד במרץ על סרטים בשילוב עם אולפני אנימציה אחרים שיקחו על עצמם חלק מן העבודה וגם "רוז הרובוטית", שנראה כמו סיפור שנסגר היטב, עוד יזכה להמשכים. בדומה לספר של פיטר בראון שהיווה את הבסיס לסרט הזה.

מה שהסרט מצליח לעשות יותר מרוב סרטי האולפן עד כה, הוא לזכות באהדה ביקורתית רחבה בארה"ב (בישראל קצת פחות) באופן שהיה שמור בעבר לאולפני אנימציה אחרים כמו פיקסאר של עד לפני עשור בערך, או סטודיו ג'יבלי מיפן. דומה כי "רוז הרובוטית" שאב השראה משני האולפנים הללו: בדומה לסרטים של פיקסאר, הסרט מנסה לשלב אנימציה לילדים עם מסר פסיכולוגי ורגשי שיפנה למבוגרים; מסטודיו ג'יבלי הסרט הזה לקח השראה בעיצוב האמנותי באופן כללי ובאפן ספציפי בעיצוב המראה של הרובוטית שמרכזו ש…מזכיר עיצוב של רובוט מתוך "הטירה המרחפת", בתוספת עדכון עיצוב לימי הגרפיקה הממוחשבת.
לפחות מבחינה רוב עולם הביקורת, הסרט די עבד כאמור והוא מסתמן כהצלחה קופתית, גם אם לא כזו המתקרבת למספרים של "הקול בראש 2". בהיותו הסרט הכי אהוד ביקורתית מקרב התוצרים של אולפני האנימציה הגדולים, דומני כי כרגע הפייבוריט לזכייה באוסקר בקטגוריה של סרט האנימציה הטוב ביותר. אף כי זו כוללת עוד כמה אופציות מלבד הסרט של פיקסאר שהוזכר.

מבחינת הנושא, הסרט קשור למעשה למספר נושאים המעסיקים את האנושות בימינו: באופן בולט, ההסתמכות על בינה מלאכותית ורובוטים ברוב בתחומי החיים, אך גם שינויי האקלים והסכנה האקולוגית. הרובוטית שבכותרת האנגלית של הסרט היא פראית ובעברית הדגש הוא על שמה, היא רוז. היא נודעה לשרת בני אדם ולעזור להם בהתאם למשימה שהיא מקבלת ודרך יכולת הלמידה המהירה שלה. אלא שספינת המשא שלה טובעת והיא נסחפת לאי בודד. שם היא מודלקת במקרה, בלי ישות אותה היא יכולה לשרת. היא מחפשת ישות כזו, אבל מגלה שהיא בעיקר מפחידה את התושבים המקומיים של האי, שאינם דוברים את השפות הרבות שהיא תוכנה להבין – בעלי חיים. רוז מלמדת את עצמה את שפת החיות ובנקודה הזו כל החיות באי דוברת אנגלית, או עברית, או כל שפה אחרת שבדיבוב שלה אתם צופים.

זה עדיין לא נותן לרובוטית את מי לשרת באי. היא עומדת להפעיל את האופציה של חזרה למפעל, שתודיע על המיקום שלה. אבל הטבע מייצר עבורה משימה – היא מגינה על ביצת אווז שבוקע וכתוצאה מכך, האווז תופס אותה כאמא שלו. תחילה בעזרת שועל שהופך מטורף לידיד, היא מתחילה להסתגל לתפקיד. למרות שהיא מבינה כי תוכנה לעשות הרבה מאוד דברים, אבל להיות אמא הוא לא אחד מהם. זו גם הנקודה בה הסרט מתחיל ללחוץ על בלוטות הרגש של הקהל, עם ההבנה כי אף אחד לא תוכנת לתפקיד של הורה והוא דורש הקרבה רבה ולא מספיק הכרה. זה אולי עובר מעל לראש של חלק מן הילדים שצופים, אבל מדבר אל ההורים שלהם.

מה שכן עובר לקהל בכל גיל הוא המשפחה האלטרנטיבית הנוצרת בין אווז, שועל ורובוטית, שבכורח הנסיבות הופכים להיות תא אוהב. אבל רובוטית היא בכל זאת אמא מוגבלת לאווז אותו היא מגדלת ולו היא מעניקה את השם ברייטביל. מפגש עם בני מינו גורם לו להרגיש זרות, שכן הוא שונה ביכולת שלו גם בקרב אלו שנראים כמוהו. אבל הוא גם ילמד, כטבע הסרטים הללו, שגם השונות שלו יכולה להיות יתרון. במקביל ובקו העלילה לא לגמרי נבדל, שאר האי ילמד כי לפעמים מתישהו רוז היא יתרון. וכמאמר השם הלועזי של הסרט, היא מתחברת להיותה חלק מן הטבע הפראי לא פחות מאשר למפעל אשר יצר אותה. כל זה מוביל לעוד רגעים עם פוטנציאל של שיא רגשי והשראה.

במערכה השלישית, אתגרי האנימציה הופכים מורכבים יותר והסרט עומד היטב בכל האתגרים, עד למקומות בהם הוא כמעט סרט אקשן. זה גם עלול להפוך אותו למפחיד מדי עבור חלק מן הילדים שהם ללא ספק קהל יעד שלו, גם אם הוא מכוון לרגש את המבוגרים. הוא בהחלט מנסה לייצר הזדהות בעולם המורכב מחיות ורובוטים, גם כאשר הוא יוצא מן האי הבודד. למעשה, בני אדם בסרט הם רק ספק לקוחות פוטנציאלים של מפעל הרובוטים, שדומה כי גם הוא מנוהל בידי רובוטים בלבד. כלומר, בני אדם הם פשוט לא חלק מן הסיפור, המתאר מפגש בין שתי אבולוציות נפרדות: של החיים הביולוגיים על פני כדור הארץ ושל רובוטים בעלי בינה מלאכותית. החוליה המקשרת היא בני האדם, אך אותם אנחנו לא רואים וייתכן והם כבר בשלב בקיום בו הם אינם יוצאים לטבע או מבצעים עבודה, פרט למשימות שהם מעניקים לרובוטים. סוג של משימה אחרונה שנותרה לבני האדם עצמם, בסרט שכצפוי מצדיע לחיבור לטבע כאופציה טובה יותר לחיים.

יש אנשים שנפלו שדודים רגשית מול כל החלקים בסרט. עבורי זה עבד בצורה חלקית יותר, מפני שכל הזמן האופן בו הסרט מנסה לרגש נראה לי מניפולטיבי, גם אם יעיל למדי. היה לי קל לקנות את החיבור שנוצר בין שלוש הדמויות הראשיות בחלק המרכזי של הסרט, אבל בשלב מאוחר יותר נדרש חיבור ואמונה בעבודה משותפת של כל החיות, נקודה בה הסרט מוותר על נאמנות כלשהי לאיך חיות מתנהגות בטבע, ולדעתי גם לטבע האנושי. ובסופו של דבר הטבע האנושי הוא הנושא של הסרט, גם אם הוא לא מראה דמויות של בני אדם. ההייפ סביב הסרט כאירוע אנימציה חד פעמי וכסרט המונפש הגדול של השנה מוגזם, אבל בסופו של דבר הוא תוצר אנימציה מספק, כמו הסרטים הקודמים של הבמאי כריס סנדרס. בין זה לבין "הדרקון הראשון שלי" נראה כנציג האיכות באולפני דרימוורקס. יש אנשים שבזכות שני סרטים אלו, ביחד עם "לילו וסטיץ'" שביים בדיסני, יהפכו אותו לאחד מיוצרי האנימציה הבולטים של הדור הנוכחי. עבורי הוא רחוק מן הרמה הזו, אבל אני מבין את המשיכה ואת המחמאות.

הצילו! כדור הארץ השתגע: לוני טונס הסרט
The Day the Earth Blew Up: A Looney Tunes Movie

השם של הסרט הזה מסורבל, אבל סיפור ההפקה שלו מסורבל עוד יותר. בעקבות סדרת הסרטונים החדשה של הדמויות המוכרות של הלוני טונס, אולפני האחים וורנר החלו בעבודה על סרט טלוויזיה. אלא שכמו שהאולפנים הללו נוטים לעשות לאחרונה, לאחר השלמת הסרט הם החליטו לגנוז אותו מסיבות כלכליות. אחר כך הם ניסו למכור אותו לשירותי סטרימינג אחרים ולא ממש הצליחו עד ש…הסרט מצא בית דווקא על ידי הפצה קולנועית, על פניו עדיין שדרוג ביוקרה. מה שיותר מוזר הוא ההפצה שלו: אחרי בכורה בפסטיבל הסרטים של אנסי ביוני, הסרט המשיך לשבת על המדף, עד שהחל להיות מופץ בכמה שווקים, כולל ישראל, הרבה לפני ארה"ב וחלק ממדינות אירופה, בחלוקה שנראית די אקראית. הפצה רחבה בארה"ב הוא יקבל כנראה רק בשנת 2025, אחרי הפצה מצומצמת לצרכי פרסים השנה.

נתוני הפתיחה הללו לא מבשרים טובות עבור הסרט שביים פיטר בראונגרדט, שמביים גם פרקים רבים בגלגול הטלוויזיוני הנוכחי של הלוני טונס. לכן מה שמשחק לטובת הסרט הוא בעיקר – הסרט עצמו. הוא לא ממציא מחדש את הקולנוע או מספק חוויה בלתי נשכחת, אבל הוא בהחלט עושה את העבודה ומצליח לבדר לאורך שעה וחצי של קומדיה עם נגיעות של מדע בדיוני, תוך התבססות על הדמויות המוכרות. ליתר דיוק, על חלק מהן.

בניגוד לגרסאות הקודמות של לוני טונס על המסך הגדול, הסרט הנוכחי מתנהג כמו אחד מן הקצרים: במקום מלוא הדמויות המוכרות, מפגש של שתיים-שלוש מהן בלבד. זה לא בדיוק סרט של לוני טונס, זה סרט על דאפי דאק ופורקי פיג. גם פטוניה פיג, בת הזוג של פורקי, מקבלת תפקיד חשוב בסרט. מעבר לכך, דומני כי אין אף דמות חוזרת מוכרת של חיה או אדם שהופיע בסרטים רבים: אין רמז לבאגס באני, או כל הדמויות האחרות שרובן אכן לא חולקות מסך עם פורקי ודאפי בגרסה הקלאסית של המותג. מה שמעלה את השאלה האם דמויות שמוכרת לרוב מסרטונים בני דקות ספורות יכולות להחזיק סרט באורך מלא.

התשובה היא כן, שכן ההומור שנובע מהן מתחזק עלילה בנויה היטב המשלבת בין שני קווים: סיפור החברות בין החזיר והברווז, שבסרט זה גדלים כאחים וצריכים להגן על בית ילדותם מפני הריסה, ועלילת מדע בדיוני/אימה על השתלטות על כדור הארץ בעזרת חדירה למפעל מסטיק, קו עלילה שלקח השראה מסרטי זומבים ובעיקר מ"פלישת חוטפי הגופות" על גלגוליו השונים. בעיקר הגלגול משנת 1978, מה שאומר שדאפי דק סוג של מצדיע לדונלד – לא הברווז מאולפן האחר או נשיא ארה"ב הקודם/הבא, כי אם דונלד סאתרלנד. המד"ב לא מורכב במיוחד, אבל זה מאפשר להעביר אותו היטב ולהאיר בזרקור את פורקי השקול יותר ואת דאפי המתפרע יותר, בסדרה של בדיחות אבל גם עלילה על הצורך לעבוד ביחד.

איפשהו באמצע המערכה השנייה, הנסיונות של הסרט להצחיק נקלעים לסוג של לופ. אבל אז מגיע המערכה האחרונה ומתגלה בה כי התסריט בנוי בצורה הרבה יותר מהודקת ממה שנדמה, וחלק מן הבדיחות שעברו בלי יותר מדי תשומת לב מתגלות כאבני יסוד בעלילה. זה לא משהו מורכב באורח יוצא דופן, זה משהו שעובד ולא צריך לקחת אותו כמובן מאליו. בגרסאות הקצרות של הלוני טונס, וגם בסרטים הארוכים הקודמים, הלכו לא פעם על מופרכות כדרך לסגור את העלילה. בסרט הזה הבינו ב-90 דקות שאפשר וצריך להשקיע קצת יותר ולכבד את הקהל. אין לזה את הקסם של הסרטים הקלאסיים הקצרים הגדולים ביותר עם פורקי פיג ובעיקר עם דאפי דאק, אבל זה בהחלט משהו שיספק קהל שרוצה לבלות עם הדמויות המוכרת לפרק זמן מעט ארוך יותר.